יום האחיות והאחים הבינלאומי 12.5.2020 - משרד הבריאות


יום האחיות והאחים הבינלאומי 12.5.2020

 

עמיתים יקרים,

שנת 2020 היא השנה שלנו האחים והאחיות בישראל ובעולם כולו.
שנה זו הוכרזה על ידי ארגון הבריאות העולמי כשנת האחים והאחיות הבינלאומית 
"
Nursing the World to Health"אנו נרגשים לשתף אתכם באירועים ופעילויות המאפיינים את עוצמתם של האחים והאחיות במדינת ישראל שיתקיימו בשבוע זה.

ד"ר שושי גולדברג,
אחות ארצית ראשית וראשת מינהל הסיעוד.


הסיפורים שלנו

אחות אחראית
שרית אייזנברג

אחות אחראית

המסכה שלא יכולה להסתיר

רבות דובר על הבדידות ועל האיסור להיפרד מחולי הקורונה המונשמים. אמצעי התקשורת הביאו בפנינו את כאב המשפחות על היעדר האפשרות להיפרד מיקיריהם ברגעיהם האחרונים, ללטף את ידם וללחוש באוזנם מילות הבה. מצוקת הצוות הסיעודי שנעדר יכולת לגשת למשפחה האבלה ולחבקה הינו צד משמעותי וכאוב במסע הטיפול ובפרידה. אנחנו, האחים והאחיות המחלקה שבתקופת שיגרה מקפידים לחבק, לאחוז ולתמוך, עומדים מהצד בוכים את כאב המשפחות מהמרחק הנדרש, עוטים מסכות. בכל עת אחרת חיבוקינו והבעות פנינו הביאו לנחמה רגעית או פריקת הכאב הבלתי נסבל. אלא שבימים אלה, ימי הקורונה, אמצעי המיגון הפכו לחלק מהבעות פנינו מאישיותנו שלא מרצוננו. פנים מוסתרות, ואיסור כל קירבה ומגע בבני האנוש בהם אנו מטפלים, ללא יד ומגע תומך, שלנו, של הצוות בלבן. מן אויב שכזה, שנוטל באכזריות את יכולות הניחום והקרבה, משתק ומותיר אותנו מקומנו. האויב, שכמעט וקטל את החלק הארי של עבודתנו: את החיוך שמסיר דאגה ואת הליטוף שמרפא מכאוב. עומדים כך בסמוך למשפחות, שותפים, רחוקים וקרובים ומנחמים, בשקט ובמבט מחבק ואוהב, שאפילו לה -מסכה אין את הכוח להסתיר.

אחות מוסמכת
אור ברק

אחות מוסמכת

טיפול אנושי וקרוב בתקופת קורונה

בעקבות המגפה, נדרשנו לעטות על עצמינו חלוק, כפפות ומסכה לקראת בואו של כל מטופל. כל אמצעי המיגון האלו היוו איום ופחד כלפי המטופלים בכלל והילדים בפרט. עבורנו - הצוות, אמצעי המיגון הפכו לחוצצים מרחיקים אותנו מהמטופלים. קשה לנחם ילד, כשמהמגע מתבצע דרך כפפות של גומי, להביע רגש בפני ילד כשהבעות הפנים מסתתרות מתחת למסכה, להסיח את דעתו של ילד, כשאי אפשר להשתמש בשיטות מסורתיות מוכרות כמו לנפח בועות סבון, או לתת לו חיבוק מגן. התפיסה המקצועית שלי השתנתה במהלך התקופה הזו, כך שמאחות שחושבת כי היא חסינה ועמידה בפני גורמים מזהמים רבים, גיליתי את עצמי עומדת בעין הסערה, שופה מאוד ובאי וודאות. סיטואציה בולטת שזכורה לי, היא ביקור של ילד עם אביו שבא לקבל טיפול במחלקה שלנו. כשניגשתי ביחד עם עוד איש צוות רפואי אל הילד, האב ביקש מאתנו להוריד מסכות כי זה מפחיד את הילד לו. מצד אחד הרגשתי מבולבלת מתגובת האב, שלא הבין כי אם אוריד את המסכה, אסכן את עצמי, את הילד שלו, אותו ואת המטופלים העתידיים. אך מצד שני, גם הרגשתי את כובד האחריות, שאני צריכה להגן על עצמי, ל מנת שאוכל להעניק את הטיפול לאחרים. אנו למדים מידי יום כי השיטות המוכרות אינן יעילות עוד בתקופה מאתגרת זו. עלינו למצוא דרכים חדשות ובטוחות ליצור קשר עם המטופלים ולתת להם את הטיפול ההולם והחומל.

אחות מסמכת
רינת ליבוביץ

אחות מסמכת

משפחה בצל הקורונה - אמא אחות ואבא פרמדיק

לקום כל בוקר בתחושת שליחות בתחושה שאתה חיוני למלחמה בקורונה. להרגיש חייל כמו במלחמה אמיתית- ולדעת שאתה בחזית. זה להיות אוזן קשבת למטופלים הבודדים - כי המשפחה חוששת להגיע לבית החולים ולהידבק. זה להרגיע ולהסביר למטופלים שחוששים לבריאותם כי יש חשודים במחלקה. זה להרגיע את ההורים הפרטיים שלנו שדואגים לנו מאוד - וגם מאוד מתגעגעים - כי אנחנו שומרים מהם מרחק בגלל שהם בקבוצת סיכון. זה להשאיר את הילדים בבית לבד יום-יום להעסיק את עצמם בין ארבע קירות- כי יש הסגר. זה להימנע מלחבק ולנשק אותם - כי שנינו חשופים מידי ולא רוצים להדביק אותם. זה להגיע בסוף יום עבודה עייפים אך מרוצים אחרי משמרת של 12 שעות קשות פיזית ונפשית - ולדעת שבחרנו במקצוע הנכון. ולקום למחרת בשמחה ועם אנרגיות חדשות, ולקוות שכל זה כבר יהיה מאחורינו... בתפילה לבריאות איתנה.

 
אחות מוסמכת
זינה גורביץ

אחות מוסמכת

בדידות בגריאטריה בימי קורונה

האתגר המרכזי שניצב בפני הצוות הסיעודי בשבועות האחרונים הוא איך, מצד אחד, לעטוף את החולה הגריאטרי ככל הניתן ולתת לו את כל הסיוע, ומצד שני להבין כי לעולם לא יהיה בכך די ולא נצליח למלא את התפקיד שממלא המטפל האישי ובוודאי בן המשפחה. למעלה מ - 25 שנה אני עוסקת בסיעוד גריאטרי שיקומי. לכל אורך דרכי המקצועית כאחות למדתי להכיר את המושג ״בדידות״ ואת ההשפעה הרבה שלו על החולה הגריאטרי, על סיכויי ההחלמה שלו ועל אופן שיקומו. זה מכבר הבנתי גם כי בהקשר הגריאטרי לא נכון לדבר רק על תוחלת חיים אלא גם על איכות חיים, וברור לכל כי איכות חייו של החולה הגריאטרי הבודד אינה כשל החולה העטוף בבני משפחתו, אוהביו. מאז תחילת אפריל פועלות המחלקות הגריאטריות במציאות שונה, מציאות הקורונה. כניסת מטפלים ובני משפחה אסורה מתוך חשש להדבקת המאושפזים, ואת מקומם של המפגשים המעצימים עם המשפחות מנסים לתפוס אנשי הצוות הסיעודי וכן הטכנולוגיה לקיום שיחות וידאו בפלטפורמות השונות. הצוות הסיעודי במסירותו ובמקצועיות מנסה לעשות הכל כדי לעמוד לצד המטופלים.

מנהלת סיעוד
מלכה אמר מדמון

מנהלת סיעוד

הליכה בעלטה בעיניים פקוחות לרווחה

בבת אחת קפצנו למים העמוקים - המטופל המונשם, המורכב ביותר בארץ, מתקבל אלינו, עם סטנדרט טיפולי משתנה במתאר פנדמיה, שאינו מוכר לצוותים מטפלים בארץ. עולה דרישה מיידית להרכבת צוות מיוחד שיטפל במטופל, צוות "שמדבר בעיניים". התחושה היא של הליכה בעלטה, בעיניים פקוחות לרווחה, למרות זאת רואה ושומעת הכל, נמצאת בכל מקום כל הזמן. בונים הכשרות "תוך כדי תנועה", מעדכנים הנחיות מקצועיות ברמה יומית ושעתית. "אורך רוח", "אירוע מתגלגל", "למידה תוך כדי תנועה" - מושגים שחזרו על עצמם מתחילת ניהול המגיפה. "קפסולה" היא כבר לא רק תרופה. אין שיחות קפה, אין ארוחות משותפות, נפגשים עייפים עם עייפים, אבל מלאי מוטיבציה, חדורי רוח חיובית לטפל, לתת את המיטב, להתנדב לשעות עבודה ארוכות, מתייחסים לפרטים הקטנים. למטופלים אנחנו כרגע המטפלים, המבקרים, המשפחה, החברים. לצוות – בונים את פינת "כמעט שבת שלום" השבועית, מחזקים, מעצימים, מעדכנים ושומרים על רוח ספורטיבית, מייצרים קליפים מקומיים שמבטאים את ההווי המיוחד שלנו. מרגישים מחובקים ומחוזקים מהקהילה. מרגישים משפחה מאוחדת ומיוחדת יותר מתמיד. והמשפחה - נשארת קצת מאחור, ממתינה לתורה, מפרגנת, מבינה ודואגת.

מיילדת
עליזה שלר

מיילדת

מיילדות בתקופת קורונה

יולדת מאומתת ל-covid 19 מגיעה לחדר לידה. התמגנתי ונכנסתי לחדר, ניסיתי לעזור לה לעבור לידה. לידה שהיא בעיניי לא פשוטה, ללא מלווה, ללא משפחה, בלי תומכת... רק היא ואני. לא ככה היא חלמה ללדת. בחלומה בעלה היה אמור להיות נוכח אתה בחדר לידה (בפועל הוא עקב אחרי כל הלידה בטלפון), אמא שלה הייתה אמורה להחזיק לה את היד, אולי גם תומכת, אבל בפועל הלידה הייתה ללא כל מלווה. אני הייתי בתפקיד המיילדת, התומכת, החברה וניסיתי לשמש כתחליף לאמא. ברגע שנכנסתי איתה לחדר שכחתי שהיא חיובית לקורורנה. נשארנו רק היא ואני, יולדת ומיילדת, שתי נשים זרות ששותפות לחוויה מיוחדת במינה. באותו יום הרגשתי את העוצמה הרבה בלהיות מיילדת של ממש! בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הייתי עם היולדת שלי לבד, רק שתינו, בלי הפרעות מסביב. בפעם הראשונה מזה זמן רב יכולתי לשבת איתה, לדבר איתה, להכיר אותה לעומק, ובעיקר, להבין מה עובר עליה ברגע האמת ולעזור לה להתמודד בלי שאני צריכה לחשוב על משהוא אחר או יולדת אחרת שאני צריכה לטפל בה. באותו יום, באותו חדר, כבר לא היתה קורונה! זאת הייתה הפעם הראשונה שיילדתי יולדת מאובחנת כחולת קורונה, תחושת הסיפוק היתה מדהימה. בפעם הנוספת שהגיעה יולדת שמחתי להתנדב וכך גם בפעם השלישית. הקושי הגדול ביותר שלי היה שהיולדת היתה צריכה להחליט אם להפרד מהתינוק או לא.. זאת החלטה קורעת לב. הלב לא יכול להבין, גם אם זה לטובת התינוק...גם אם המוח קולט! אבל בכל שלושת המקרים, ראיתי יולדת נחושה לעשות את הטוב ביותר עבור התינוק שלה. החלטה קורעת לב זו גרמה לי לבכי, אבל נחישותם עודדה אותי.

 

חמ"ל קורונה בקהילה

 

חמ"ל קורונה במחוז חיפה נפתח ואנחנו התייצבנו למשימה הלאומית למען המטופלים ומשפחותיהם. החמ"ל מטפל בכל חולי הקורונה השייכים למחוז כאשר האתגר המידי הוא האתגר התפישתי בשינוי תפישת הטיפול, המעבר מטיפול בחולה הכרוני עם ריבוי תחלואה לטיפול בחולה אקוטי שהוא אדם בריא ובנוסף חולים כרוניים שמחלה אקוטית תקפה אותם. 

אתגר ניהולי רוחבי, מעבר מטיפול בחולים לניהול צוות סיעודי ומתן הדרכות אישיות, הטמעת הנהלים וההנחיות בשטח, תיאום ותיווך בין צוות רב מקצועי. אתגר התמודדות עם שינויים, עבודה מהבית תוך כדי שמירה על פרטיותם של המטופלים בתיעוד ודיווח. עם כל מטופל חדש נעשית שיחת ווידאו face time - הפתעת השנה. האתגר התרבותי התאמה תרבותית לחמשת השפות של המטופלים החשים הזדהות תרבותית וכמיהה לשיחה עם אחות המבינה את שפתם.

אתגר עיצוב דור העתיד בחניכה של סטודנטים והתנסויות קליניות בקהילה לביצוע בדיקות קורונה בניידת בלבוש עמוס ומוגן, נוטפים זיעה ושמחים לביצוע כל משימה ובביקורי הבית. בכל משמרת פוגשים מטופלים חדשים ואחות מתאמת היושבת בחמ"ל, מבצעת הדרכה מקיפה לחולה הקורונה על פי הנחיות, הזמנת ערכת מעקב וזיהוי צרכים הדורשים התערבות, הניטור ממשיך עד להודעה על החלמה מלאה של המטופל. אנו מרגישות כי זכינו לתת מעצמנו בגאווה כי נתינה היא מתנה. אנחנו כאן עבורכם, 7 ימים בשבוע במשמרות משתנות.


ברכת נשיא המדינה לכבוד יום האחיות והאחים הבינלאומי


ברכת ראש הממשלה

 

פוסט של  שושי גולדברג בחשבון האינסטגרם הרשמי של ארגון הבריאות הבינלאומי (WHO)

 

פוסט של שושי גולדברג באינסטגרם

 

חזור לראש הדף