Home


עשור לאסון

 

עשר שנים חלפו.

עשר שנים מיום אסון הכרמל שיישאר חרוט בליבנו כארגון ובלב האומה כולה.

בתאריך 2.12.2010  בסביבות השעה 11 בבוקר פרצה שריפה במורדות המערביים של פסגת הכרמל.  מזג האוויר השרבי והרוחות הערות יהפכו את האירוע למה שיתברר כאסון השריפה הגדולה בתולדות המדינה.

מפגש אקראי בין סוהרים, כבאים, שוטרים ואזרחים בלב התופת, בניסיונם להימלט מגוב הלהבות. 44 בני אדם קיפחו את חייהם באסון.  37 צוערי קורס קצינים של שב"ס, 3 קציני משטרה, 2 לוחמי אש, נער מתנדב בכיבוי אש ונהג האוטובוס.

4 מיליון עצים חרוכים ביערות כרמל, הפכו לעדות אילמת לאסון הגדול ולכאב העצום שהותיר אחריו.

דומה שהיה זה אך אתמול. ענני העשן הכבדים, להבות הענק שפילחו את השמיים ואת הארץ, האש הגדולה שכילתה ובלעה הכל. הירוק שהפך שחור, וחיים שלמים שעלו בסערה השמיימה.

הבערה הגדולה נחרכה בנו והותירה שבר גדול. הימים ההם נצרבו בנו, ימים שנזכור תמיד.

המבקר היום ברכס הכרמל  לא יבין מה התרחש שם בדצמבר ההוא.

הכרמל היום הינו רכס שטוף בירוק, תכלת וחיים, מראה של טבע ופסטורליות ששואבת את המתבונן בה ושובה אותו בקסמיה. מראה מופלא ומלא-חסד שנבט, נברא, ומחה, למראית עין, את החור השחור שנפער על הר הכרמל ובלב כולנו.

הטבע יודע להחיות עצמו בשנית.  פרח אחד יצמיח פרחים רבים, מזרע אחד יקום עץ גדול.

בני האדם אינם יכולים להשיב לחיים, אך ביכולתם לשמר את הזיכרון, להדהד את הערכים שהותירו ההולכים, לצעוד במסלול שהורישו ודרך כך – להחיות את המתים.

 גם לקחים שנלמדו ויושמו, כדי למנוע הישנות של אסון כזה הם חלק משימור הזיכרון והמורשת של הנספים, שכן "במותם ציוו לנו את החיים".

 בעקבות האסון ולצד ההנצחה, בוצעו שינויים בהיערכות למניעת ובהתמודדות עם דליקות בשב”ס. נבנו מרכזי שליטה מחוזיים ונעשה שינוי עמוק במערך הקשר והתיאום בין הארגון ובין כלל גופי החירום וההצלה, רשויות מקומיות ואזרחיות. תרגולות בנושא מתקיימות בין ארגונים באופן תדיר.

בארגון הוקם מערך נפגעים שנועד לתמוך במשפחות, מקיים קשר רציף עם בני המשפחות ומנציח את זכר החללים.  בכל יחידות שב"ס הוצבו עמדות הנצחה אחידות ובקורסים המתקיימים במרכז ההדרכה הארצי ע"ש "ניר" – נלמדת מורשתם של הנספים וזיכרונם נצרב גם בלבבות מי שלא הכירם.  

עשר שנים חלפו, אך המסע נמשך והדרך ארוכה. משפחת שב"ס שולחת לכם, משפחות יקרות, חיבוק, נחמה, אור איתן שנובע מהביחד ותקווה – כי מאלה ממשיכים חיים שלמים  וכוח החיים חזק מכל. אנו מזדקפים, מתעצמים וממשיכים. הדרך עוד רבה ויש עבור מי להמשיך וללכת.

לצד הכאב הקשה מנשוא, אנו נזכור אותם, נמשיך לאורם, נלך במורשתם, נלמד להיות טובים יותר, ערכיים יותר, בזכותם.  

בהוקרה ובזיכרון לעולמי עד. 


דבר מ.מ הנציב למשפחות השכולות

 

משפחות שכולות יקרות,

עצי אורן ברושים ואלון, שדות כלניות, רקפות ונרקיסים ושלל פרחי חורף צבעוניים הזוהרים בשמש במלוא הדרם. תמונה מרהיבה זאת אין בה בכדי להשכיח את אותו יום חמישי על הכרמל, לפני עשור בו איבדנו 44 נשים גברים ונער, מלח הארץ.

עשר שנים בהם היעדרם של הנספים נוכח מידי יום ביומו בביתכם משפחות שכולות יקרות. עשר שנים בהם היעדרם של טובי בנינו ובנותינו נוכח בכל אחת מיחידות שירות בתי הסוהר. מאחורי כל אחד מהם – מאות בני משפחה, יקירים, חברים ומוקירים שזוכרים את הרגע, את השעות שקדמו ואת הימים שלא ישובו עוד במחיצתו.

במלאות עשור לגבורתם, בחרנו לציין בארגון חודש של הנצחה וזיכרון.

חודש שבמהלכו תועבר מורשתם וזכרם של הנספים בשלל פעילויות שונות בארגון.

מגפת הקורונה מטילה עלינו מגבלת מרחק ולמרות זאת, אנו נציין את העשור לאסון במלוא הרגישות בתוכנית מיוחדת, הנצחה מכובדת, העמקת מורשת הנופלים ומתן תקווה לחיים. סיפור הנופלים הוא חלק ממורשת שב"ס, שב"ס הוא חלק מסיפורם האישי.

נמשיך לחבק ולאמץ לליבנו את משפחות הנופלים, לנסות ולהקל ולו במעט, על היגון והצער ולהתנחם ביחד.

האתר שלפניכם בא לספר את סיפור החיים של כל אחד ואחת מהם והוא ביטוי נוסף למשמעות שהם מהווים עבורנו כארגון.

זכר החללים יהיה נצור בליבנו ולאור זכרם ועל מורשתם יחונכו דורות הסוהרים הבאים.

 

ברגשי כבוד ,

וקנין אשר, גונדר

מ.מ נציב בתי הסוהר


סיפור החללים

מישר אבו ריש וסים

1978-2010

וסים נולד ב-22 באוגוסט 1978 בכפר הדרוזי, ירכא. בן ראשון אחרי בת בכורה להוריו, סאלח ודלה אבו-ריש. פרוש שמו של וסים בשפה הערבית הוא “יפה“, “נעים הליכות“ וכשמו, כך הוא, הסב להוריו אושר ונחת לרוב. אחריו נולדו במשפחה עוד ארבעה בנים ובנות.
בין ששת ילדי משפחת אבו-ריש בלט וסים לא רק בזכות יופיו יוצא הדופן וזוג עיניו הכחולות והזוהרות שאי אפשר היה להתעלם מהן, אלא גם בזכות אופיו הנוח.
במשפחה, קיבלו הילדים חום ואהבה לצד הקפדה על חינוך לנימוס וערכים, “היה חשוב לי שיהיו לי ילדים טובים, אני יכול להגיד היום שאני גאה בכל הילדים שלי“ מעיד האב סאלח. וסים היה ילד טוב וממושמע, אפילו קצת ביישן, אך היה לו “שיגעון“ 
אחד, משחר ילדותו אהב לפרק מכשירים, לעיתים היה טורח גם להרכיב אותם. “הייתי בטוח שילך ללמוד הנדסה או אלקטרוניקה, הוא היה מפרק שעונים רדיו וטלוויזיות תוך רגעים.“
וסים למד בבית הספר היסודי ‘אלגמאל‘ שליד ביתם בכפר. אחר המשיך לחטיבת הביניים ולתיכון מקיף. בתיכון, בהמלצת אביו שעודד את ילדיו להשקעה בלימודים, למד ביולוגיה. הוא שקל להיות רופא, אך לא יכול היה להתמודד עם מראות קשים, כמו ניתוחים. “היה עדין נפש“ מעידים במשפחתו.
גם אהבתו לחיות מנעה ממנו להמשיך במקצוע זה, כיוון שלא יכול היה להתמודד עם ניסויים בבעלי-חיים.
וסים סיים בהצלחה את לימודיו בתיכון וקיבל לידיו את תעודת הבגרות. שעות הפנאי שלו הוקדשו לחברים, למשפחה ולפעילות ספורטיבית - הוא התאמן בג‘ודו וקרטה שכן היה טיפוס ספורטיבי ובריא גוף. 
בשנת 1997 התגייס וסים לצבא. הוא בחר שלא להתגייס לחטיבה 300 המוכרת כחטיבה של המגזר הדרוזי, אלא בחר בשרות בחיל ההנדסה, בגדוד 605. הוא עשה זאת מתוך רצונו להגדיל את מעגל ההיכרויות החברתי שלו מחוץ לחברה הדרוזית, כמו-כן הניח כי שרות זה יתרום לו גם בעתיד. רוב שירותו שהה ברמת הגולן. השרות הצבאי היווה צומת משמעותית בחייו, שירות מלא סיפוק ועניין. 
עם השחרור, בהמלצת אביו, נרשם ללימודי הנדסאי מחשבים במכללת “יד נתן“ בגליל המערבי והחל מסלול לימודים בן שלוש שנים. וסים שאף קדימה, כמו בתחומים רבים בחייו ידע מה הוא רוצה ואיך להשיג את מטרותיו. אביו, סאלח, שימש עבורו דוגמה ומופת. האב משמש כמנהל סניף “בנק ערבי מקבוצת לאומי“ בכפר, במשך השנים עבד בתפקידים בכירים בבנק. בין השנים 2003-2004 עמד בראש עיר איחוד הכפרים הדרוזים ירכא, ג‘וליס ג‘ת, ינוח ואבו-סנאן (עיר ג‘ייא).

אבני דרך

וסים נולד ב- 22 באוגוסט 1978 בכפר הדרוזי, ירכא. בן ראשון, אחרי בת בכורה, להוריו, סאלח ודלה אבו- ריש. פרוש שמו של וסים בשפה הערבית הוא "יפה", "נעים הליכות" וכשמו, כך הוא, הסב להוריו אושר ונחת לרוב. אחריו נולדו במשפחה עוד ארבעה בנים ובנות.
בין ששת ילדי משפחת אבו-ריש בלט וסים לא רק בזכות יופיו יוצא הדופן וזוג עיניו הכחולות והזוהרות שאי אפשר היה להתעלם מהן, אלא גם בזכות אופיו הנוח.
במשפחה, קיבלו הילדים חום ואהבה לצד הקפדה על חינוך לנימוס וערכים, "היה חשוב לי שיהיו לי ילדים טובים, אני יכול להגיד היום שאני גאה בכל הילדים שלי" מעיד האב סאלח. וסים היה ילד טוב וממושמע, אפילו קצת ביישן, אך היה לו "שיגעון" אחד, משחר ילדותו אהב לפרק מכשירים, לעיתים היה טורח גם להרכיב אותם. "הייתי בטוח שילך ללמוד הנדסה או אלקטרוניקה, הוא היה מפרק שעונים רדיו וטלוויזיות תוך רגעים."
וסים למד בבית הספר היסודי 'אלגמאל שליד ביתם בכפר. אחר המשיך לחטיבת הביניים ולתיכון מקיף. בתיכון, בהמלצת אביו שעודד את ילדיו להשקעה בלימודים, למד ביולוגיה. שקל להיות רופא, אך לא יכול היה להתמודד עם מאות קשים, כמו ניתוחים. "היה עדין נפש" מעידים במשפחתו. גם אהבתו לחיות מנעה ממנו להמשיך במקצוע זה, כיוון שלא יכול היה להתמודד עם ניסויים בבעלי-חיים. וסים סיים בהצלחה את לימודיו בתיכון וקיבל לידיו את תעודת הבגרות. שעות הפנאי שלו הוקדשו לחברים, למשפחה ולפעילות ספורטיבית – הוא התאמן בג'ודו וקרטה שכן היה טיפוס ספורטיבי ובריא גוף.
בשנת 1997 התגייס וסים לצבא. הוא בחר שלא להתגייס לחטיבה 300 המוכרת כחטיבה של המגזר הדרוזי, אלא בחר בשרות בחיל ההנדסה, בגדוד 605. הוא עשה זאת מתוך רצונו להגדיל את מעגל ההיכרויות החברתי שלו מחוץ לחברה הדרוזית, כמו-כן הניח כי שרות זה יתרום לו גם בעתיד. רוב שירותו שהה ברמת הגולן. השרות הצבאי היווה צומת משמעותית בחייו, שירות מלא סיפוק ועניין. 
עם השחרור, בהמלצת אביו, נרשם ללימודי הנדסאי מחשבים במכללת "יד נתן" בגליל המערבי והחל מסלול לימודים בן שלוש שנים. וסים שאף קדימה, כמו בתחומים רבים בחייו ידע מה הוא רוצה ואיך להשיג את מטרותיו. אביו, סאלח שימש עבורו דוגמה ומופת. האב  משמש כמנהל סניף "בנק ערבי מקבוצת לאומי" בכפר, במשך השנים עבד בתפקידים בכירים בבנק. בין השנים 2003-2004 עמד בראש עיר איחוד הכפרים הדרוזים ירכא, ג'וליס ג'ת, ינוח ואבו-סנאן.( עיר ג'ייא).

הדרך בשב"ס
 

בשנת 2002 בחר וסים להתגייס לשב“ס. הוא שאף להיות עובד מדינה באחד ממערכי בטחון הפנים, הכיר את המערכת ואת הארגון, בו שרתו כבר רבים מחבריו ובחודש דצמבר 2002 נגש למבדקים, עבר אותם בהצלחה והתקבל לשרות. 
תחילת דרכו הייתה בכלא “השרון“, אחר כך הועבר לכלא “רימונים“. “הוא אהב את המערכת, ממש היה “מורעל“. החלום שלו היה להנהיג, לפקד, כל כך רצה להתקדם בסולם הדרגות ולהתפתח. יום אחד הוא אמר לי: “אבא, אני רוצה להיות מפקד כלא, להגיע לדרגה הכי גבוהה בשב“ס“, סיפר סאלח על בנו.
לאחר שמונה שנים עמד להגשים חלומו, עת התקבל לקורס הקצינים. הזימון לקורס לא בא לו בקלות, מספרים במשפחה, מספר פעמים ניגש למבדקים, עבר אותם בהצלחה, אך כל פעם נדחה מסיבות שונות שאינן קשורות בו ולא היו ברורות לו. “ראיתי שהוא ממש שבור ומתוסכל, קשה היה לו לקבל את העובדה שהזמן עובר והוא אינו מגשים את הפוטנציאל הקיים בו. ניסיתי להרגיע אותו: “אל תדאג וסים, זה עניין של אורך רוח וסבלנות, זה יגיע, אתה תראה, אני מבטיח...“ עודדו אביו.
בהמשך הועבר וסים מתפקידו בכלא ליחידה המובחרת של השב“ס, היחידה המרכזית - ימ“ז - ולאחר זמן קצר יצא לקורס. במקביל באותה השנה הספיק לסיים תואר ראשון בקרימינולוגיה ב“אוניברסיטת חיפה“. לאחר האסון נודע לסאלח כי בנו צורף למחזור הראשון בקורס הייחודי של השב“ס, שהמשתתפים בו יועדו להיות עתודה ניהולית של הארגון. 

זיכרונות וגעגועים

אחלאס, אלמנתו של וסים, עוטה בגדים שחורים. שיערה השחור והארוך אסוף ועיניה הכחולות נקיות מאיפור. מבטה עצוב, היא אינה מחייכת ורק מידי פעם מנגבת דמעה. אלבום התמונות המונח על השולחן מעיד כמה יפה הייתה המשפחה, משפחה צוחקת ומאושרת. משפחה של כחולי עיניים, האב - וסים, האם - אחלאס ושתי הבנות - הגדולה אילנה והקטנה שירז.
חודש לאחר האסון ילדה אחלאס את בתם השלישית, רהף, שמשמעות שמה ‘חיים שקטים ושלווים‘. וסים לא זכה לראות את בתו, רק את שמה העניק לה עוד בחייו. 
“הכרנו היכרות שטחית מהכפר“ היא מספרת בקול שקט ונוגה. וסים גדול מאחלאס בחמש שנים וכאשר ראה אותה בכפר לא יכול היה להתעלם מיופייה הנדיר. “פעם אחת נפגשנו בבית של אחותי. הוא התוודה ואמר לי שהוא אוהב אותי. סיפר לי על רצונותיו וחלומותיו לעתיד. 
ראיתי בחור עם יופי פנימי וחיצוני, לא ילד, גבר. הוא דיבר על עתיד, על שאיפתו ללמוד ולהתקדם, ועל החלום הגדול שלו להינשא ולהקים משפחה“. לאחר המפגש הבינה שזהו הגבר עמו תרצה להקים בית ומשפחה. וסים התלהב מהנערה היפה והצנועה, הוא פנה אל אמו, זו העבירה את המסר לאביו.
תחילה האב התלבט, שקל שמא יש לחכות מעט מאחר ווסים עדיין סטודנט צעיר. אך בנו היה נחוש, “אם לא איתה אז אני לא מתחתן!“ פסק, ספק בצחוק ספק ברצינות. סאלח, שהבין את רצינות כוונותיו של הבן, ביקש לקבוע עם אביה של הכלה המיועדת. לאחר שהשניים נדברו ביניהם, נערכה מסיבת אירוסין בחצר הבית של משפחת אבו-ריש. כשנה אחר כך, באוגוסט 2002 נערכה חתונתם בכפר ברוב הוד והדר. 
 
אב השנה 
העתיד נראה מבטיח, הזוג הצעיר והיפה בנה את ביתו, וסים התגייס לשב“ס ודרכם המשותפת עמדה להתחיל. אהבה רבה שררה בקן המשפחתי, אהבה שהתחזקה והעמיקה. בשנת 2003 נולדה בתם הבכורה אילנה, ושלוש שנים אחריה הצטרפה גם שירז לחיק המשפחה.
הבנות היו משוש חייו, הנסיכות היפות שלו והוא פינק אותן והרעיף עליהם אהבה, “אב השנה“, מספרים בני המשפחה בגעגוע כאוב, “מחנך ואוהב, מעולם לא חסך מהן דבר, כל דבר שביקשו אמר להן: כן“. חודש לאחר האסון בכרמל נולדה רהף, בתו השלישית שאותה לא זכה לראות.
 
כל הזמן מול העיניים שלי
מאז נספה וסים באסון, מתפלל אביו סאלח לאלוהים, מבקש שייתן לו את הכוח לגדל את שלושת בנותיו של בנו הבכור, באותה דרך בה גידל את אביהן.
סאלח מתאר את עומק היחסים עם בנו: “בפעילות הציבורית שיתפתי אותו בדברים, התייעצתי איתו. כל הזמן רק שמעתי ממנו: “כן אבא“ , “אל תדאג אבא“. 
וסים אהב לטייל בצפון הארץ, בשבילים המוכרים ובמקווי המים, אהב טיולי שטח, אהב לנהוג במכונית ה“הונדה“ שלו, “וסים אהב לנהוג מהר ואני תמיד ביקשתי ממנו שייזהר, חששתי שיקרה לו משהו באוטו“, מוסיף האב. 
“בני וסים, פירוש השם שלך הוא ‘יפה תואר‘. כך אתה וכך היית באישיותך, בנפשך, בעוזך ובנימוס שלך. בהתנהגותך המצוינת ובאהבתך לזולת. גרמת לכולם לאהוב אותך, תמיד היית ראשון להתנדב ולעזור, וכך במותך נפלת במשימת קודש - להציל חיי אדם!
היית אמיץ, חרוץ ומקצועי. כל שירותך חלמת להיות קצין מצליח, אך האש השיגה אותך...
וסים, היית אב גאה, חם, דואג תמיד ואוהב תמיד, תמיד מזכיר ומדגיש את אהבתך לבנותיך ולאשתך...
אמך וסים, מחכה לך. היא בוכה לילות כימים וממתינה שתשוב אליה בדמותך הזקופה ובחיוך הרחב שמילא את חלל הבית. אחיך ניזאר מחכה לך לסיבוב על האופנוע החדש. עלא לא מסוגל לחשוב שאינך עוד, ואוסאמה בוכה תמיד. אחיותיך ויויאן ואלהאם קרועות וכואבות את מותך...
במקום לקבל אותך קיבלנו את בגדיך, את מדיך ואת התג השמי השרוף שנשאר ממך. 
הכל נשרף, וסים...“
(מתוך מכתבם של סאלח ודלה אבו ריש לבנם, 29.12.2011)

היום האחרון

ביום שבת שלפני האסון, פגש וסים את הוריו לאחרונה. היה זה בחלקת הזיתים המשפחתית, עת עסקו בני המשפחה בניקוי החלקה ואיסוף הגזם של סוף עונת המסיק. בין השאר שרפו שיירי גזמי עץ ואביו פלט לעברו: “וסים, תיזהר מהאש...“
וסים דיבר על לב אביו שלא יכעס על אחיו הצעיר ניזאר, שכן האח רכש אופנוע למורת רוחו של סאלח, וסים ניסה לשכך את כעסו.
ביציאתו האחרונה ביום שלישי, יומיים לפני האירוע, שהה בביתו. את הערב העביר בהשתוללות עם הבנות. למחרת קם מוקדם, נשק להן ויצא ברכבו לכיוון רמלה, אוסף בדרכו את שני חבריו הטובים מהקורס, שאדי ביבאר וביסאן ג‘אלל.
ביום האסון, הגיע סאלח לעבודה בבנק. עד שעות אחר הצהריים לא שמע דבר על המתרחש בכרמל.
בשעה ארבע וחצי התקשר אליו גיסו, האני אבו ריש, המשרת כקצין שב“ס. הגיס, שהיה בחופשת מחלה בביתו באותו השבוע ביקש מסאלח כי יגיע אליו, לשאלתו של סאלח אם יש איזושהי בעיה לא ענה הגיס. 
בבואו ראה סאלח כי האני טרוד ומתוח, הוא אחז בטלפון ופסע בבית בעצבנות. על המרקע ראה ידיעות המדווחות על השריפה בכרמל ואת הכותרת: “אוטובוס התהפך, אין ניצולים“.
סאלח לא קישר בין בנו ובין האירועים. משנודע לו מגיסו כי ייתכן ווסים היה על אוטובוס הצוערים, מיאן להאמין, ידע שבנו ברמלה בקורס הקצינים. האני פירט ואמר, כי הם אלו שהוקפצו למשימה. סאלח ניסה להשיג את בנו בטלפון, משלא נענה השיג את מפקד כלא “דמון“ והאחרון ענה כי הוא אינו מוסמך לתת פרטים.
בלב כבד שב סאלח לבנק וביקש לברר פרטים נוספים ברשת. משראה את הכותרות שדיווחו על אסון האוטובוס שעליו היו הצוערים, אחז את ראשו ומלמל “וסים הלך... וסים הלך...“ והרגיש כאילו הראש שלו עומד להתפוצץ. שוב ניסה להתקשר לבנו אך מהטלפון הנייד שלו לא היה מענה.
סאלח עזב את הסניף ושב לביתו, נהר אנשים החל לזרום אל הבית. “כל הכפר הגיע, חיכינו לנס, קיווינו שוסים יחזור“. בשעה שלוש לפנות בוקר הגיעה משלחת לביתם לקחת דגימות לזיהוי. בשבת בבוקר, הודיע קצין העיר למשפחת אבו-ריש כי גופתו של וסים זוהתה.
סיפר לה שלא יחזור...
ביום האסון אחלאס לא חשה בטוב, וסים ביקש ממנה כי לא תלך לעבודתה. בשיחת טלפון בצהרים סיפר לה שלא יחזור בערב ואולי אף למחרת, היות והם מוקפצים לפינוי כלא דמון. וסים שאהב לנהוג ברכבו, נהג מרמלה עד עתלית ורק אז הצטרף לחבריו באוטובוס שעשה את דרכו במעלה כביש בית-אורן.
בשעה 15:00, בשיחתם האחרונה, הבינה אחלאס כי מדובר בשריפה רצינית וגדולה. היא הביעה דאגה אך וסים הרגיעה. אחלאס הלכה לבית אחותה, שם עקבה אחר הדיווחים. ככל שנקפו השעות ורבו השמועות, גאתה דאגתה. היא ניסתה להתקשר אליו שוב ושוב, אך לא נענתה. תחילה, עוד הייתה לה תקווה קלושה שוסים ניצל מהשריפה ויגיע הביתה, אך העדכונים מן התקשורת על אוטובוס הצוערים לא השאירו מקום רב לספקות.
אחלאס שמה פעמיה לבית הוריו. משראתה את נחיל האנשים שגדשו את הבית, הבינה כי אפסה התקווה.

אמרו עליו

דבר המפקד:
וסים היה אחד הסוהרים המעולים והמוערכים מבין שורותינו.
תמיד היית זקוף קומה כאשר דמותך מזדקרת תמיד מעל כולם. 
כמו מנהיג מלידה, כמו סמל ודגל לפני המחנה.
היית דוגמה וסמל לנתינה והקרבה. 
ראשון צעד בראש כולם.
ראשון להתנדב לכל משימה.
ראשון לתת מעצמו את הכי טוב שאפשר, למען הזולת,
למען הארגון, למען החברה והמדינה.
 
יהי זכרו ברוך,
 צביקה ימין, גנ“מ
מפקד ביס“ר “רימונים“

מישר אבן חן קליין טופז (טופי)

1982-2010

זן נדיר הייתה טופז, מיוחדת, ממוקדת, תאוות חיים, מלאת אנרגיה לשעוט קדימה. בדרכה שלה הדביקה בהתלהבותה את כל סובביה ואוהביה.
לטופז היה כל מה שבחורה יכלה לשאוף ולקוות לעצמה - משפחה תומכת וחזקה, בעל אוהב המבקש לגונן עליה מכל משמר, ראש חריף על הכתפיים, תושייה, נחישות, תפקיד יחודי וגם חיוך ענק וגדול. עיניה הקרינו אושר ושלמות. מכל היופי הזה, הכישרונות הרבים הגלומים בה, התוכניות הרבות להמשך הדרך שכללו הרחבת המשפחה עם 'תאום נפשה', כפי שכינתה את עמית, מכל אלו נשארו אלפי תמונות, החיוך הגדול של טופז, 'טופי', כפי שאהבו לקרוא לה והעיניים הקורנות. אלה נותרו לספר על ילדה יוצאת דופן, מיוחדת, רגישה, מוכשרת. ילדה יפה וצנועה. ילדה אהובה.

אבני דרך


שמה המלא- טופז אבן חן - העיד על עולם זוהר באור יקרות שעטף את חייה ואכן, אורה בהק והאיר. טופז, ילידת 1982, בתם של זאב אבן חן, איש משטרה בכיר, ושרה, קוסמטיקאית, אחות לענבר ועדי, נולדה גדלה והתחנכה ברחובות.
טופז לא צמחה לגובה, אך בגופה הקטן הסתתרה "שֶדָה" כפי שאהבו הוריה לכנותה. בילדותה התחנכה בבית הספר היסודי "קריית חינוך" ברחובות, בחטיבת הביניים ובתיכון למדה בבית הספר "דה-שליט" במגמת ביולוגיה וסיימה עם ציונים גבוהים בתעודת הבגרות. כנערה חלמה להיות וטרינרית, משחר ילדותה אהבה בעלי חיים וחמלה כל חיה שנראתה מסכנה ועזובה.
ספורטיבית הייתה טופז, אהבה לרכב על אופניים, להתאמן במכון כושר ובלטה גם בריצות למרחקים ארוכים. בשנותיה בתיכון התנדבה במשמר האזרחי במסגרת פרויקט 'מחויבות אישית לקהילה', נקודה ממנה המשיכה והתפתחה בצבא ובחיים.
הוריה מספרים כי בגיל הנעורים הייתה מוקפת חברות, "היא הייתה האוזן הקשבת בחבורת הבנות, טיפוס אמפתי ושמח, אוהבת לעזור לזולת", הם מעידים. לכל אורך השנים הייתה טופז ילדה ממושמעת, טובה, מסודרת, "ילדה להתגאות בה", כפי שהם אומרים. הקשר בינה ובין אחיה עדי וענבר היה חם והדוק. עדי הושפע ממנה רבות, טופז תמכה בו ועודדה אותו להעז ולהצליח.
זאב, אביה של טופז, מספר שכבר כילדה ניחנה באופי מעשי ובקור רוח. "היא לא הייתה נכנסת ללחץ במצבים שונים, תמיד בשליטה, יודעת למצוא פתרונות לכל דבר". פעם אחת, עת הסתובבה עם עדי בשכונת מגוריהם, נבעט בלי כוונה כדור ופגע בפניו של האח. מהמכה נשברו שתי שיניים בפיו ונפלו. למרות הסיטואציה הקשה, הדם והבכי של אחיה הקטן, לא איבדה טופז את עשתונותיה, מיהרה עמו לרופאה ואף הביאה לשם את שתי השיניים השבורות במחשבה שאולי ניתן יהיה "להדביק" אותן. "כל זאת כאשר היא עצמה רק בת 10", הוא מדגיש. "היא הייתה יצירתית, אינדיבידואליסטית בדרכה ובעלת יוזמה ותושייה", מוסיף זאב.
שרה, אמה של טופז, מתארת אותה כילדה מלאת חיים, עצמאית ושמחה. "ללכת איתה לקניות בחוץ לארץ זו הייתה חוויה משותפת של שתינו, למרות שקניות עם טופז יכולות לקחת הרבה זמן", היא מעידה בחיוך כשהיא נזכרת, "היא הייתה מבררת בכל החנויות את המחירים ואת הטיב, בודקת באופן יסודי כל דבר ורק כשהייתה בטוחה בקנייה הנכונה הייתה קונה. היא הייתה יסודית אפילו כשרצתה לקנות שמלה או חולצה".
טופז אהבה מאוד להאזין למוסיקה מגוונת מכל הסוגים, קולה היה נעים לאוזן. בטקס סיום תפקיד של זאב כמפקד מחוז במשטרה, נעמדה טופז בפני קהל גדול ושרה לכבודו בקול כובש את השיר "שתישאר צעיר לנצח". כיום, לאחר האסון, מודים זאב ושרה שכל שאיחלו לבתם, קיוו וייחלו שתזכה לאושר אישי:
"שתתחתן ותביא ילדים לעולם". מביתם של זאב ושרה צמחה הילדה שאותרה בעצמה להיות קצינה, לא בזכותו - תמיד בזכות עצמה.
בשנת 2000 התגייסה טופז לצבא ושירתה בשורות המשטרה כחיילת שח"מ. היא ראתה בשירותה זה, מעין המשך טבעי להתנדבותה במשמר האזרחי. טופז התעקשה, "לא רצתה הנחות ופרוטקציות", במקום לבקש מאביה שיסדר לה תפקיד נוח, השתלבה ביחידת הסיור במשטרת רחובות ומצאה עצמה לא אחת במצבי מתח וסכנה.
טופז הצעירה וקטנת הממדים, הייתה מלאת אדרנלין וחיפשה כל הזמן פעילות. כך קרה שבאחד הלילות בסיור שגרתי בעיר, מצאה עצמה משתלטת לבדה על אדם שיכור ואלים, מזנקת על גבו ותוהה מהיכן שאבה את האומץ לעשות זאת? בהמשך שירותה הצבאי עברה טופז לשרת ביחידת מודיעין ובילוש במרחב שפלה. את עבודתה ביחידה ביצעה במסירות ואחריות, רק מעטים שם ידעו שהיא "בתו של".
בסיום השרות הצבאי פנתה טופז לאקדמיה, היא נרשמה ל"פקולטה לחקלאות" ברחובות לתחום הלימודים בו ראתה את ייעודה - מדעי החיים. את התואר הראשון סיימה בציוניים גבוהים ולאחר שלוש שנות לימוד, החליטה על תפנית חדה בתחום הלימודי ונרשמה ללימודי תואר שני במנהל עסקים ב"מכללה למנהל". טופז סיימה את לימודיה בהצטיינות ועמדה לתור אחר אופקים מקצועיים חדשים.

הדרך בשב"ס
 
טופז חיפשה עבודה בזכות כישוריה ולא בזכות שמה, כפי שתמיד פעלה. היא החלה לעבוד בבנק בתפקידים שונים, ראתה עצמה מתפתחת לכיוון הניהולי, עדיין לא גיבשה את רצונותיה בעבודה, התנסתה. באמתחתה היו שני תארים, ניסיון רב בעבודה, אוסף חוויות מחשלות ומטען של אינטליגנציה גבוהה וכישורים. הייתה בה שאפתנות כובשת ורצון עז להצליח. טופז הייתה מסוג האנשים שלא מוכנים לקבל "לא" כתשובה. היא קבעה מטרות, פעלה להשגתן, ודבר לא יכול היה לעצור בעדה.
עת החליטה להתגייס לשב"ס קיוותה להשתלב כקצינה במטה. את המבדקים והבחינות צלחה ותפקידה הראשון היה בדוברות. המדים שלבשה נסכו בה גאווה ותחושת שייכות לארגון, ליחידה ולאנשים אשר משרתים בה.
עם כניסתה לשורות הארגון סיירה טופז בבתי הכלא הפזורים בארץ ונחשפה לעולם אנושי שטרם הכירה. אביה רצה לגונן עליה, חשש שמא יהיה זה תחום קשה וקשוח עבורה, אך טופז התחשלה, צברה ניסיון וביטחון ועברה עוד שלב בתהליך גיבושה. במסגרת תפקידה הייחודי התמודדה באופן מרשים עם עבודה מול קהל והנחתה סיורים לאנשים בכירים ועיתונאים. לאחר כשנה וחצי בשירות, עמדה לפני יציאתה לקורס הקצינים במטרה לחזור לדוברת השב"ס עם דרגות הקצונה על כתפיה.
תחילת דרכה בקורס היוקרתי לא הייתה קלה. טופז לא הייתה מפונקת אך התמודדה עם תהליכים רגשיים מורכבים הרחק מהבית והמשפחה.
עמית פינק אותה וגונן עליה כעל ילדה קטנה. למרות הקשיים בקורס הסגור, הרגישה טופז שהמקום זימן לה אתגרים עמם עליה להתמודד. בקורס, טופז לא הרשתה לעצמה להביע רגשות חולשה, רק בבית, עם ההורים ועל כתפיו של עמית שעודד ותמך העזה להתפרק. במהרה אספה עצמה והחליטה שהיא עוברת את הקורס, מרגע זה חל שינוי עצום וטופז החלה ליהנות. התכוננה בהתמדה לשיעורים, יצרה קשרים חברתיים טובים בקורס והייתה נחושה להמשיך ולסיים בהצלחה.

זיכרונות וגעגועים

אם שואלים את עמית לפרטים היכן הכירו וכיצד, עיניו מחייכות אך מבטו כבוי. הוא אוסף את עצמו, פעולה אליה כבר הורגל בחודשים שחלפו מאז האסון, עדיין לא מבין כיצד הוא ממשיך לתפקד, הוא מספר על זיווג שנקבע כנראה בשמיים.
הם הכירו בגיל 3, אבותיהם עמיתים לעבודה והמשפחות היו מרבות לבלות בבריכה בביל"ו. גם טופז ועמית השתובבו בה יחדיו עד גיל 6. השנים חלפו, ההורים נשארו בקשרים טובים אך הילדים גדלו ודרכם נפרדה. כאשר היו כבני 23, נכנסה טופז במקרה לחנות הצילום בה עבד עמית. "אני מכירה אותך", אמרה לו והם נזכרו בצחוק משעשע בימי ילדותם. פגישה זו לא הובילה ליצירת קשר מידי. באופן אקראי גלשו באתר היכרויות ושוחחו בטלפון, דבר הוביל לדבר ולא היה מנוס מלקבוע פגישה. עמית מודה שאת אהבתם הגדולה הם הרוויחו בזכות ולא בחסדי ימי הילדות.
"העיניים שלך לא השתנו, גם לא החיוך", אמרה לו שנפגשו. הוא אהב בה הכול. את הצניעות ואת הפשטות, את היופי השקט והטבעי שלה. ההורים שמחו על השידוך בין "הנסיכים". עמית מודה כי בתחילת הקשר לא הקל על טופז, עד שהבין שהיא האישה של חייו. בשלב מסוים נפרדו השניים וטופז החליטה לטוס לטיול ארוך בתאילנד. עמית היה נחוש להשיבה לחייו, "הבנתי שהיא האישה שלי ועשיתי הכול כדי להחזירה אלי", הוא מתוודה. הוא ישן מתחת לביתה, כתב לה מכתבים, התקשר לכל חברותיה וביקש מהן לשכנעה לשקול את חזרתם. אפילו פנה אל זאב, אביה, אותו החשיב כאב שני לו, הוציאו ל"שיחת גברים" והפציר בו שידבר אל לבה.
טופז הסכימה לבחון את הקשר רק לאחר שובה מתאילנד. "כשהיא חזרה משם היה לה משהו אחר בעיניים, היא התבגרה, נמלאה בביטחון עצמי חדש ונראתה מאושרת מתמיד. היא עברה מסע של גילוי עצמי", מתאר עמית את שובה.
הקשר בין טופז ועמית נסק לגבהים, הם העדיפו לבלות את רוב זמנם יחדיו, זה עם זו, נראה כי לא היה להם צורך באנשים נוספים סביבם. עמית וטופז הנאהבים הפכו גם לחברים הכי טובים. "חרשנו את כל הארץ לאורכה ולרוחבה, אפשר לראות את טופז מחייכת על איזה הר ברמת הגולן, צוחקת על שפת הכינרת, מניפה ידיים באושר במדבר, ומשקיפה לבריכה במרפסת במלון באילת", הוא מספר. "היינו זוג ספונטאני, ויצאנו לטייל בלי חשבון ובלי תכנונים".  
עמית אהב לכנות את טופי שלו "שֶדָה", את מה שהיא הספיקה לעשות בחצי שעה היה הוא עושה במשך יום שלם. "היא הייתה זריזה, פלפלית, מסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלה".
טופז של עמית הייתה אישה מיוחדת, מישהי שיכולה ליהנות מהדברים הפשוטים בחיים. "טיול בטבע, כוס תה ועוגייה מול השקיעה היו עושים אותה מאושרת לאין קץ". "פעם אפילו "חטפתי" אותה לאילת. בסיום של ערב במסעדה מאוחר בלילה, היא כבר נרדמה באוטו ואני, מבלי לחשוב פעמיים, נסעתי דרומה לאילת. באמצע הדרך טופז התעוררה ומצאה את עצמה במדבר, לא רחוק ממצפה רמון, היא לא ידעה אם לצעוק עלי או לחבק אותי". אותה נקודת נוף פרטית שלהם נשארה צרובה בלבו של עמית, ביום הולדתה האחרון, לאחר האסון, נסע למצפה רמון, והדליק נר לזכרה של אהובתו.
הצעת הנישואין לא איחרה לבוא. בשנת 2009 הפתיע עמית את טופז. "זו הייתה פעם ראשונה שהצלחתי להפתיע אותה במשהו, היא תמיד גילתה הפתעות, לא יכולנו עליה...", הוא מודה ומספר כיצד נסעו לבית מלון באילת, שם כבר היה מוכן עבורם חדר מקושט. על המיטה פוזרו פרחים בצורת לב ובאמצע הונח גיליון נייר מקושט ומעוטר בצילומים שלהם ועליו נכתב: "טופז, התנשאי לי?". טופז הביטה על טבעת היהלום שהוא שלף מכיסו ולא חדלה לבכות במשך עשר דקות תמימות. "היא כל כך התרגשה", הוא נזכר.
את החתונה הם תכננו בעצמם. "בניגוד לזוגות רבים שמתעייפים מכל ההכנות והארגונים אנחנו נהנינו מזה עד השמיים". הם התרוצצו בין גני אירועים ואולמות, התענגו על ארוחות וטעימות, מחפשים את המקום המושלם שלהם. לבסוף בחרו בגן 'אגדתא', מן הרגע הראשון התאהבו בקסמו.
לחתונה הוזמנו מאות אורחים, "טופז הייתה יפיפייה בשמלה שלה", מספר עמית ומביט על תמונות כלתו, "ואנחנו כל כך נהנינו עד שהבטחנו לעצמנו שעוד כמה שנים נתגרש רק כדי להתחתן שוב".
לאחר החתונה החליטו טופז ועמית לפנק עצמם בשני יעדים לטיול ירח הדבש. תחילה טיילו באיטליה הרומנטית, "טופז תכננה הכול לפרטי פרטים והכל התנהל על-פי התכנית". נסיעתם הגדולה תוכננה לארצות הברית, שם טיילו חודש שלם. "הפעם לא תכננו כלום, נחתנו בניו יורק, הבטנו זה על זו וצחקנו כי לא ידענו לאן לנסוע ובכל זאת זה היה טיול מושלם, הטיול של החיים שלנו. היינו לבד לגמרי, בלי טלפון, בלי אינטרנט, רק אני והיא".

היום האחרון

ביום רביעי בבוקר, לאחר ערב ה"אפטר", החזיר עמית את טופז, כהרגלם, לבית ספר 'ניר' ברמלה. טופז הייתה מוטרדת בנסיעה כי חששה לאחר.
למחרת ביום חמישי, לקראת הנסיעה לכלא “דמון“, העבירה טופז מסרון קצר לאביה: "מקפיצים אותנו לצפון. פרטים בהמשך".
היה זה נוסח תמציתי המקובל בין שני קצינים, בין אב ובתו. בצהריים דיברה טופז עם עמית בטלפון וסיפרה על ההקפצה לכרמל. הוא מעיד שהיא נשמעה נלהבת מהמשימה.
בשעה 15:18 התקבלה בנייד שלו הודעה מטופז: "הגענו לבית סוהר כרמל, מעבר להר רואים עשן". עמית חשש מהפרות סדר שעלולות להתרחש במהלך פינוי הכלא, כלל לא שש לרעיון שטופז שלו צריכה להיות חלק ממשימה זו. הוא התקשר ואמר לה שבמידה והיא חשה שהיא נקלעת לצרה שתתרחק מאזור ההמולה והסכנה, תתקשר אליו ותחכה לו. "אני אבוא דרך האש לקחת אותך" הבטיח לה והיא השיבה בהודעה: "אל תדאג חמודי". זו ההודעה האחרונה ממנה, הודעה שתלווה אותו מעתה כל חייו.
זמן קצר אחר כך כבר דהרה מכונית משטרתית לכיוון הצפון הבוער. בתוכה שלושה גברים - עמית, אביו חיים קליין ואביה זאב. הייתה זו הנסיעה הארוכה בחייהם, סיוט שנמשך כנצח. במהלכה, חשו כולם תחושות בטן קשות אם כי ניסו לשמור על אופטימיות, קיוו שאולי ה"שדה הקטנה שלהם" הצליחה להינצל מהתופת. קיוו לנס.
כל הדרך צרח עמית שיחזירו לו את טופז שלו, "בלי ידיים ובלי רגליים, אני כבר אגרום לה להרגיש שלמה, אני אטפל בה כל החיים שלי", כך ביקש באותן שעות מסויטות. הם רצו להחזיר אותה בציפורניים, לחפש בין הגחלים הבוערות, אך החדשות הרעות השיגו אותם בדרך לכרמל, משם חזרו עם הבשורה הקשה לבני משפחותיהם.
טופז נקברה בבית העלמין הצבאי ברחובות. חלון מרפסת הבית בו מתגורר עמית משקיף על בית הקברות שם טמונה אהובתו ועיניו המספרות את סיפור אהבתם הגדול מעידות ללא מילים: "טופז מתה אך חלק ממני מת איתה".

אמרו עליה
 
דבר המפקד:

טופז,
עינייך אש ולהבה,
אש נוראית לקחה אותך,
ממשפחה מדהימה מבעל מקסים
ומחברים אוהבים,
ריק גדול וחלל עצום אבל...
בתחושה, בהרגשה, רוחך כאן איתנו.
אין דרך ויכולת לשכוח.
את העיניים, החיוך, הסקרנות,
העקשנות, השאיפה למצויינות
ומכלול שלם של תכונות המאפיינות אותך.
נמשיך בדרכך למצויינות ותמיד נזכור
ובעיקר נתגעגע...

יהי זכרך ברוך,
ירון זמיר, גנ"מ
דובר שב"ס

 

מישר אוחיון חנן

1979-2010

במוצאי שבת האחרון לפני אסון השריפה בכרמל, הלכו חנן ורוז, עם ילדיהם שגב וכרמל, לצפות ב“פסטיגל“.
משהגיעה תורה של ריטה לעלות לשיר, התרגש הזוג, התחבק והתנשק לקול צהלות ילדיהם שראו את הוריהם מאושרים. הזמרת קלטה מן הבמה את גילויי החיבה העזים בין בני הזוג וירדה לקראתם. “איזה זוג...“ היא התפעמה למול הקהל, “גם אני רוצה זוגיות כזאת...“ ואז, שרה לכבודם את השיר “שבועה“. חנן ורוז התמוגגו. היה זה שיר חופתם. רגע עוצמתי ומדהים במופע חנוכה לילדים. לא משערים שחג האור העומד בפתח יהפוך תוך ימים לסערת אש בוערת ומכלה.

אבני דרך


אביבה אוחיון, אמו, מסתכלת בכל פעם שהיא נכנסת ויוצאת מביתה, על תמונתו של חנן, מן התמונה ניבטת אליה דמותו המחייכת והגאה במדי השב“ס. “אני מדברת אתו כל יום, ושאני מביטה בתמונתו אני מרגישה אותו אומר לי: ‘אימא, אני פה אתך‘“.
חנן נולד ב-11 ביולי 1979, להוריו אביבה ויעקב אוחיון, בקריית שמונה. בן אמצעי בין אחיו, אורלי ועוז. “חנן היה ילד שמנמן, שקט וביישן, מאז שהיה קטן היו בו צניעות וטוב לב. הוא היה ילד טוב ירושלים“, היא מחייכת כשהיא מתארת שהיה אפילו “חנון“. היה ‘ילד של אימא‘. אמו נלחמה עבורו, דאגה שלא יציקו לו, בשכונה או בבית הספר, “אם מישהו היה מעז להרים עליו יד היה לו עסק איתי“ היא מעלה זיכרונות בחיוך. משהגיע חנן לכיתה ח‘ ביקש לצאת וללמוד בפנימייה חקלאית, אמו אפשרה לו להגשים את רצונו, אך לאחר שבועיים בלבד עזב חנן את הפנימייה וחזר לביתו. קשה היה לו הרחק מהבית ומאמו. “היה בינינו קשר מיוחד“.
עד כיתה ח‘ הוא למד בבית הספר “יאנוש קורצ‘אק“, תלמיד טוב וממושמע, מכין שיעורים בזמן. את לימודי התיכון עשה בבית הספר “דנציגר“ במגמת חשבונאות. במקביל ללימודים אהב לשחק כדורגל והלך לחוגי ג‘ודו וקראטה. לאורך השנים, ככל שבגר הפך חנן לנער פתוח וחברותי “הבדרן של החבר‘ה“, היא מתארת.
אביבה חינכה את בנה לערכים, “שיהיה בן אדם“. לימדה אותו לרחוק מדבר שקר, לא להתפתות לדבר מרמה, לכבד את הבנות עמן יצא ולכבד את כל הבריות ככלל. כל הערכים שהוא ייצג בבגרותו - אמת, כבוד, יושרה, חום, סדר וניקיון - היו דברים שלימדתי אותו והוא הפנים“.
חנן התגייס לצבא ושרת כמפקד כיתה במחנה 80 בנח“ל. מאוחר יותר, עקב פגיעה ברגלו, הועבר לתפקיד אחר כנהג. לאחר השחרור החל לעבוד במחלקת החשמל ב“הום סנטר“. מטרתו הייתה לחסוך כסף ללימודים גבוהים, חנן הבין שהשכלה גבוהה הינה המפתח להצלחה ובהמשך דרכו סיים תואר ראשון בקרימינולוגיה.

הדרך בשב"ס


בשנת 2003 התגייס חנן לשב“ס. את גיוסו יזמו מזל, אחותה של רוז, ובעלה בני, עיניהם צדה מודעה בעיתון המכריזה על גיוס לשב“ס, הם שלחו בשמו קורות-חיים וחנן נקלט בארגון בהצלחה יתרה. הוא עבר קורס סוהרים ובסיומו הוצב כסוהר ביטחון בכלא “שיטה“ במחוז צפון.
היציאה לקורס הקצינים היוותה עבורו אתגר מקצועי ואישי. המשפחה התקשתה לפתע להתמודד עם אב רחוק מהבית שמשקיע את מירב מרצו וזמנו בלימודים במסגרת הקשוחה והתובענית אליה נשאב. “ידעתי שהוא רוצה להצליח, עודדתי אותו לצאת לכל קורס אפשרי, רציתי שיצליח, בידיעה שאני וילדיי נשלם את המחיר, אבל תמיד ידעתי שההצלחה שלו היא ההצלחה שלנו“, מספרת רוז.
“כשיצא לקורס הקצינים, הייתי מכינה לו צ‘ופרים קטנים מידי מוצאי שבת כאשר היה חוזר לקורס, כדי לעודד את רוחו. הייתי מחביאה לו בתיק בין הגרביים, התחתונים והבגדים, כל מיני “הפתעות“ - שוקולדים ופתקי אהבה ועידוד“, מספרת רוז בעצב וגעגוע. בין כל המתנות שהכינה לו היה שעון עץ, עליו כתוב: “גם בשעה קשה יש 60 דקות“. אחת ההפתעות שהכינה רוז בשבוע האחרון הייתה בדמות מקל עליו חרטה את המילים “אלך אחרייך עד סוף העולם“. ביום נישואיהם, ביקרה במקום האסון עם משפחתה, חיפשו שרידים אחרונים להיאחז בהם. “הרגשתי שמחכה לי משהו מחנן“, היא מספרת. שם, בין רגבי העפר המפויחים מצאה מקל חרוך ועליו הכיתוב שהקדישה לו, זיכרון נצח.
לאחר מותו של חנן, מתוך האובדן הגדול וההלם החליטה רוז להתגייס בעצמה לשב“ס, רצתה להתחבר למקום בו שירת חנן. כיום היא משרתת בכלא “מגידו“. חבריו של חנן הפכו לחבריה לעבודה. הארגון אליו השתייך קיבל אותה לשורותיו בחיבוק חם. “שנתיים חיכה חנן למדים החדשים של השב“ס, בסוף אני היא זו שלובשת אותם במקומו“ - היא מסכמת בעצבות.

זיכרונות וגעגועים
 
אהבה מהאגדות
חנן ורוז הכירו לפני כעשר שנים בפאב במשגב-עם עת רוז השלימה בגרויות במכללת “תל-חי“. באחד הערבים יצאה לפאב המקומי, מקום אליו הגיעו סטודנטים וצעירים מהצפון. לפתע ניגש אליה בחור מחויך ושאל לשמה. “כן, הוא התחיל איתי“ היא מודה ומבטה אומר געגוע כשהיא מתארת את רגעי היכרותם.
רוז הייתה בטוחה שמדובר ב“ילדון“ צעיר וביקשה ממנו תעודת זהות. לאחר שהביטה בה ניאותה לתת לו מספר טלפון. למחרת שוחחו וקבעו להיפגש ליד צוק מנרה, בחוות סוסים שנקראה “המאהל“ ובה נהגו לבלות צעירי הצפון. הערב עבר עליהם בנעימים, בחיוכים ומבטים, אך הרומן לא ניצת ברגע. “חנן היה ביישן ומנומס“ היא מספרת בגילוי לב. “אחרי חודשיים בעת בילוי שלחתי לו פתק בו כתבתי: חווה פיתתה את אדם בתפוח, מעניין איך אוכל אני לפתות אותך?“. או אז, הגיעה הנשיקה הראשונה ומאז לא נפרדו.
חנן עבר לגור עם רוז במעונות, השניים חגגו את אהבתם הצעירה והרבו לבלות בלילות. הוא קרא לה “בובה“, היא קראה לו “בובו“, כינויים בהם משתמשים ילדיהם עד היום.
בפעם הראשונה שהגיעה רוז לביתו של חנן, העיפה בה אביבה אמו של חנן מבט אחד וידעה, כי מדובר באישה עמה יתחתן בנה. “היא התאימה לו, הייתה עבורו כל מה שהוא צריך ורוצה“. רוז מספרת על אהבה גדולה, אהבה מיוחדת: “ראינו קודם כל זה את זו, ידענו שיום אחד הילדים יעזבו את הקן אבל אנחנו נזדקן ביחד“.
אחרי תקופת מגורים משותפים בקריית שמונה, עזבו חנן ורוז את הצפון והדרימו לאילת, הם התאהבו בעיר הנופש, עבדו למחייתם בבתי המלון בעיר, בשאר הזמן נהנו מהשקיעות המדהימות של ים-סוף. לצפון, הם ידעו, חוזרים רק להתחתן ואכן לאחר תשעה חדשים החליט חנן: “זהו, חוזרים לצפון, מתחתנים!“
חתונתם נערכה בשנת 2003, באולם מפואר בטבריה, בנוכחות מאות אורחים, חברים ובני משפחה משתי העדות - המרוקאית והגרוזינית. “זו הייתה חתונה שמחה, סוערת ומרגשת“ מספרת אביבה האם.
חלומותיו של חנן היו צנועים, קיפלו בתוכם את רוז, בית, משפחה ופרנסה. משפחתה של רוז חיבקה אותו לתוכה, כאילו היה בנם. חנן, שמעולם לא היה קודם לכן בחו“ל, קיבל מהוריה בהפתעה בתום קורס קמנ“ים הזמנה מרגשת, להצטרף אליהם לביקור משפחתי בארצות הברית. “חנן היה בעננים“, רוז מתארת עד כמה נהנה מהטיול עם משפחתה. את אסתר, אמה של רוז, חנן כינה בחיבה ‘גוגו‘. “לפני שחנן ורוז התחתנו הוא שאל אותי אם הוא יכול לקרוא לי אמא, ואני אמרתי לו שרק אחרי החתונה יוכל לקרוא לי אמא, וכך היה...“ מספרת אסתר ומוחה דמעה.
את ביתם קבע הזוג בנצרת עלית, סמוך לבית הוריה של רוז. במהרה הצטרפו למשפחה שגב בן ה-7 וחצי וכרמל בת ה-5. רוז מתארת את אבהותו של חנן כ“אבא המכור לילדים“.
מדי בוקר היה קם, מכין לילדיו סנדויצ‘ים וקורא בחלל הבית: “מודה....“ והילדים חזרו אליו מהמיטות - “מודה....“, “אני“ - והילדים חוזרים אחריו, “לפניך...“. חנן היה אדם מאמין, שומר כשרות, מניח תפילין מידי בוקר. היה חשוב לו לחנך את ילדיו על ברכי האמונה. עד היום קוראים הילדים מידי בוקר את תפילת “מודה“ ומידי ערב מתפללים “שמע ישראל“ על מיטתם, כמנהגם עם אביהם.

אבא של שגב וכרמל
“אבא היה משחק איתי כדורגל, אבל הוא שחקן יותר טוב ממני“, מתוודה שגב, בנו של חנן. לצד הגעגועים העזים, טרם הפנים בנו את סופיות האובדן. “עכשיו אני עוזר לאימא, לפעמים אני מוריד את הזבל כשהיא מבקשת... בשבוע שעבר גם קילחתי את כרמל“. רוז מביטה עליו בגאווה ומוחה דמעה חבויה. עיניו של שגב מאירות כשהוא מספר על המשחק הכי כייפי שהיה לו עם אבא: “אבא היה עושה לי “נקניקיה מדברת“, אחרי המקלחת היה עוטף אותי במגבת, מגלגל אותי על המיטה ומתחיל לאכול אותי, הוא היה מדגדג ומצחיק אותי...“
“אבא קרא לי ‘ליידי‘, כל הזמן היה מנשק ואוכל לי את הבטן“... מספרת כרמל. “אני יודעת שאבא שומר עלי מהשמיים, כל פעם שאני רוצה לדבר אתו אני פותחת את “מפתח הלב“, מתנה שאימא קנתה לי, בעזרת המפתח, שהוא רק שלי אני מספרת לאבא הכול“, מוסיפה בעצב.
ביום רביעי לפני האסון, חגגו בגן של כרמל את חג החנוכה. בסיום המסיבה התקשרה אליו הקטנה ו“נזפה“ באביה: “אבא, זה לא הוגן שלא היית במסיבת חנוכה שלי, הייתי הילדה הכי יפה ורקדתי הכי יפה ואתה לא ראית אותי“. בניצוחו של הבן שגב, התקשרו לחנן, בירכו על הנרות ושרו שירי חנוכה אל אפרכסת הטלפון הישר אל המשיבון של חנן. בהמשך שלח חנן הודעת טקסט: “בובה, שיהיה חג שמח מלא באור ואהבה לך, לשגב, כרמל ולכל המשפחה“.
“הכול התחיל במשגב ונגמר בכרמל, כשמות ילדינו“, מסכמת רוז בעצב.

היום האחרון
 
התמונה האחרונה
מוריץ לוי, חברו של חנן לקורס, לא נפרד ממצלמתו לאורך הקורס. בשבועיים האחרונים הרבה לצלם את חבריו בסיטואציות שונות. צילם בזמן הלימודים בחדרי הכיתה, באימונים, בימי גיבוש, בחדרי הצוערים בהם ישנו. הוא תיעד במצלמתו רגעים בלתי נשכחים של ההווי החברתי המיוחד שנוצר בקורס. כשבוע לפני האסון צולמה תמונה שמעבירה צמרמורת בלב המתבוננים בה. בתמונה נראים צוערי הקורס על אוטובוס בדרכם לסיור כל שהוא. חנן שלא הספיק להניח תפילין בבוקר עלה לאוטובוס וכרך על זרועו את התפילין. מוריץ צילם והנציח רגע מיוחד זה. תמונה זו היא תמונתו האחרונה של חנן.

בבקשה תגידו לי שהוא לא באוטובוס
בבוקר יום ראשון, בתחילת שבוע האסון, נאלצה כרמל הקטנה לעבור ניתוח באזנה. בדרך כלל הייתה רוז מתמודדת עם אירועים אלה לבדה, אלא שהפעם התקשתה וביקשה מחנן שיהיה עם בתם ברגע ההרדמה.
בסיום הניתוח יצא אליה חנן בעיניים דומעות, המראה היה לו קשה מנשוא. “זה מוריד לי שש שנים מהחיים לראות את הילדה שלנו מורדמת“ לחש לרוז בקול סדוק וחיבק את כתפיה.
אף על פי שקיבל חופשה מיוחדת לרגל הניתוח עד יום המחרת, חזר חנן לקורס בערבו של יום ראשון. ביום שלישי, עת קיבלו הצוערים חופשת “אפטר“ יעצה רוז לבעלה להישאר במרכז, ביקשה לחסוך ממנו את הנסיעה הארוכה ואת היקיצה המוקדמת בבוקר למחרת. “תישאר בבסיס, תנוח, לך לבלות עם החברים, תשתה בירה...“. אך חנן, החליט שברצונו לבלות ולו למספר שעות, אתה ועם הילדים.
משהגיע חנן לביתו, מצא את רוז עמלה על הכנת ארוחת ערב בעוד הילדים משתוללים סביבה, רוז כעסה על הילדים וחנן אסף אותם והסביר להם כי קשה לאמם שהוא רחוק ועליהם לעזור לה. “אני רוצה אמא חזקה ובריאה לידי, אל תרגיזו אותה“.
אחר יצא לסלון ואמר לרוז: “תתלבשי!“. “יוצאים?“ שאלה בתמיהה. “את יוצאת, לכי תתאווררי עם קרן“, ענה לה בנחישות. רוז פגשה את קרן חברתה, אגרה אנרגיות חדשות ונרגעה משגרת הבית. משחזרה, קיבלה מחנן חיבוק חזק, הוא היה עייף וכבר התכונן לשינה. “בבוקר למחרת יצא לבסיס ואני רק חיכיתי שיגיע יום חמישי כדי שיחזור להיות איתנו“.
ביום האסון, בשעה 15:03, שוחחו בטלפון למשך מספר דקות, היא הייתה בעבודתה והתעצבה לגלות כי לא יגיע באותו הערב, הוא סיפר כי הם נוסעים לחלץ אסירים מכלא “דמון“ והיא, שטרם שמעה על השריפה, לא ידעה כלל היכן הכלא נמצא. “אהבה שלי, תשמרי על עצמך ועל הילדים, אוהב אותך“ היו דבריו האחרונים אליה.
בשעה 15:25 יצאה רוז ממקום עבודתה, אספה את הילדים מבית הספר והגן, הורידה אותם אצל הוריה ויצאה לערוך קניות. בשעה 15:45 התקשרה לחנן, רצתה להתייעץ עמו מה להכין לארוחת ליל שבת אך הוא לא היה זמין. “ואז הגיעו הטלפונים...“ היא משחזרת את דקות הבהלה. “שואלים אותי: ‘דיברת עם חנן? שמעת על התאונה עם האוטובוס‘...“
רוז מיהרה אחוזת בהלה לבית הוריה. לא יודעת עדיין על היקף השריפה ועל האסון הלאומי שכל המדינה מדברת עליו. “מהר, תדליקי את הטלויזיה!“ אמרה לאחותה ואז ראתה את כותרת האימה: “באסון האוטובוס נהרגו 41 צוערי השב“ס“.
רוז הרגישה כיצד מתמוטט עליה עולמה. “אמא אל תדאגי, אבא בסדר, אל תבכי...“ עודד אותה שגב שראה את החדשות יחד איתה.
תחילה התקשרה לכלא “שיטה“ לקצינת הרווחה של חנן: “תגידי לי שחנן לא על האוטובוס!“ התייפחה רוז בטלפון.
רוז יצאה לחפש אחריו מלווה בבני משפחתה. תחילה הגיעו לבית החולים רמב“ם בחיפה, כל הדרך ניסתה שוב ושוב להתקשר אליו אך לא קיבלה מענה. הם חיכו לאמבולנסים בכניסה לבית החולים, אך אלו לא הגיעו וכאשר הגיעו היו ריקים. “הרגשתי משותקת“ היא מתארת, “כמו כלב פצוע חשתי, הרגליים התנפחו, הגוף שלי חטף שוק“.
הם שבו לביתם, היא התכוונה להתקלח ולצאת במונית ל“אבו-כביר“, לנהוג לא העלו על דעתם. דפיקה בדלת קטעה את מעשיהם, היה זה קצין העיר שהגיע ובישר שהנורא מכל קרה.
המוות שהכה בביתה הפך את רוז מאישה שמחה ומלאת חיים לאישה עצובה. “היה נדיר לראות אותי עצובה. מותו לקח לי את כל שמחת החיים. שגב שאל אותי: ‘למה אבא לא איתנו אם הוא שמר שבת והניח תפילין?‘ ואני עונה לו: ‘שגב, אלוהים רצה את אבא קרוב אליו‘. אם חנן היה רואה אותי מלמעלה בוכה, היה כואב לו. הוא לא היה מסוגל לראות אותי בוכה. למרות שאנשים אומרים ‘החיים חזקים מהכול‘, זה לא אותם חיים בלי חנן“.

אמרו עליו
 
דבר המפקד:
כל בוקר עם כניסתי ליחידה ראיתי אותך עומד מול משרד מפקד המשמרת,
מכשיר קשר ביד אחת, נייר ועט ביד השנייה, חיוך על פניך היפות וכך אמשיך לראותך.
כשקיבלתי את הפיקוד על ביס“ר שיטה, מהר מאוד גיליתי סוהר איכותי, מלא מרץ ומוטיבציה, שאפתן, קפדני ונעים. ראשון היית לכל משימת התנדבות גם הקשות והמורכבות ובכל משימה שהוטלה עליך עשית את הטוב ביותר.
בהיותך בקורס קצינים נשלחת עם חבריך המובחרים למשימה ראשונה במעלה
שתכליתה הצלת חיי אדם תוך שמירה על ביטחון המדינה ושלום הציבור.
אותה משימה הפכה להיות מלכודת המוות לכל החבורה המקסימה ואתה, חנן,
ברור שתהיה שם, כי תמיד רצית לבצע משימות קשות ומורכבות.
חנן ידידי, אני יודע שאתה צופה עלינו מלמעלה, כאן מתגעגעים אליך מאוד,
אתה חסר לכולנו. השכל לא מעכל, הלב אינו מסוגל לקבל, הדמעות חונקות את הנשמה. תמשיך להיות בליבנו ובנשמתנו כי שם הייתה ושם תישאר כל הזמן.

יהי זכרך ברוך,
ראפת עותמאן, גנ”מ
מפקד ביס”ר מגידו

מישר אוחנה כפיר

1980-2010

בעזרת השקט שלו ידע כפיר, להשיג כל מה שרצה. הוא לא היה צריך למשוך תשומת לב באופן מוחצן, היה בו משהו שקט, כריזמטי וממגנט. יחד עם זאת, בלט בין חבריו בשמחה שלו, בחיוכו הרחב. כפיר מיעט בדיבורים, פניו סיפרו הכול. הוא היה איש חם ואוהב אנשים.
השקט שאפיין אותו בחייו, הופר.
השמחה, נסדקה. דמותו המחייכת ניבטת מכל התמונות, בהן הוא נראה עוצמתי, חי, חזק ונוכח. השקט שהשאיר אחריו כפיר הוא ה“שקט שאחרי הסערה“.

אבני דרך
 
כפיר נולד ב-31 ביולי 1980, בן בכור להוריו, אח לאורטל. כנושא זכות הבכורה הרעיפו עליו הוריו אהבה ופינוקים לרוב.
לאחר נישואיהם קבעו הוריו את ביתם באופקים. האב חנן, איש משטרה מזה שנים רבות, אמו דינה, מטפלת בילדים. כאשר נולד כפיר, חשו שקיבלו מתנה גדולה וטיפחו אותה בחום, בדאגה ובמסירות. “הוא כמעט לא בכה, זה היה נדיר לראות אותו ממש בוכה, בגלל זה לא החסרנו ממנו כלום, נתנו לו כל מה שרק רצה“, הם מספרים בקול אחד.
דינה וחנן החליטו לבחור עבור כפיר בחינוך של התנועה ההתיישבותית. בשנות ילדותו התחנך בגן במושב “בטחה“ בו התגוררו סבו וסבתו, הוריה של דינה.
הוא היה ילד של טבע, משתובב במרחבים הפתוחים, אהב לבלות במשק, בבית של סבא דוד, יחד טיפלו בפרות ברפת והאכילו התרנגולות בלול. הוא הרבה לרכב על האופניים ואפילו על הטרקטור למד לנהוג . כפיר אהב את חיי המושב, היו לו שם חברים רבים ואלה, ליוו אותו עד שנות בגרותו. הוא למד בבית הספר היסודי “נחלים“, ביה“ס אזורי, השייך למושבי הסביבה ובהמשך בבית הספר התיכון “מרחבים“ בו סיים שתים-עשרה שנות לימוד.
“מגיל צעיר נמשך למכשירי חשמל“ מספר האב חנן, “הוא היה מתקרב לכל מכשיר בלי שום פחד, מעז לגעת בכל מיני שקעים ותקעים ללא מורא“. האב, חנן נזכר ביום בו קנה מכשיר טלוויזיה חדש, “שברתי את הראש כשחיפשתי את כפתור הדלקת המכשיר. אחרי שהתייאשתי הגיע הקטן הזה, הוא היה אז רק בן 10 ותוך רגע לחץ על הכפתור והדליק את הטלוויזיה“. כשבגר והיה לנער נהג להרכיב לכל חבריו את מכשירי החשמל, “ממש כמו טכנאי מיומן“, מספר חנן בחיוך מתגעגע, חיוך שאינו מצליח להסתיר את העצב בעיניים.
“הוא לא סתם בן“ מעידים הוריו, “הוא היה החוליה החזקה במשפחה, הדבק, המגבש והאור של הבית“. כפיר פיזר אופטימיות בכל מקום, החיוך לא מש מפניו, הם מספרים, “אפילו כשהיה עצוב ומצוברח“.
“להגיד עליו שהוא אהב ללמוד?“ שואלת-אומרת אמו דינה, היא מחייכת ומספרת כי ראשו היה שקוע יותר בחברים ובמעשי קונדס לא מזיקים. כמו נערים רבים בני גילו העדיף לרכב על טרקטורונים ואופנועים בשבילי המושב.
לכפיר היו חברים רבים הן מאופקים והן ממושבי הסביבה, עימם הרבה לבלות במשחקי כדורגל וכדורסל. למזלו, היה לו זיכרון מצוין, בזכותו הצליח להגיע להישגים. כשבגר, השלים פערים ונרשם ללימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה, למד במשך שלוש שנים, ברם את התעודה לא הספיק לקבל לידיו.
עבור אורטל, אחותו הצעירה ממנו בארבע שנים, הוא היה “האח הגדול“ בכל מובן המילה. “הערצתי את אחי, את האופן בו הוא מתנהל“. סיפור אהבתה של אורטל לראובן, בחיר לבה, נולד בזכות כפיר. ראובן היה חברו הטוב וכאשר הגיע לראשונה לארוחת ליל שישי בבית משפחת אוחנה, ניצתה האהבה בינו לבין האחות- אורטל. ראובן, ביקש תחילה את אישורו של כפיר לקשר וזה העניק את ברכתו המלאה והכנה. אהבתם של השניים הובילה לנישואים.
כשהגיע זמנו של כפיר להתגייס לצבא, ידע בוודאות כי ירצה לשרת במג“ב, רבים מחבריו כבר שרתו ביחידה. “הם היו חבורה מגובשת, עברו את כל הילדות והתיכון יחד והתגייסו למג“ב שכן לא רצו להיפרד גם בצבא“. כפיר שירת כלוחם, אהב את תפקידו ואת מה שהמדים ייצגו עבורו. היה מכור לחבר‘ה ול“אקשן“, שרות בכוחות הביטחון היה עבורו המשך טבעי.

הדרך בשב"ס

לאחר שחרורו מצה“ל עבד כפיר תקופה קצרה כמאבטח. במקביל לעבודתו התנדב במשטרת אופקים והחליט שהוא רוצה להתגייס לשב“ס. למרות גילו הצעיר, שאף כפיר להשתלב בארגון ממוסד המעניק גם בטחון כלכלי. בשב“ס מצא את כל היתרונות אותם חלם להשיג, בנוסף לעניין ותרומה משמעותית. בשנת 2003 החל בהליכי גיוס ומבדקים.
תחילת שירותו לוותה בקשיים. המסגרת הקשה והקשוחה, גרמה לו להבין כי עליו להתאים עצמו. כפיר, שהיה ילד ביתי ומשפחתי, אפילו מפונק מעט, כפי שמעידים עליו הוריו, מצא עצמו מתמודד בהצלחה.
כפיר עבר קשת של תפקידים בכלא “אוהלי קידר“, תחילה כסוהר ביטחון, בהמשך עבר קורס מש“קים, בסיומו שימש כסמל משמרת ובמהרה קודם לתפקיד מפקד משמרת. כפיר, חש גאווה במדים שלבש, הוא עמד בכל האתגרים ואף הוצע לו לצאת לקורס קצינים. את המבדקים עבר בציוני איכות גבוהים וקיבל הודעה כי בנציבות אושרה השתתפותו. מפקד כלא “אוהלי קידר“ הודיעו, כי הוקצו שני תקנים בלבד ליציאה לקורס הקצינים, אך חמישה סוהרים הגישו מועמדותם וכולם עברו את המבדקים בהצלחה. כפיר התבקש לותר לוותיקים ממנו. “תמצאו את הדרך להוציא את כולנו לקורס“ ביקש ממפקדו, ואכן, כלא “אוהלי קידר“, היה גאה לשגר לקורס היוקרתי, הראשון מסוגו, חמישה צוערים, חבורה מלוכדת ואיכותית.
כפיר יצא לקורס נחוש להצליח ומוכן להשקיע את כל כולו. בחופשות סוף השבוע דאג להשלים את שהחמיץ במהלכו, נהג לבלות עם המשפחה, לבקר את ההורים, להיפגש עם חברים ולהקדיש שעות איכות לנועה ולאולגה. שהחל הקורס לא היה מאושר ממנו, מספרת אולגה, הוא נהנה מהאתגר שהציב בפניו הקורס, למרות הקושי הפיזי והמנטאלי הוא חיכה לימי ראשון, רצה לחזור לקורס ולחברים.
אולגה, ביקרה לראשונה בבית הסוהר לאחר שכפיר נהרג, “רק אז הבנתי את הקושי, הבנתי שבית סוהר זה כמו להיות אסיר בתשלום, להיות כלוא מאחורי החומות“. כפיר לא התלונן, גם שהיה לו קשה, היה ממוקד מטרה - להצליח בארגון. “להגיע הכי גבוה בשב“ס“.


זיכרונות וגעגועים
 
היה בו משהו נקי, טהור. נטול אינטרסים
כפיר וחבריו נהגו לבלות במועדון “הפורום“ בבאר-שבע, ערב שבת אחד, בעודו מבלה עם חברים במועדון, ניגשה אליו בחורה יפה, אותה לא ראה בעבר ושאלה: “קוראים לך כפיר?“ הוא ענה בחיוב והיא סיפרה שהיא אחות של חברה של אחותו וביקשה לחזור עמו לאופקים.
בדרכם חזרה, ברכבו, התפתחה בין השניים שיחה, כשהגיעו ליעדם, ביקש כפיר את מספר הטלפון של אולגה, “אבל רק אחרי שעברו כמה ימים התקשר...“ מתוודה אולגה. אך משכבר יצר עמה קשר, התפתחה ביניהם מערכת יחסים נעימה וטבעית. “בכלל לא דיברנו אם אנחנו רוצים לצאת ואם אנחנו רוצים להיות חברים, זה פשוט קרה באופן טבעי, בלי לחצים, בלי עניינים, בלי סיבוכים, הכול היה קל“.
שניהם היו צעירים, בשנות העשרים המוקדמות לחייהם והעובדה שאולגה מבוגרת מכפיר בשנתיים לא שינתה דבר באהבתם הגדולה. הם היו צעירים ורווקים וביקשו למצות עד תום את אהבת הנעורים. “ראיתי בו משהו, טהור, נקי מאינטרסים. הוא העריך אותי כאישה. כפיר לא ניסה להקסים אותי באופן מלאכותי, הוא היה טבעי וזה מה שמשך אותי אליו“ מתרפקת אולגה על אותם ימים יפים.
כשלושה חדשים לאחר היכרותם, החליטו אולגה וכפיר לעבור לגור יחד, הם הרגישו בוגרים ובשלים באהבתם. בניגוד לחבריהם שעדיין גרו תחת קורת גג הוריהם ללא דאגות, התמודדו אולגה וכפיר עם החיים האמיתיים ועם מגורים משותפים. הזוג שכר יחדיו דירה בבאר שבע. זאת הייתה אהבה גדולה, אהבה שנמשכה שמונה שנים.

חלומות על משפחה גדולה
כפיר תכנן לפרטי פרטים את סוף השבוע באילת, בו הציע לאהובתו נישואים. הוא ארגן הכול עם חברו וצוות בית המלון, חדר רומנטי, עלי ורדים על המיטה, בלונים נושקים לתקרה ובכל פינה נרות ריחניים דולקים. “כפיר עלה איתי לחדר וביקש ממני לפתוח את הדלת, כשפתחתי, התגלה לעיני החדר המדהים. הייתי חסרת מילים, הסתובבתי אליו, בלי נשימה והוא כבר עמד מולי עם הטבעת שלופה“. מספרת אולגה.
בשנת 2007, עמדו הוריו של כפיר תחת החופה באולם “ארמונות לוגסי“ בנתיבות, היו גאים להשיא את כפיר, את בנם בכורם.
נועה, בתם הבכורה, נולדה בסוף שנת 2008. לידתה, כמו הפיצה אור גדול בחיי הזוג. כפיר נפעם נוכח גודל הנס שבלידה, היה אחוז התרגשות עצומה. “מרגע שהיא הגיעה לחיינו נדמה כי החיבור ביניהם הוא אלוהי“, מספרת אולגה, “הוא היה משוגע עליה, מתגלגל איתה במיטה, משתולל איתה כמו ילד קטן, מרדים אותה, שר לה שירים. ממנו היא למדה את כל השירים המזרחיים שהוא אהב. עד היום כשהיא שומעת שירים מסוימים היא אומרת: ‘הנה השיר של אבא‘“.
נועה הפעוטה, עדיין לא יודעת אודות קסמם של החיים ונצחיותו של המוות, אך בתפיסתה הילדותית היא מבינה שאבא כפיר כבר לא יחזור.
כאשר החל קורס הקצינים, אולגה הייתה בחודש השישי להריונה. כפיר ידע שהיא נושאת ברחמה בן ואפילו זכה לראות את תווי פניו בבדיקת אולטרה-סאונד בתלת מימד. “הבן שלך דומה לך שתי טיפות מים, אותם תווי פנים“, פסק הרופא וכפיר היה בעננים.
אופק, בנם, נולד ב-5 בינואר 2011, חודש לאחר האסון, ביום בו התקיימה האזכרה להרוגי אסון הכרמל בדרך העולה לבית אורן. “יורש העצר למשפחת אוחנה ולמשפחת השב“ס“ כתבה אולגה בהודעה שנשלחה למכריה עם תמונת התינוק החדש. “חיבקתי אותו והרגשתי כאילו כפיר חזר אלי“ מספרת אולגה על הרגשות שאחזו בה כאשר ילדה את הבן שכפיר כבר לא יזכה לראות. “לפחות אני יודעת שיש מי שממשיך את דרכו של כפיר“.
דינה, אמו של כפיר מספרת על הגבר בו אולגה זכתה. “אין הרבה גברים כמו כפיר“ היא מודיעה, ואולגה מהנהנת בראשה בהסכמה. השתיים מתארות כיצד היה חוזר מעבודתו בכלא, משיל מעליו את קשיי העבודה ומקדיש עצמו לבית ולמשפחה. “כפיר היה עושה הכול בבית“, מאשרת אולגה בגאווה, “הוא היה מבשל, מנקה, מסדר, מארגן - הוא היה אלוף בארגונים“ ממלכתו האהובה הייתה המטבח, נדמה שדווקא בו מצא שלווה. “מה אני אבשל היום?“ היה שואל את עצמו ונרתם מיד לעשייה, קונה מצרכים, מנסה דברים חדשים, מערבב, מעז, מתבל וטועם. האוכל בשבילו היה כמו יצירת אומנות. “הוא היה המאסטר שף שלנו“, מספרת דינה ומגלה שאת ה“מגלובה“ המצוינת שלו למד להכין מהחברים בשב“ס.
לכפיר הייתה אהבה גדולה נוספת, בביתם התקין מערכת “קריוקי“ מקצועית ובכל הזדמנות פצח בשירה מכל הלב, לרוב שירים של אייל גולן ויואב יצחק, שירים עם רגש ונשמה. השירה הרגיעה אותו, שחררה אותו מלחצים וגרמה לו הנאה. “בשבילי חג היה חג כאשר הילדים היו בבית. אם כפיר לא היה בבית זה לא היה אותו חג בשבילי“, מספר חנן, האב.

 

היום האחרון
 
חלל ענק, ריק, אובדן ועצב גדול
ביום שלישי הגיע כפיר לחופשת "אפטר" בביתו. אמו שבאה לבקרו, מספרת כי היה משהו שונה ומוזר בהתנהגותו. כשביקשה ללכת לדרכה, כפיר עיכב אותה. "אמא אל תלכי" היא משחזרת את דבריו ומוסיפה  כי ביקש ממנה שתקלח את נועה במקומו.
למחרת, העיר את אולגה מהשינה טרם יצא לדרכו לבית הספר "ניר" ברמלה. "זה לא אופייני לו" היא מעידה, "בדרך כלל לא רצה להעיר אותי והיה יוצא לפני".
ביום חמישי, כשעה לפני האסון, דיבר כפיר עם אולגה, הוא סיפר לה על משימת הפינוי מכלא דמון, אליה הוקפצו. "יש לי שעה וקצת לישון בנסיעה, אתקשר יותר מאוחר ואספר איך מתקדם הפינוי"  אמר. יותר, לא שמעה ממנו.
אולגה הייתה בביתם, הביטה בתמונות המרצדות מהטלוויזיה ובכותרות שדיווחו מרגע לרגע על פרטי האירוע. אט אט התחילה לקשר: אוטובוס, שריפה, צוערים. היא התקשרה אליו שוב ושוב, אך הוא לא ענה.
הוריו, אחותו וגיסו ובני משפחה נוספים התאספו בביתו, מודאגים מהידיעות הקשות, מקווים שכפיר הצליח להתחבא, שהצליח להימלט מהאש.
בשעה 22:00 בלילה הגיע קצין העיר לבית משפחת אוחנה וסיפר שכפיר היה על האוטובוס. הוא זוהה בוודאות.
עכשיו כפיר איננו, אך אולגה ממשיכה לדבר אליו כל הזמן. "כפיר תעזור לי" היא מבקשת ומספרת כמה היא אוהבת אותו, כמה הוא חשוב לה וכמה הוא חסר לה. "אני אומרת לו שהוא תמיד בלב שלי, תמיד איתי, לנצח".

אמרו עליו
 
דבר המפקד:
חודש לאחר מותו נולד בנו אופק, אח לבתו נועה. לאחר סיום קורס הקצינים
היה אמור להשתתף בטקס קבלת הזכאות לתואר ראשון.
כפיר התבלט במוטיבציה גבוהה וברצון להצליח ולהגיע להישגים גבוהים בכל התחומים.
הוא שימש כעמוד התווך של משפחתו, חבר נאמן, מגשר ומפשר, חסרה לכולנו שמחת החיים, חוש ההומור שכה אפיינו אותו. חלל עצום השאיר במותו.

יהי זכרך ברוך,
גבאי אלי, סג“ד
ס. מפקד בימ“ר אוה“ק

סג"ד רפאל (רפי) אלקלעי

1966-2010

 

רפי, מפקד קורס הקצינים, היה איש חינוך בנשמתו ועובד סוציאלי ברמ“ח איבריו. בשבילי חייו צעד בדרך ששילבה את אמונתו המקצועית והחינוכית. מחד קשוב, רגיש, שקט ומכיל, ומאידך נחוש, יסודי, חותר להשגת המטרה ויודע לעמוד על שלו.

אנשים רבים הכירו את רפי, בן למשפחה ירושלמית ותיקה, שבט מלוכד של אנשים חמים וערכיים, בן הישוב לפיד, בו חי עם אשתו וארבעת ילדיהם והיה מעורה בחיי הקהילה ואיש שב“ס מוכר ומוערך.

כולם הכירו את דמותו, האיש בעל הנשמה הגדולה עם החיוך הרחב והמזמין, תמיד נכון להקשיב ולעזור. בכל מקום בו עבר השא​יר אחריו חותם אישי.

אולם, אחרי וככלות הכול, רפי היה אדם פרטי, משפחתי, בן, אח בעל ואב. כאב עזיבתו מלווה אותם, עזיבתו של איש המשפחה.

אבני דרך

נמרץ, שובב, יצירתי וערכי
רפי, בן הזקונים למשפחה בת תשעה ילדים, נולד ב-1 באפריל 1966, לויקטוריה ודוד אלקלעי. אח ללבנה, דני, יוסי, שלמה, אלי, רבקה, משה ועינת. משפחה ותיקה שהתגוררה בשכונת “אבו-טור“ ושורשיה מתועדים מאתיים שנים לאחור, מגלות ספרד, דרך בולגריה לירושלים.
תאריך לידתו הלועזי חל ב-1 באפריל, “יום השקר“, ורפי הילד הושפע כפי הנראה מתאריך זה ואהב לעשות מעשי קונדס. אחד מהתעלולים החביבים עליו היה לחקות את קול הסירנות של מכוניות משטרה והאמבולנסים. “היה לנו שכן בבניין שכל פעם כשהיה שומע את “צליל הסירנה“, היה יורד בחיפזון במורד הרחוב לראות מה קרה, ואחרי שעשה את כל הדרך, היה מגלה את התעלול של “בן השכנים“ וחוזר הביתה זועף“, מספרים אחיו ואחיותיו של רפי, כאשר הם נזכרים בו כילד קטן.
אביו של רפי עבד כפקיד בכיר במשרדי הממשלה השונים עוד מימי השלטון הבריטי ואמו עבדה כפקידה בכירה ב“סוכנות היהודית“ וב“קרן הקיימת לישראל“ ובמקביל גידלה את תשעת הילדים. ההורים חינכו את ילדיהם באווירה דתית מסורתית וסובלנית. בלילות שבת האיר אביהם את דרכם בחוכמתה של התורה, ובבית הכנסת בקעו מגרונו צלילי חזנות ערבים.
גן הילדים בו התחנך היה במעלה הרחוב בו התגוררו, בהמשך למד בבית הספר ‘דוגמא לבנים‘ בנחלאות, ובשנות התיכון התחנך בבית ספר “הִימֶלפָרב“, במגמה עיונית, שם לימד אותו גם “המורה דני“, אחיו.
את כישרונו המוסיקלי דאגה האם ויקטוריה לפתח והוא נשלח לחוגי נגינה על תופים, חצוצרה ואורגן. היה ילד נמרץ ופעלתן, אהב ליצור ולבנות בידיו המוכשרות ככל שעלה על רוחו, הוא בנה בית-עץ מדהים וגדול על עץ התאנה, אליו נהג לחמוק כל פעם שאמא ויקטוריה כעסה עליו. גם הצד הספורטיבי היה מפותח אצל רפי, הוא ידע לעמוד על ראשו במשך זמן ממושך, ואת שעות אחר הצהריים בשכונה אהב להעביר במשחקי הקפות, כדורגל וכדורסל.
בבית משפחת אלקלעי לא החסירו מהילדים דבר, אם כי היה זה בית צנוע ועניו. “כשהיינו קטנים“ מספרת אחותו עינת, “היינו הולכים לבית הספר ביחד. בדרך כלל נסענו באוטובוס משום שהיה זה מרחק הליכה של חצי שעה. לפעמים העדפנו לחסוך את דמי הנסיעה והלכנו ברגל מבית הספר לעבודה של אמא ב“סוכנות היהודית“. אהבנו לרוץ למזנון של אדון שמידמן ולקנות שתייה קרה ועוגת שמרים. משם חזרנו הביתה ברגל, והתענגנו על כל ביס מהעוגה הנהדרת. אלו היו מותרות להם לא זכינו כל יום בביתנו“.
לימים, כשבגר רפי, ידע להשיב הוקרה לאמו על הדרך בה גודלו הוא ואחיו. הוא ארגן לאמו סיור שורשים במחוזות ילדותה, נעוריה ובגרותה בירושלים ותעד את תחנות חייה בסרט משפחתי. כמו כן, יצר לכל אחד מן האחים, העתקים זהים של גביע כסף עתיק שעובר בירושה במשפחה מזה כמה דורות וכן טרח ואגד ספר מתכונים מיוחד ממטעמיה של האם.
שנות נעוריו עברו עליו ב“צופים הדתיים“, אבן דרך חשובה, משם יצא לא רק עם מטען ערכי ועם כלים לחיים, אלא גם עם חברים טובים, שליוו אותו בתחנות חייו, עד יומו האחרון.
עם גיוסו לצבא, היה לרפי ברור כי יישרת כחייל קרבי כמו אֶחָיו. הוא שרת כקצין בגבעתי ובלט ביחידה באופן מיוחד. את שירותו הצבאי הוא סיים בדרגת רב סרן בתפקיד מ“פ. משהבין שאינו רוצה לוותר על חיי משפחה ובית מסודר, החליט לצאת לדרך חדשה ועזב את חיי הצבא לטובת אופקים חדשים.

איש חינוך ועובד סוציאלי
רפי סיים לימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית, ותואר שני בלימודי קרימינולוגיה ב“אוניברסיטה העברית“ בירושלים.
תוך כדי לימודים השתלב בעבודת האבטחה באוניברסיטה והיה לקב“ט ראשי בקמפוס עין כרם. משסיים את לימודיו, ניתב את דרכו לעבודה סוציאלית וחינוכית בה ראה שליחות אמיתית ואפשרות להשפיע וליצור שינויים.
הוא ניהל במשך מספר שנים מעון לאנשים בעלי צרכים מיוחדים, היה מעורב בחייהם האישיים, ניהל קשר ישיר עם משפחותיהם וראה תוך כדי עבודה את ההתפתחות החלה במטופליו. במשך הזמן צבר ניסיון שהביאו לתפקיד ניהולי-מערכתי בתחום הסוציאלי.
לאחר מספר שנים של אתגר וסיפוק בעבודתו חש כי עליו לקחת פסק-זמן. רפי עזב את עבודתו והקדיש את זמנו לעבודות גינון ואדמה. בתום שנה, התגעגע לעסוק בפעילות תומכת אנשים וכך מצא עצמו מתגייס לשב“ס.

הדרך בשב"ס


קצין ללא רבב

בשנת 2004 החל את דרכו בשב"ס. תפקידו הראשון היה בכלא "גבעון" כקצין משמרת, הוא הביא לעבודתו הביא את יכולותיו האישיות ואת ניסיונו מתחום העבודה הסוציאלית. בהמשך קודם לתפקיד קמב"ץ ואחר כך לסגן קב"ט. כחלק מעבודתו המקצועית העביר רפי סדנאות חווייתיות לסוהריו, לעיתים גם על חשבון זמנם הפרטי. ראשו היה מלא רעיונות, פעם אחת לקח אותם למסע אופניים ופעם אחרת למסע הישרדות. גם על האסירים הסתכל בגובה העיניים וזכה מהם לכבוד והערכה.

מהכלא נשלח רפי לקורס קציני אג"מ ו"נשלף" לתחום ההדרכה בבית ספר 'ניר' ברמלה, להכשיר את המש"קים והקצינים לעתיד של הארגון. בהדרכה הוא מצא את ייעודו האמתי, היה זה עבורו עולם ומלואו. תחילה הדריך קורס מש"קים ועד מהרה, קודם להיות מדריך ומפקד בקורס קצינים. קורס הצוערים זה- הייחודי של השב"ס היה המחזור השלישי עליו פיקד.

רפי האמין שקצין הינו אדם האמור לשמש דוגמא בכל אשר ילך, עליו להיות אדם ערכי, נבון, אנושי ובעל יכולת להנהיג ולהוביל. "הוא חייב להיות ללא רבב". מתארת גלית את גישתו ומודה שרפי היה בעל דרישות גבוהות מעצמו ומאחרים.

"רפי היה איש של חזון בכל מובן המילה, הן מקצועית והן אישית. מרגע שהגדיר לעצמו את החזון היעדים והמטרה, החל ל"גלגל" את התוכנית ליישומה הלכה למעשה" מספרת עליו גלית. "כדרכו היה משתף אותי, מספר על חוויותיו ותחושותיו מהקורסים, מתפקידו ומהאנשים. כאשר הגיעו ל'שבעה' אנשים מהשב"ס, הכרתי את כולם בשמות אף מבלי שראיתי אותם לפני כן, פשוט ידעתי הכול מרפי..."

זיכרונות וגעגועים

אני לא יודעת איך חיים בלי רפי
לגלית ולרפי הייתה אהבה גדולה, אהבה שנזרעה בגיל הנעורים והנביטה שנים מאוחר יותר ארבעה ילדים: דור (16 וחצי), אורי (13) שירה (10) ואודיה (4 וחצי).
החיים האירו להם פנים, היו חיו חיי שלמות והרמוניה, השלימו זה את זו, ביחד ובשיתוף, באהבה שנמשכה ונשארה כאילו הם עדין בני שבע עשרה.

רפי וגלית - זוגיות לפני חתונה
חמש שנים היו חברים טרם חתונתם, כאשר רפי שירת כקצין בדרום, הייתה גלית מורה חיילת באילת, “לי ולחברותיי הייתה דירה ורפי היה מתגנב אליה בחופשות וברגילות וישן על הספה, זה היה הסוד שלנו“.
הם נישאו על שפת בריכה שבמימיה צפו עלי כותרת ופרחים. לחתונתם הוזמנו שלוש מאות בני משפחה וחברים. לאחר החתונה עברו לגור במעלה אדומים בדירה משלהם. שניהם היו אז סטודנטים, ולמדו יחד את לימודי התואר השני בקרימינולוגיה ב“אוניברסיטה העברית“. בכל פעם מישהו אחר נכח בשיעורים ואת העבודות הגישו יחד. “רפי היה זה שמקליד ומדפיס, הוא היה אלוף בזה“.
גלית מוסיפה ומודה כי “רפי היה הכול בבית שלנו. עד היום הוא עמוד השדרה שלי, של הילדים, של הבית, של כולנו. לא היה דבר שהוא לא ידע, לא רצה או לא עשה. אם זה מעורבות בחינוך הילדים, אם זה תחזוקת הבית ואפילו במטבח - הוא היה ה‘שף‘ ואני הייתי מצייתת להוראות כמו ‘סו-שף‘ ממושמע“.
לדבריה, את דרכו בחיים ואת תפקידיו עד גיוסו לשב“ס ובשורות הארגון סלל בענווה ובצניעות, מעולם לא בכוחניות.
“לא אחת קרה שהוא הגה רעיון יצירתי, הציע משהו ובסוף מישהו אחר קיבל את הקרדיט על כך, אבל זה לא היה איכפת לו, לא היה לו אגו. מבחינתו העיקר שהדבר נעשה, זה מה שהיה חשוב לו באמת, לא שייזקף לזכותו“.
רפי של גלית, שהכירה אותו טוב מכולם, היה אדם צנוע, מעשי, מחושב, מתכנן קדימה, כריזמטי באופן שקט. “הוא יכול היה לשתוק במשך הרבה זמן, אבל כשהיה אומר משהו לא היה אחד שלא הקשיב“.
רפי וגלית נהגו לחלוק את חוויותיהם ולשתף זה את זו, אנשים מילוליים ותקשורתיים ששוחחו ביניהם הרבה ועל הכול. “אבא שלי היה שומע אותנו מדברים שעות לתוך הלילה כאשר היינו צעירים והיה צוחק עלינו: ‘על מה יש לכם לדבר כל-כך הרבה‘...?“ היא מספרת.
חמש שנות נישואיהם הראשונות הושקעו בביסוס עתידם, חיכו עם לידת הילדים. “גם זה משהו ‘שונה‘ במגזר שלנו“ היא מתוודה. בנסיעתם הראשונה המשותפת לאחר הנישואים, טסו לאיטליה ונשדדו לאור היום, סיפור שעד היום מעלה חיוך על פני הילדים. “רפי לימד אותי ליהנות מהחיים“, מספרת גלית.
הוא היה החבר הכי טוב שלה והיא הייתה שותפתו.
בהמשך העתיקו את מקום מושבם ליישוב לפיד, שם מצאו פיסת גן-עדן כפרית, מקום לברוח אליו מהעבודה התובענית, מהמולת העיר. “מידי בוקר לפני שמתחילים את היום, היינו יוצאים לגינה, שותים קפה שרפי הכין, מדברים, נושמים את הירוק ויוצאים לעבודה באנרגיה טובה“.
בערבים נהגו לצאת להליכות ספורטיביות ביישוב, לפרוק את קורות היום זה באוזנה של זו. לעיתים בשבתות וחגים. נהגו להעמיס על הרכב הגדול ציוד לשישי שבת והיו יוצאים לסוף שבוע של מחנאות באזור הצפון, מקימים אוהל ומבלים באווירה אינטימית ומלוכדת את כל השבת. “נכון, לא היה שם אוכל מסורתי חם של שבת, אכלנו סלטים ונקניקים, אבל השבת נשמרה“. לדבריה של גלית, החיבור בינם לבין הבורא בחיק הטבע עם המשפחה היה מקרב ועוצמתי לא פחות מאשר שבתות מסורתיות בבית.


היום האחרון

הדלקת נרות אחרונה
בבוקרו של יום רביעי, האחרון לפני האסון, בשעה שש וחצי, העיר רפי את בני הבית והתעקש לחגוג את יום הולדתה הרביעי של אודיה, ערב קודם, דאג להביא עוגה מהקונדיטוריה החביבה עליהם. “זה היה יום הולדת מצחיק, משפחה בפיג‘מות בשש וחצי בבוקר שרה שירי יום הולדת...“ נזכרת גלית בחיוך שמעלה דמעה בקצה העין. באותו הערב שב רפי מאוחר. את הדלקת הנרות ערכה גלית לבדה עם הילדים, כשרפי מלווה אותם דרך הטלפון.
ביום חמישי, כחצי שעה לפני האסון התקשר דור, בנו הבכור, לרפי לספר לו על ויכוח שהיה לו עם אורי אחיו. “אני סומך עליך שתדע לפתור את זה, יש לך את כל הכלים לכך“ אמר לו רפי כשהיה על אוטובוס האסון. גם בשעה שלהבות האש היו קרובות והמצב מתוח, נשאר רפי אבא מחנך וקשוב. בדיעבד שמעה גלית שמצב רוחו של רפי על האוטובוס היה מתוח והוא נראה טרוד, “כשהוא התקשר אלי, לספר לי על משימת פינוי “כלא דמון“, סיים ואמר: “תדעי לך שאני מאוד אוהב אותך“, פעמיים אמר זאת.
בשעה שש בערב, עוד חיכתה לגלית מטופלת בחדר ההמתנה, מששמעה על האירועים בכרמל ועל מעורבות האוטובוס ובו אנשי שב“ס, מיהרה להגיע לביתה להיות עם הילדים ולנסות לקבל פרטים נוספים על המתרחש. גם אביה של גלית, איש שב“ס לשעבר, לא הצליח לברר אם רפי קשור לאירוע. אל הבית החלו לזרום אנשים ומרגע לרגע התבררה התמונה הקודרת והעגומה.
גלית מכירה את נוהלי ההודעות מסוג זה. היא שהייתה עובדת סוציאלית של העירייה במשך שנים רבות, מצאה עצמה לפתע מצדו השני של המתרס. הפעם אליה הגיעו אנשי קצין העיר לבשר לה על הנורא מכל.
“לפעמים אמרתי שטוב מדי, היום אני יודעת שאין דבר כזה טוב מדי, שאסור היה לי לחשוב ככה. הייתי תמימה לחשוב שזה יימשך לנצח... אני לא יודעת מה זה להיות בלי רפי, לא יודעת מה זה לחיות בלעדיו...“, כך אומרת גלית בקול חנוק.
בבוקר השריפה, נולד למשפחת אלקלעי נין, נכדו של דני אחיו. השמחה במשפחה הייתה רבה. המספר היה בעל משמעות סימלית - 32 נכדים ו-32 נינים. בזמן השבעה אמרה האם ויקטוריה בעצב: “יש לי ל“ב נכדים ול“ב נינים, אבל את הלב שלי לקחו לי“. ארבעה חודשים לאחר מותו של רפי, נפטרה אמו, ויקטוריה, ממחלה שהתפרצה לאחר האסון.

אמרו עליו

דבר המפקד:
רפי הכל יכול , מפקד משכמו ומעלה, אדם בכל משמעות המילה.
חרוץ, מסור ולויאלי היה.
בכל משימה עמד בכבוד ובגאווה.
הוביל והסמיך קצינים רבים בארגון, איש של ערכים ומנהיגות היה.
כולם אהבו להיות במחיצתו וללמוד ממנו את המקצועיות, הפיקוד והנתינה.
אבא שדאג ואהב את ילדיו ואשתו, פשוט היה מקצוען בכל.
הייתי מוכן ללכת אחריו בעיניים עצומות לכל משימה ומשימה.
בית הספר, הארגון והמשפחה איבדו אדם יקר ומפקד למופת. אני ממש מתגעגע לרפי.
עומד בדום ומצדיע למפקד שכמותך.

יהי זכרו ברוך,
נזיה להיאני, גנ“מ
מפקד ביס“ר שיטה

 

מישר אמויאל ענבל

1985-2010

 

ענבל הייתה בת הזקונים במשפחתה. כמו מתנה מאוחרת הגיעה להוריה וחידשה את רוח המשפחה ברעננות מלהיבה. “דרמטית“, מתארת אותה אחותה, “הצעצוע של המשפחה“, אומרים הוריה, ואחיה אהבו לכנותה “התכשיט של הבית“. ענבל הייתה אהובה, מלהיבה, סוערת, מקסימה.
משחר ילדותה, הייתה מוקפת אהבה כה רבה, ענבל הקטנה שכל בקשותיה מולאו בשמחה, גדלה להיות נערה עקשנית העומדת על שלה ובוגרת שאפתנית וממוקדת. כל מטרה שהציבה לעצמה בחייה הקצרים הושגה במלואה ובהצטיינות. החיוניות והמרץ הבלתי נלאה שלה הצעידו אותה לעבר עתיד מובטח.
גאווה רבה, התגאו בה הוריה ואחיה ורוו רוב נחת ממנה בחייה הקצרים.
תמיד, בכל מקום, בכל שלב ובכל נקודה בחייה נותרה ענבל הנסיכה של הבית ושל המשפחה, כזו תישאר לנצח - נסיכה צעירה ומושלמת. 


אבני דרך
 
ענבל של כולם
כאבם של הוריה של ענבל נוגע ללב עת הם מדברים אודותיה. כמעט שנה חלפה ועדיין הצער מטלטלם בין השלמה לחוסר אונים. אובדן בתם הקטנה קשה מנשוא. “היא הייתה כל מה שרק אפשר לבקש מילד“ מספר אביה, אולי אף יותר מזה.
ענבל נולדה ב-11 בספטמבר 1984, בת זקונים. הפרש גדול היה בינה ובין אחותה גילה, שעמדה כבר לפני גיוס ושלושת אחיה הבוגרים: יוסי, דודו ודני. אביה, שמעון, עלה ארצה בגפו ממרוקו ואמה פולט הגיעה לישראל מאלג‘יר. השניים הכירו בדימונה הצעירה בשנות השישים, “זו הייתה אהבה ממבט ראשון“, מתוודה שמעון בהביטו על פולט שכאב שתיקתה זועק באלם.
“לאחר ארבעה ילדים היא הגיעה באופן לא מתוכנן, כמו מתנה“, כך הם מספרים. אחותה גילה הייתה לה כאם שנייה, היא מספרת כיצד בכל חופשה מן הצבא, עת הייתה מגיעה לביתם, נשאה בתיקה הפתעה לאחותה, לענבל הקטנה - ספר, ממתק, צעצוע או בגד. כשהייתה ענבל בת 6 כבר עזבו כל אחיה את בית ההורים והיא גדלה כבת יחידה. “היה זה תענוג לגדל אותה, נהנינו מכל רגע“ מספרים ההורים על שנות ילדותה המוקדמות של בתם. היא העסיקה את כל המשפחה, תמיד דיברו עליה והתענינו בה, גם כשאחיה עזבו את הבית. “ענבל הייתה הבובה שלנו, התכשיט, פינקנו אותה בלי סוף, אין ספק שהקטנה הזו הייתה המוקד של הבית“ מתארת גילה.
בילדותה, למדה ענבל בגן ‘אפרסק‘, הוריה מספרים שהייתה נבונה, שובבה במידה אך גם מנומסת ושקטה. בגיל 4 כבר נהגה לדקלם סיפורים שלמים. בגיל 6 זכתה ענבל ללבוש שמלה לבנה ולהיות השושבינה המתוקה של גילה ביום נישואיה.

מרד הנעורים
ניצני המרדנות הופיעו בגיל חטיבת הביניים. אביה, הביע בפניה את מורת רוחו מהחולצות הקצרות שאהבה ללבוש ומהעובדה כי החלה לעשן בגיל כה צעיר. “היא הייתה מאוד דעתנית, בסוף היא עשתה מה שהיא רוצה“. למרות אי אלו ויכוחים בגיל הנעורים, ענבל שהייתה ילדה של בית ומשפחה לא עשתה שום דבר מבלי להתייעץ עם הוריה ואחיה הגדולים, מבלי לקבל את ברכתם.
הוריה של ענבל היו מעורבים בכל הקשור ללימודיה, דרבנו, התעניינו, הקפידו שתכין שיעורים, ההורים חינכו את ילדיהם כי ילמדו, ישקיעו, יתאמצו וישאפו להצליח. מחוץ לספסל הלימודים התעניינה ענבל, שצמחה להיות נערה יפיפייה, בבילויים עם חברות וחברים, בעיקר אהבה לרקוד, בריקודה חשה משוחררת כציפור.
“ההורים שלנו היו נמסים כמו חמאה ממנה“, מתארת גילה את השנים הסוערות של ענבל, היא מסבירה שעבור הוריה, גידולה של ענבל היה מעין הורות בעידן אחר. ענבל זכתה לחופש אשר היא כאחות בכירה לא קיבלה. האם פולט, מוסיפה זיכרון שמעלה בפניה חיוך רפה: “ענבל אהבה להתאפר וזה שעשע אותי, אמרתי לה שהיא נראית כמו ליצן... אבל זה לא הפריע לה, היא תמיד עשתה מה שהיא אוהבת“.
בהיותה נערה רשם אותה אביה למשלחת בני נוער מבית הספר, שביקרה בגרמניה. סמוך למועד הנסיעה, התחרטה ענבל והחליטה לוותר עליה. “ידעתי כמה הנסיעה הזו חשובה ומפתחת, כמה היא יכולה לתרום לה, רציתי שהיא תספוג תרבות ואווירה אחרת“ מספר האב שמעון. בעמל רב הצליח לשכנעה לצאת למשלחת ולא לוותר ואכן היא שבה מלאה חוויות ומרוגשת מכל אשר ספגה בנסיעתה. “אבא, צדקת“, אמרה לו והוא מחייך חיוך נוגה, לא מעט פעמים שמע את בתו אומרת לו מילים אלו.
את שנות הלימודים בתיכון ‘להיימן‘ בדימונה סיימה ענבל עם בגרות מלאה ובציונים טובים, “אם הייתה משקיעה יותר יכלה להוציא גם עשיריות“, אומרת גילה, אך באותה תקופה, בית הספר ולימודים לא היו בראש מעייניה. בשלב מאוחר יותר בחייה שבה וכבשה את ספסל הלימודים, באקדמיה.
בשנת 2010, התגייסה ענבל לצבא, כאשר סיימה את הטירונות ונשלחה לקורס במשטרה הצבאית, התאכזבה עד מאוד. היא מיהרה להתקשר לאחותה גילה. “אני לא נוסעת לשם, שישכחו מזה! עכשיו את באה לקחת אותי!“, אמרה ונשמעה נסערת כהרגלה עת נקלעה ללחץ, או כשמשהו לא התנהל לפי רצונה. גילה, שהכירה את אחותה, ידעה להרגיעה ולהחזירה לקרקע המציאות, ניסתה להסביר שהצבא אינו משחק ילדים: “תעלי לאוטובוס, נדבר בבית...“ ודחקה בענבל לא לעשות דבר מה, עליו תתחרט מאוחר יותר.
ענבל נשלחה לקורס שוטרות צבאיות, אותו סיימה להפתעתה כחיילת מצטיינת. נדמה כי שם היה החיבור הראשון בינה לבין עולם המשטרה והשב“ס, היא אהבה את האתגרים שעולם זה הציב בפניה, ענבל הבינה כי היא נמצאת במקום המתאים לה.

המצטיינת
לאחר שחרורה החלה ענבל בתכנון עתידה, בניגוד למרבית הצעירים בני-גילה, היא התמקדה בהשגת היעדים אותם הציבה לעצמה, לימודי קרימינולוגיה. ציון הפסיכומטרי שלה לא עבר את הרף הנדרש לקבלתה כסטודנטית מן המניין באוניברסיטת “בר-אילן“. ענבל שמעה בעצת אחותה והגישה בכל זאת את מועמדותה “הם הסכימו לקבל אותה בתנאי שתוכיח את עצמה במהלך השנה“, כך מתארת גילה את תחילת דרכה מעוררת ההערכה של אחותה הקטנה. ענבל נטלה את המשימה בכל הרצינות, שקדה על לימודיה, השקיעה שעות רבות בשינון החומר, התכוננה כראוי למבחנים ועמלה על העבודות. השקעה שהתגלתה כמוצלחת ביותר. בסיום התואר הראשון קיבלה ענבל את תעודת ‘מצטיינת הרקטור‘, הערכה שהיא נחלתם של סטודנטים בודדים בלבד. “ענבל היתה ללא ספק תגלית!“ מספרת גילה בגאווה.
“שמחתי להיווכח שאת נמנית עם האלפיון העליון של תלמידי אוניברסיטת בר אילן. את מצטרפת לשורה ארוכה של תלמידי האוניברסיטה המעולים שזכו להימנות עם מצטייני הרקטור“, כך כתב לה.
מעודדת מהצלחתה, סימנה ענבל את מטרתה הבאה, לימודי תואר שני.


הדרך בשב"ס
 
עוד פסגה לכבוש
לימודי התואר השני בקרימינולוגיה שיקומית מחייבים התנסות מעשית בכלא. ענבל הוצבה לעבודה המעשית בכלא “מעשיהו“. שם, בין חומות הכלא גילתה את עתידה. היא התאהבה בעבודה, בתחושת השליחות והריגוש המלווה את העבודה עם האסירים, בהם פגשה לראשונה. ענבל הבינה כי מצאה את ייעודה ובעבודה זו היא מגשימה את עצמה.
מן הצד השני הבינו מפקדי הכלא כי ענבל היא הון אנושי עליו אין הם יכולים לוותר. הצעירה השאפתנית בת ה-25 שעומדת לפני סיום תואר שני התבלטה בכל, הישגית, שאפתנית, חברותית, מרוכזת וממוקדת מטרה. בארגון למדו להעריך את האיכויות שבה, את יכולותיה האישיות והמקצועיות. “בסיום התואר שלך אנחנו רוצים אותך פה, לעבודה אצלנו“ הודיעו לה חד משמעית, עבורה היו אלו בשורות נהדרות. אלא שהארגון העמיד כתנאי מקדים, כי על ענבל יהיה לשרת תחילה שנתיים כסוהרת. ענבל סירבה, היא הגיעה לשרות ממניעים אחרים ועמדה לוותר על ההצעה, אך בשב“ס לא מיהרו לוותר עליה והתנאי הוסר.
ענבל נשלחה למבדקים מפרכים ומתישים בני שלושה ימים בסופם התבשרה שהתקבלה לפרויקט ‘תלפיות‘ היוקרתי המאתר מועמדים בעלי יכולת פיקוד, הובלה ומנהיגות. ליותר מכך לא יכלה לצפות, עבורה הייתה זו הגשמת חלום.
במאי 2010, התגייסה ענבל לשורות השב“ס, היא תכננה לעבוד עם אסירים ובמקביל לערוך מחקר על נשותיהם. חמישה חודשים אחר כך, באופן מעורר התפעלות, יצאה לקורס הקצינים. בקורס הצטיינה. מפקדיה הרעיפו עליה שבחים וצפו לה עתיד מזהיר. היה זה נדיר באורחות הארגון לקבל זימון לאחר תקופת שרות כה קצרה.

זיכרונות וגעגועים
 
עבודה ואהבה
בתקופת לימודיה האקדמיים חלקה ענבל את מגוריה בין מעונות הסטודנטים באוניברסיטת “בר-אילן“ ובין בית אחותה בראשון לציון. “פה היה הבית האמיתי שלה“ מספרת גילה. במקביל ללימודיה מצאה עבודה שהיה בה כדי לכלכל את עצמה כאחראית על הקופה והמשלוחים במסעדת “ נאפיס“ בחולון, מקום שהיה לה כבית ומשפחה. “דימונה“, כך כינו אותה בחיבה. “כשדימונה בקופה אל תבקשו ממני לבוא בסוף היום לבדוק את הכסף“ אמר בעל המסעדה שסמך על ענבל בעיניים עצומות. שנתיים עבדה במסעדה ורכשה לה חברים רבים מקרב עובדי המקום ולקוחותיו. להלווייתה של ענבל הגיעו רבים מחבריה לעבודה. בעצב ליוו את חברתם היפה בדרכה האחרונה.
בין התואר הראשון לתואר שני, החליטה לקחת פסק זמן מהמרוץ, אתנחתא קלה, לראות עולם, היעד הנבחר היה תאילנד, אליו טסה עם חברתה הטובה. בתאילנד גילתה נופים עוצרי נשימה, הרים ירוקים וחופים מרהיבים. שם מצאה אהבה.
ענבל פגשה את ניר דאהן, סטודנט למשפטים והשניים שבו ארצה כזוג מאוהב. “זו הייתה אהבה גדולה“ מספרת גילה ומגלה כי בששת החודשים האחרונים הם עברו להתגורר יחד ברמת גן. “ניר היה פה בן בית, אהבתי אותו, הם דיברו על חתונה וקיווינו שזה יקרה בקרוב. אך במקום לראותה בשמלת כלולות קברנו אותה“ מספר האב שמעון. עד היום שומר ניר על קשר חם עם המשפחה.

אמא, תדליקי לי נר
ענבל ינקה בבית הוריה את האמונה. בכל פעם שעמדה בפני מבחן חשוב, שהיה עליה לעמוד מול קהל או להכין עבודה חשובה, הייתה מתקשרת לאמה ומבקשת: “אמא, תתפללי שאצליח“. פולט הייתה נושאת את עיניה לשמיים ונושאת תפילה חרישית להצלחת בתה. לעיתים הייתה ענבל מתקשרת דקות ספורות לפני שעמדה מול אתגר ומבקשת: “אמא, תדליקי לי נר...“ כוח האמונה שלה היה חזק ועמוק. “אין נר שנדלק ולא הגשים את משאלתה של ענבל“, לוחשת גילה בתוגה, “כששמעה אמא על האוטובוס שנשרף, הדליקה כהרגלה נר, אולם הנר מיאן להידלק, לא היה לה מושג אז שענבל הייתה על האוטובוס“.

היום האחרון
 
אמא, את עוד תראי אותי בטלוויזיה
במהלך הקורס התובעני רזתה ענבל מאוד, הלחץ נתן בה את אותותיו.
ביום שני בשבוע האסון, התקשרה ענבל לאחותה גילה מוקדם בבוקר ובקול דרמטי ונסער סיפרה לה שהתעלפה בחדרה וקראו לחובש. “ענבלי, את מגזימה“, אמרה לה, מוסיפה כי היא נהגה לצייד אותה בחטיפים אך גם בהם בקושי נגעה.
הפעם האחרונה בה הגיעה ענבל לדימונה, לבקר את הוריה ומשפחתה, הייתה כשבוע לפני האסון. היא עצרה במוסך של אביה שמעון, יחד שתו קפה. כעבור מספר דקות גילתה כי שכחה את הטלפון הנייד ברכב ומיהרה לקחת אותו. היא גילתה כי בדקות בו הייתה בלעדיו, חיפש אותה מפקד הקורס. היא נלחצה מעט, התקשרה אליו והתנצלה על כך שלא הייתה זמינה.
כקצינה וכמפקדת לעתיד הסבירה לאביה, היא חייבת להיות תמיד זמינה, זו אחריותה לתפקיד.
בהמשך היום הסבו כל בני המשפחה סביב שולחן האוכל. אביה מספר כי לענבל היה שמור מקום קבוע בראש השולחן, “זה היה הכסא שלה ואף אחד לא העז לתפוס את מקומה, עכשיו אני מסתכל ומתבונן והכסא ריק, ואני לא מצליח לעכל שענבל כבר לא תשב עליו יותר“ הוא מספר בקול חנוק מדמע.
ביום האסון שהה אביה של ענבל במוסך, שגרת העבודה נמהלה בדיווחי החדשות ברקע שסיפרו על השריפה בכרמל. באותן שעות לערך התקשרה ענבל לאמה פולט וסיפרה, נלהבת על המשימה המיוחדת שאליה הוקפצו צוערי הקורס: “אמא, אני עולה לאוטובוס, אנחנו הולכים לחלץ אסירים, את עוד תראי אותי בטלוויזיה כי ודאי יגיעו לצלם אותנו“.
פולט לא נלהבה לשמע הדברים. מאוחר יותר עת שמעה על האוטובוס שעלה באש ובטרם נודע לה שענבל הייתה בו, ניבא לה לבה רעות. היא התקשרה לבעלה וסיפרה על חרדותיה אך הוא ביטלם: “תמיד את דואגת, למה מכל האנשים שבעולם דווקא ענבל תהיה על האוטובוס הזה?...“.
עם היוודע פרטים נוספים מהקורה בכרמל. הרגשה רעה החלה להתגנב לליבו של שמעון. בדרך לביתו דיבר עם בנו דני, וזה ניסה להחניק את בכיו. באותו רגע ידע האב שענבל איננה. “חורבן הבית“ הוא מכנה את האירוע הקשה שבו נספתה בתו הקטנה והאהובה יחד עם חבריה מהקורס.
נרות הברכה בחייה של ענבל הפכו לאש מכלה וגילה כמו מדברת אליה: “אנחנו נשמנו אותך כל רגע, כל-כך רצית שנדליק נרות ענבל, עכשיו כל החיים נדליק נרות בשבילך“.

אמרו עליה 

דבר המפקד:
אבדה לנו קצינה נדירה שהתבלטה במהלך שירותה בבית סוהר מעשיהו בכלל ובאגף 6 בפרט, עת שימשה כיד ימינה של מפקדת האגף. היא היתה מלאת מוטיבציה, התלהבות ורצון להצטיינות, כל זאת תוך שהיא מתנהלת בחן ובאצילות נפש.
ענבל היתה אהובה ומוערכת על כל סביבתה וכל מי שבא עימה במגע
חזה לה עתיד מזהיר בשרות.
במהלך החודשים שחלפו מאז האסון היתה ליחידה הזכות להכיר מקרוב את משפחתה הנפלאה של ענבל - אמה פולט, אביה שמעון, אחיה - גילה, יוסי, דני ודודו -
ולהבין מהיכן שאבה את כל אותם ערכים וסגולות, אותם הביאה לידי ביטוי יום-יומי במסגרת עבודתה בשרות.
ליבנו עמכם, משפחה יקרה. ענבל ז“ל היתה ותמשיך להיות חלק בלתי נפרד
ממשפחת סגל מעשיהו, יחד נמשיך לזכור ולהנציח את זכרה בהוקרה רבה לנצח.

יהי זכרה ברוך,
מאיר שמחון, תג“ד
מפקד ביס“ר מעשיהו

סג"ד בוהדנה פאביולה (פאבי)

1961-2010

פאביולה - פאבי , כפי שכונתה בפי כל - מצטיירת במבט ראשון למי שלא היטיב להכירה, כאישה רצינית וקשוחה משהו. העמידה הבוטחת, השיער השחור והעיניים היוקדות ומישירות המבט, יכלו לתעתע במי שלא הכיר את האישה. 
בתוך תוכה שכנה נפש עדינה, “גוזל“ כפי שמעידה עליה רחלי, בת זוגתה. היה לה קול עדין, אפילו ילדותי, היא נהגה להתבדח, לצחוק, לשיר, בעלת רגשות חמלה שנהגה לאסוף אל ביתה חיות עזובות וזנוחות.
“זו מתנת האלוהים שלה“, אומרת רחלי, “כך יכלה לשמור על עצמה, שלא יפגעו בה, שלא ינצלו את טוב לבה“, היא מסבירה.
פאבי התקדמה ועשתה חיל במישור המקצועי, הייתה אשת משפחה, אישה צנועה, את אורח חייה שמרה לעצמה, ביתה ומשפחתה היו מקור עוצמתה ואושרה.
 

אבני דרך
 
בצל היתמות
סיפורה של פאבי החל במרוקו, שם הכירו הוריה, סולטנה ואהרון בוהדנה.
תחילה נולדו שני אחיה הגדולים, דניאל ופטרישיה. אביה עבד כאיש ביטחון בשגרירות צרפת במרוקו. בשנת 1961, עברה המשפחה להתגורר בצרפת. בעוד האם בהריון, נושאת את פאביולה ברחמה, אירעה טרגדיה במשפחה. טרגדיה שמקורה בשנים קודמות, עת פושע נתפס על ידי אהרון בוהדנה, הושלך לכלא. אותו הפושע נשבע לנקום את ישיבתו הארוכה מאחורי סורג ובריח ואכן, כשהשתחרר לאחר עשר שנים, הגיע אל אביה של פאביולה ונטל את חייו.
מספר חודשים לאחר הרצח, ב-2.11.1962 נולדה פאבי. את שמה העניקה לה אמה על שם מלכת בלגיה שהתחתנה ביום לידתה.
פאבי נולדה לתוך מציאות של יתמות מאב, חסרונו ניכר בחיי המשפחה יום יום, שנה שנה. לפני מותו של האב, התנהלו חיי המשפחה ללא דאגות פרנסה, היה זה בית יהודי חם שלא החסיר מילדיו דבר. עם מותו השתנה המצב מן הקצה אל קצה. האם, נותרה חסרת משענת וללא ביטחון, השתדלה להעניק לשלושת ילדיה הקטנים כל שיכלה.
משפחת בוהדנה התגוררה בעיר בורדו, במחוז שופע כרמים. בבית דיברו צרפתית ושמרו על המסורת היהודית. דניאל, אחיה הגדול, היה רק בן 13 והפך בעל כורחו לראש המשפחה, באין ברירה יצא בגילו הצעיר לעבוד. לפאבי הוא שימש כדמות אבהית לכל דבר. אחותה של פאבי, פטרישיה, אובחנה כבר בגיל צעיר כילדה בעלת צרכים מיוחדים, אמם של הילדים נאלצה להשגיח עליה ימים ולילות, הן בבית והן בבית חולים.
בשנת 1970 נבט רעיון העלייה בבית אמה של פאבי. משפחת בוהדנה, האם ושלושת ילדיה, הגיעו ארצה הישר לקריית גת. “זה לא רחוק מתל אביב....“ נאמר להם. כאן עמדו להתחיל בחייהם החדשים.

לגדול בשיכון ולחלום על העולם הגדול
שנות ילדותה של פאבי עברו עליה בשיכון העולים בקריית גת, גבעות החול מקיפות אותה. תקופת ההתאקלמות לא הייתה פשוטה, האם נעדרה במשך שעות רבות מהבית בטיפולים בפטרישיה, אחותה. דניאל מצא עבודה במפעל ופאבי החלה את לימודיה בכיתה א' בבית ספר היסודי “בן צבי“.
דניאל מעלה זיכרונות מוקדמים מאותן שנים ומספר על אחותו, ילדה חברותית במיוחד שהשתלבה יפה בכיתה וקלטה היטב את השפה העברית, “סביבה תמיד היו חברים, היא אהבה לדבר עם אנשים, הייתה פתוחה, מהר מאוד הפכה למובילה חברתית ובולטת בכיתה“.
פאבי למדה בבית הספר התיכון “שלאון“. בהיותה בכיתה י', בת 16 בלבד, עמד אחיה להינשא לבחירת ליבו. פאבי החליטה בצעד אמיץ, לעזוב את לימודיה, לדאוג למשפחתה והחלה לעבוד במפעל לייצור פלסטיק בקריית גת.
כאשר קיבלה פאבי את צו הגיוס והגיע זמנה לשרת בצבא, ידעה כי בלכתה ייפגע מקור התמיכה העיקרי בבית. פאבי הייתה מסורה לאמה ולאחותה ואהבה אותן בכל ליבה ומעומק נשמתה, אך ידעה כי השרות הצבאי ייתן לה הזדמנות בפעם הראשונה לגלות את העולם מחוץ לעיירה הדרומית. לראשונה יצאה, קשרה קשרים חברתיים עם בני גילה ממקומות שונים והבינה שכדי להמשיך לתמוך במשפחתה, הן רגשית והן כלכלית, עליה לשאוף להתקדם, לרצות להצליח, למצות את הכישורים שבהם התברכה.
פאבי שירתה בחיל אוויר. באחד הימים, מספר דניאל האח, הגיע ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, לטייסת בה היא שירתה כמחסנאית. שמיר, שהיה אמור לעלות לטיסה צבאית התלוצץ על כך שאין במסוק דיילת כפי שהוא רגיל ופאבי הוקפצה ונבחרה ללוות את הטיסה הממלכתית.
בחגים ובשבתות התאחדה כל המשפחה ובלילות שישי עלה מהבית קול תפילה וקידוש. לדניאל נולדו ילדים ופאבי השתדלה בכל הזדמנות להתראות עם אחייניה הקטנים, לפנקם במתנות קטנות ובעיקר בתשומת הלב ובאהבה שהרעיפה עליהם.

הדרך בשב"ס
 
אופקים חדשים
דרכה של פאבי בשב“ס החלה מיד לאחר שחרורה מהצבא. בארגון זה ראתה הזדמנות לעתיד טוב יותר, לקידום, לביטחון ויציבות. רצתה להכיר אנשים חדשים, להיפתח לחברויות, לפעילויות, לפרוץ את גבולות חוויותיה, להגשים את חלומה.
אכן, אופקים חדשים נפקחו עבורה, אפשרויות לגלות בעצמה יכולות, איכויות, כישרונות חבויים. קיבלה את ההזדמנות להביא לידי ביטוי את כל אשר עשתה במשך כל חייה: לקחת אחריות, להוביל, להנהיג, לפרוש כנף מגוננת.
תפקידה הראשון היה בכלא הנשים “נווה תרצה“, אשר לימים הפך לביתה השני. במהרה התגלו כישוריה החברתיים ויכולותיה המנהיגותיות לצד רגישותה הגדולה. הכריזמה השקטה שבה ניחנה עזרה לה לסלול דרכה לשורת תפקידים בכירים ומעניינים.
במהלך השנים מילאה פאבי מספר תפקידים חשובים, תחילה כסוהרת ב'נוה תרצה', אחר התקדמה ושימשה כסמלת משמרת, יצאה לקורס קצינות וחזרה לשמש כקצינת משמרת. בהמשך שרתה כקצינת מודיעין ומשנת 1997 הייתה קצינת ביטחון. תפקיד משמעותי, מעצב ומחשל, אבן דרך בקריירה שלה. עת סיימה תפקיד זה הועברה למטה ברמלה וקודמה לתפקיד מערכתי-בכיר כקצינת מבצעים של גוש מרכז.
לאחר חופשת הלידה חזרה לשרת כמפקדת אגף בכלא “מעשיהו“, תפקיד מחייב בו יכלה לשלב שעות העבודה נוחות ואימהות. בהמשך הדרך יצאה לקורס פיקוד ומטה ועברה להדריך ולפקד בבית ספר ‘ניר' ברמלה.
פאבי ידעה להנהיג בחוכמה ורגישות והיוותה מודל ודוגמא אישית, מקור סמכות וידע, “פאבי לא הייתה צריכה להרים את הקול, כולם הקשיבו, גם כאשר דיברה בשקט“, מספרים חבריה בבית הספר לקצינים.
“לא משנה מה עברת, מה היה בעברך - אתה יכול לשנות את ייעודך ועתידך. כשאתה מוביל את עצמך קדימה - אתה מצליח“. זו הייתה השקפת עולמה. אמירה זו יישמה על עצמה, היא שעברה כברת דרך מאז הייתה ילדה יתומה בצרפת, הגיעה למקום אחר בחייה, לעמדה משפיעה. “יש קשר ישיר בבחירה של פאבי בעבודה בשב“ס“, מספרת רחלי - “אביה נרצח על ידי אסירים ופאבי רצתה להוכיח שאפשר לבחור גם אחרת“.

זיכרונות וגעגועים
 
אימהות
שנים רבות נשארה פאבי לגור בקריית-גת עם אמה ואחותה. לאחר מות האם החליטה לצאת לחיים עצמאיים ועברה לגור במושב ישרש. את פטרישיה אחותה דאגה להכין לחיים עצמאיים משלה, לימדה אותה להסתדר ולהתמודד למרות מגבלותיה.
במושב ישרש בנתה פאבי את חייה האישיים, אותם הקפידה להפריד מעבודתה. היא בחרה בדרך חיים שונה, אותה ניהלה בצניעות ובדיסקרטיות. בשנות השלושים לחייה בשלה בה ההחלטה לא לוותר על אימהות.
בקבוצת “הורות אחרת“ פגשה פאבי את דוד דסה, יחד החלו בתהליכים להבאת ילד לעולם. האימהות לאביתר, בן 12 כיום, הייתה עבורה הדבר המתוק ביותר בעולם, נפלא ומשמעותי. כשנתיים אחר כך ביקשו פאבי ודוד להרחיב את התא המשפחתי ולחייהם הגיחה נועם, תינוקת מקסימה, כיום בת 10. היא ודוד חשו כמשפחה ונהגו להיפגש לארוחות חג ושבת ולצאת לטיולים משותפים עם הילדים. “אשת חיל הייתה בחייה ובמותה“ אמר עליה דוד אחרי מותה.

אהבה
עת הייתה פאבי אם לשני ילדים ובמקביל ניהלה קריירה משמעותית בשורות הארגון, הפציעה גם אהבה גדולה בחייה. את רחלי אלגבסי הכירה עוד מתקופת שירותה בכלא “נווה תרצה“, פאבי שירתה כקצינת ביטחון ורחלי כסוהרת, השתיים שמרו על יחסי עבודה תקינים, ולא נוצר ביניהן קשר.
“פחדתי ממנה“, מתוודה רחלי ומחייכת, “היא הייתה בשבילנו כמו הסגן של אלוהים, לא רציתי להתעסק איתה...“.
שנים חלפו וכל אחת מהן פנתה לכיוון אחר. כעבור עשר שנים הצטלבה שוב דרכן, דרך חברות משותפות מהשב“ס. רחלי שמעה כי פאבי הפכה לאם וחשה צורך לבקרה ולברכה. תחילה לא הבינה פאבי מדוע נזכרה בה הסוהרת, לא ידעה כי עבור רחלי, עובדת הפיכתה לאם מעוררת השראה, תקווה כי ביום מן הימים יקרה הדבר גם לה.
הקשר בין פאבי ורחלי, הצעירה ממנה בעשור, החל כחברות נפש, ילדיה של פאבי הכירו היטב את רחלי שהרבתה לבקר בביתם במושב. הן אהבו לצאת יחדיו לטיולים ובילויים משפחתיים. אט אט העמיק הקשר ושינה את פניו, החברות צמחה לאהבה גדולה, מלאת עוצמה. השתיים קשרו את גורלן זו בזו.
.פאבי ורחלי עברו להתגורר כמשפחה בנס ציונה. כשנה לפני האסון, בקשו השתיים להגשים את חלומן לילד נוסף. הפעם החליטו שרחלי תהרה לדוד
לכל אורך תקופת ההיריון של רחלי שמרה עליה פאבי, דאגה ועזרה ככל שיכלה. סרט וידאו שצולם לאחר לידת הבת ז'ולי, מתאר את פאבי המאושרת, גוחנת לעבר התינוקת, שרה רוקדת ומצחיקה אותה. “כל מי שצופה בקטע הזה מבין איזו אימא מקסימה ומיוחדת היא הייתה, כמה היא אהבה להיות אימא,“ מספרת רחלי בעצב.
“לעיתים התבדחנו בינינו לבין עצמנו, בשאלה מה יקרה אם חלילה ניפרד, הרי כבר יש לנו ילדים משותפים. החלטנו שמה שלא יהיה את הילדים לא נפריד, מקסימום אנחנו אלה שנצא מהבית...“ היא מחייכת.

בית ומשפחה
“לילדים שלנו היו שתי אימהות ואבא אחד“, מתארת רחלי את התא המשפחתי המיוחד שבנו להן, “לכל אחד בבית הזה יש את המקום שלו“.
הילדים למדו בבית שאימא יכולה לעשות הכול לכבס ולבשל, אך גם לקדוח חור בקיר אם צריך.
בשעות הערב לאחר שהילדים התפנו משיעורי הבית, אהבה המשפחה להתכנס בסלון ולשחק יחד במשחקי מחשב. “זה היה מאוד מצחיק לראות מה שהתרחש אצלנו בסלון, במקום שנוותר לילדים וניתן להם לנצח, היינו נלחמות איתם כאילו אנחנו בגילם, רוצות לנצח“. רחלי מספרת כי פאבי אהבה להשתטות ולהתבדח, צדדים שרק היא והילדים זכו להכיר. מעט לפני האסון, עת טענו בני המשפחה כי פאבי היא רצינית מידי, ענתה להם בתדהמה: ‘אני רצינית? אני אפילו הייתי ליצנית של ימי הולדת'... זה הפתיע אותנו“ .
את ביתן הנהיגו שתי הנשים באווירה מסורתית וברוח האמונה. בלילות שישי נערכה ארוחת שבת מלווה בקידוש, את השבת שמרו ולא הדליקו אור ואש. “פאבי הייתה אישה מאמינה, הייתה בה עוצמה רוחנית ממדרגה גבוהה“ כך מתארת רחלי.
בימים בהם הילדים שהו במחיצתו של דוד, נהנו פאבי ורחלי מזמן איכות יחד. אהבו לערוך יחד קניות, להכין ארוחות, לצפות בסרטים “וכמובן... לשחק ב'ווי', מבחינתנו היה זה הבילוי המושלם“.
 

 היום האחרון
 
אל תהיי גיבורה
יום חמישי, יום האסון, החל בשגרת בוקר, רחלי מעידה שדווקא באותו בוקר היה “משהו מוזר“ בהתנהגות של פאבי. רחלי, שעבדה כסייעת בגן ילדים, מיהרה לעבודה והייתה אמורה לפזר את הילדים לגנים ולבית הספר.
באותו הבוקר פאבי לא מיהרה, בניגוד לשאר הימים לא נחפזה לדרכה, התעכבה עם הילדים והרעיפה עליהם חיבוקים ונשיקות, רקדה עימם בסלון והתקשתה להיפרד. רחלי הייתה קצרת רוח, בערב, התכוונה לשוחח עם פאבי, עת תחזור מעבודתה ולומר לה כי בבוקר הכעיסה אותה, ללבן עמה את הנושא. מאוחר יותר הבינה כי היא בעצם נפרדה מילדיה.
בשעות הצהריים התקשרה פאבי לרחלי וסיפרה שהם מוקפצים לבית הסוהר “דמון“ לפנות אסירים בגלל השריפה בכרמל. “תשמרי על עצמך“ ביקשה רחלי.
בשעה 15:00 פאבי שלחה הודעה לרחלי ועדכנה שהם “כבר אחרי נתניה ורואים את העשן“. שוב ביקשה רחלי שתשמור על עצמה: “אל תדאגי, אנחנו כאן המון חבר'ה“, הודיעה פאבי.
תשובה זו דווקא הדאיגה את רחלי, היא הכירה את בת- זוגה וביקשה: “אל תהיי גיבורה! אל תשכחי, יש לך שלושה ילדים בבית“, כך כתבה רחלי לפאבי שהשיבה: “יהיה בסדר מאמי“.
בשעה 17:00 סיימה רחלי את יומה בגן הילדים, אותו הזמן, החלו החברות להתקשר ולשאול על פאבי. “מה קורה?“ היא שלחה לה הודעה אך לא קיבלה תשובה. הילדים שהו אצל אביהם ורחלי נסעה לביתן של חברות שעבדו בשב“ס. כשהגיעה הבחינה באנשים רבים הממלאים את הבית.
“מרגע זה פעלתי כמו רובוט“, כך מתארת רחלי את רגעי החרדה שעברו עליה. בשלב מסוים התקשרו אליה אנשי שב“ס וסיפרו לה שפאבי בחיים, שכעת מדברים אתה. רחלי הכירה את פאבי שלה - הכירה את בת זוגה. עת שאלה מה עלה בגורל שאר הצוערים ונענתה כי אין ניצולים, ידעה רחלי בוודאות: “פאבי לא הייתה יורדת מהאוטובוס הבוער“. הבינה שמדובר בטעות, שפאבי שלה איננה.
פאבי הייתה האם היחידה שנספתה באסון, יכולה הייתה לרדת מהאוטובוס עוד ברמלה אבל בחרה להישאר עם החניכים שלה, היא התנהגה כמפקדת ומנהיגה, “האמא של הצוערים“ קראו לה. רחלי הניחה על קברה בבית העלמין בנס ציונה, בית עץ קטן שקנו בחנות צעצועים, זה היה בית החלומות שלהן.
רחלי נשבעה להגן עליו לעולם.
 
אמרו עליה
 
דבר המפקד:
פאבי הייתה אמא של כולם, החניכים היו כילדיה מעבר לילדיה הקטנים.
רבות המקרים בהם ביקשתי ממנה בשעות מאוחרות של הערב לעזוב את בית הספר
וללכת הביתה לילדים - והיא ענתה: “גם החניכים הם ילדי“.
פעילות ותרומה לקהילה ולנזקקים עשתה מכל הלב
עם מפקדת החניכים שפקדה עליה בהתנדבות.
אשת ערכים, דמות של מפקדת ודוגמה אישית הייתה לפקודיה.
העדיפה בכל מחיר להיות עם הצוערים במשימה על אף שהיה באפשרותה לא להיות.
משם לא חזרה - שנשמתה תהיה מבורכת לעד.

יהי זכרה ברוך,
נזיה להיאני, גנ“מ
מפקד ביס“ר שיטה

מישר ביבאר שאדי

1975-2010


“גובה 1.90, איש גדול, עם לב גדול ונשמה ענקית“, כך מתארים בני משפחתו את שאדי.
שאדי, הבן הבכור שדואג לכולם, מסדר את העניינים, לוקח אחריות, בעל יוזמה, גם כשלא התבקש. תמיד חושב כמה צעדים קדימה, האם מישהו צריך דבר מה, האם אימא בסדר בבית? האם אבא מרגיש טוב? האם בבית הבד בכפר הכול תקין, המכונות פועלות לקראת המסיק? האם ישנם גזרי עצים להסקה בבית?
כך היה שאדי, מיתמר מעל כולם בגובהו, כריזמטי, אדם שיכול להכיל את כולם, כולם סמכו עליו, ידעו כי יש על מי להישען, מי שדואג להם ויתייצב בשעת צרה. כששאדי היה בסביבה - נראה כאילו שום דבר רע לא יכול לקרות.
 

אבני דרך

 הבן הבכור
שאדי, בנם הבכור של האני וריחאנה ביבאר, בני העדה הדרוזית מן הכפר ג'ת שבגליל, נולד ב-25 בינואר 1975,אח בכור לששת אחיו ואחיותיו, הילד הכי גבוה במשפחה.
בני המשפחה מספרים כי מאז היותו ילד נחשב תלמיד מצטיין, ילד שקט ואחראי, צנוע, טוב לב, אוהב לעזור, חברותי, חרוץ וחכם - תכונות אלו ליוו אותו גם בבגרותו, כך מצטיירת דמותו מסיפוריהם של בני המשפחה ומהשיחות עימם.
את שנות בית הספר היסודי למד שאדי בכפר, בהמשך התחנך בתיכון בכפר אבו-סנאן. הוא הרחיב בלימודי הכימיה וסיים את התיכון עם תעודת בגרות מלאה. כנער ספורטיבי אהב שאדי לשחק כדורסל בכפר ולהשתובב יחד עם החברים.
מבין כל תחביביו, הקריאה הייתה ונשארה אהבתו הגדולה. הספרים והמחשב היו ידידיו הטובים, יכול היה לשקוע בהם שעות. על הלימודים שקד גם כשבגר, בתקופת הלימודים ב“טכניון“, בקורס הקצינים ובלימודי הקרימינולוגיה ב“מכללת צפת“. שאדי התעניין בתחומים מגוונים, העדיף לשבת מול מחשב, לצלול לתוך ספר או לקרוא עיתונים, מאשר לבלות בחוץ.
שאדי התגייס לצה“ל, ממשיך את דרכו של אביו ששירת בחטיבה 300 של העדה הדרוזית. הוא שירת כחובש קרבי, אהב את השירות וסיימו במלואו.
על תחושת הגאווה והסיפוק שחש בעת השירות הצבאי יעידו התמונות שלו במדי צה“ל, חייכן, גבוה, נאה וקורן.
עם השחרור החל לחשוב על עתידו ומהן האפשרויות העומדות בפניו להתקדם בחיים ולהצליח. שאדי היה שאפתן, חלומו היה ללמוד רפואה, אך לבסוף נרשם ללימודי הנדסת בניין ב“טכניון“ וסיימם בהצטיינות. מספר חודשים עבד במע“צ, אחר כך עבד במשך כשנה כמנהל סניף “מקדונלד'ס“. בהמלצת חברים שינה כיוון בחייו והחליט להתגייס לשב“ס.

קצין ללא רבב
שאדי הצטרף לשב“ס בשנת 2005. את מסלולו החל בבית הסוהר “השרון“. אחרי שנתיים נרשם לתואר ראשון בלימודי קרימינולוגיה ב“מכללת צפת“ ובמקביל יצא לקורס הקצינים. מן ההתחלה ידע כי רוצה להיות קצין, היו לו שאיפות גבוהות. “אני רוצה להגיע למשהו, להתקדם בחיים, להיות בשורה הראשונה. אני חושב שאני ראוי להיות קצין“, כך אמר.
יציאתו לקורס לוותה בלא מעט קשיים. הקורס היה תובעני, הלימודים אינטנסיביים ומחייבים ריכוז, נחישות ומאמץ.
הריחוק מהבית ומהמשפחה, מאריג' ומבתו חלא, “מתיקות החיים“ בשפה הערבית, לא היו פשוטים עבורו אך הוא התמקד בלימודים וסימן את המטרה.
חשוב היה לו לעמוד באתגר. על אף הקושי נהנה שאדי מרמתם הגבוהה של האנשים שהפכו לחבריו ומהיחסים שנרקמו בין הצוערים. קשרים מיוחדים קשר עם ג'לאל בסאן ווסים אבו ריש, ז“ל. עם כל זאת, יומיים לפני האסון סיפר שאדי לאריג' שהוא עייף. “אין לך מושג עד כמה הקורס לא קל, יש הרבה משימות...“.
החברים בשב“ס זוכרים ומספרים: “שאדי היה כל-כך גבוה, כל פעם שהיה נכנס לחדר היה צריך להתכופף אוטומטית, החיוך לא מש מזווית פיו...“.
סודקי אחיו הצעיר של שאדי, עומד להתגייס בימים אלו לשב“ס. בעקבות האסון החליט להמשיך את דרכו של אחיו. כששואלים אותו לסיבה לשמה הוא מתגייס, הוא משיב - “אני רוצה ללבוש את המדים של שאדי“.

 

זיכרונות וגעגועים

מזה עשרים שנים פועל בית הבד המשפחתי להפקת שמן זית, יחידי בכפר. שאדי, בעונת המסיק, היה יד ימינו של אביו בכל הקשור לעבודה. “שאדי היה כל-כך אחראי“, מספר עליו האני אביו, “יום אחד קרתה לנו תקלה רצינית במכונה בבית הבד. עשרים שנים עבדה מסננת הזיתים ללא בעיות ופתאום, בשיא העונה נוצרה בעיה חמורה שחייבה טיפול.
שאדי נסע לטכנאי בנצרת ונשאר אתו עד השעה 03:00 בלילה לתקן אותה. הוא ידע כי בלעדיה אין עבודה. שחזר, דאג להרכיב אותה במקום ורק כשראה שהכול תקין, הלך“.
נדמה כי בכל פעם שמתבקשים לתאר אותו, עולה נושא האחריות האישית והיוזמה. תכונות אילו בלטו בדמותו של שאדי. כך, עם בוא עונת החורף, עת היה צריך לדאוג לגזרי עצים להסקה, היה מגיע לבית חמו, אמין, מבלי שהתבקש, דואג להעלות לביתו כמות מספקת של עצים להסקה.
כך גם שהיה מגיע כאורח לחתונות של חבריו ולשמחות הרבות אליהן הוזמן, היה דואג לעבור בין השולחנות ולהכין לבני משפחתו צלחות גדושות באוכל ומטעמים. לאחר שדאג לכולם, היה מתיישב בעצמו, תמיד אחרון. “טובים יש הרבה, אבל כמו שאדי אין“, אומרים בני משפחת ביבר. לכן כולם אהבו אותו, מגדול עד קטן, ילדים ומבוגרים.

בית ומשפחה
אריג' היא בתם הבכורה של אמין וופאא באדר, תושבי הכפר הדרוזי הגלילי חורפייש. את התאמת הזיווג בין שאדי ואריג', זיהתה ריהאן, אחותו של שאדי, בעלה עבד עם אמין, אביה של אריג'.
לאחר שראתה את אריג' וביררה אודותיה ואודות משפחתה, עודדה את שאדי שיפגוש בה, היא שיבחה את אופייה הנעים ויופייה הבולט של אריג': “היא תהיה לך אישה טובה“ שכנעה אותו והוא ניאות.
תקופת היכרות קצרה הספיקה לשאדי ואריג' להבין כי הקשר ביניהם חם ואמיתי, האהבה לבלבה, יחד הם חלמו להקים בית ומשפחה. כמנהג העדה הדרוזית ביקש שאדי את ידה מהוריה.
ב-3 בספטמבר 2004 הם נישאו ברוב פאר. את ביתם בנו בקומה מעל בית של הוריו של שאדי.
אריג' עבדה כסייעת לילדים נכים בכפר חורפייש. “הייתה בינינו אהבה גדולה“, היא מתארת, “החיים שלנו היו מלאים בחום, שמחה, אושר. הבנו אחד את השני גם בלי לדבר, הרגשנו אחד את השני“.
אמין, אביה של אריג' אשת שאדי: “שאדי היה כמו עוד בן בשבילי, אהבתי אותו אהבה גדולה. לא יכולתי לאחל לבת שלי חתן מוצלח וטוב יותר ממנו. הוא היה בשבילה כל מה שהיא רצתה“.
לאחר שנהרג שאדי, מצאה אריג' בין חפציו שהושבו לה מקורס הקצינים, דף נייר ועליו כתובות מילות השיר “שיר תקווה“. השיר היה מודפס ושאדי הדגיש את המילים שלו. “אני לא יודעת מה היה השיר הזה בשבילו, אבל ברור לי שזה היה משהו סמלי. כאילו הוא ידע שאראה את זה אחרי מותו ורצה להעביר לי מסר“.

אהבת ילדיו
קשר מיוחד במינו היה בין שאדי ואמו ריחאנה, קשר שבא לידי ביטוי בכבוד הרב שרכש לה ובדאגתו אליה. האם יושבת על הספה, שקטה, מכונסת בעצמה, דמעותיה חנוקות. לרגע מאופקת, שומרת לבל תתפרק ואז נשברת. את הכאב שמביעות עיניה קשה לתאר במילים. בדמעות היא מספרת כיצד לפני מספר שנים, עת התמודדה במחלת הסרטן, היה זה שאדי שלא מש ממיטתה. שישה ילדים היו לאימא ריחאנה, אך משהו בשאדי עשה אותו מיוחד מכולם, בולט, כריזמטי. “חמש פעמים ביום היה מתקשר הביתה“ מספרת האחות סופיה, “דואג לאמא, שואל עליה, מה אכלה, מה עשתה, אם היא צריכה משהו“. כולם ידעו שהוא בבת עינה, גם כשהתחתן וכבר היה בעצמו אבא לילדה.
לחלא, בתם, חיכו שאדי ואריג' כמעט חמש שנים. עם לידתה בשנת 2009 הייתה השמחה בבית ובמשפחה עצומה. שאדי היה מאוהב בה. לדברי משפחתו הוא היה "אבא משוגע". כל רגע פנוי בילה איתה. מלביש, מקלח, מדבר, הולך לטייל, מצלם אותה, נושם אותה וישן לידה. “לפעמים הייתי אומרת לו, הי, אתה אוהב את הילדה יותר ממה שאתה אוהב אותי...“ נזכרת אריג' ברגעים של אושר. כניסתה של חלא לחייהם של שאדי ואריג' הפיחה בהם אופטימיות רבה ותקווה להמשך החיים כזוג. “אפילו בלילה היא ישנה לידנו, איתנו“. מאז האסון ישנות יחד אריג' וחלא בת השנתיים יחד במיטה אחת.
ביום האסון חלא לא הבינה מה קורה. היא ידעה שאבא צריך לבוא הביתה. “אני הבטחתי לה“ מספרת אריג'. חלא עמדה ליד הדלת וחיכתה לו, בכתה עד שהתעייפה והלכה לישון. עד היום היא שואלת: “איפה שאדי?“ או שהיא מתקשרת אליו לטלפון - “אבא...אבא...“.

היום האחרון
 
ביום שבת האחרון לפני האסון, התאספה כל המשפחה בבית אחיו של שאדי, האדי וגיסתו עביר, שם חגגו בשמחה את סיום עונת קטיף ומסיק הזיתים. ביום שלישי היה שאדי בחופשת “אפטר“ וביום רביעי מוקדם בבוקר כבר יצא, בדרך אסף את חבריו ג'לאל ווסים.
ביום חמישי, יום האסון, אריג' הייתה צריכה לעבור בדיקות רפואיות בנהריה. שאדי התקשר להזכיר לה וביקש מהוריו שייקחו אותה. בשעה שתיים בצהרים התקיימה שיחת טלפון אחרונה בינו ובין אריג': “תשמרי על הילדה, תשמרי על עצמך ותשמרי על אמא שלי“ אמר לה כשהיה כבר בדרכו למשימה בכלא דמון. “הוא חזר על הדברים כמה וכמה פעמים באופן מוזר“, משחזרת אריג', “כאילו ידע שעומד לקרות משהו“. כששאלה אריג' מתי ישוב אמר שהוא לא יודע כמה זמן ייקח פינוי האסירים - “רק אלוהים יודע מתי אני חוזר...“.
“אין בעיה“, ענתה לו אריג' ואומרת: “הבטחתי שאחכה לו, אני עדיין מחכה“.
בסביבות ארבע אחר הצהרים חזרה אריג' מנהריה לביתם והתקשרה לשאדי. אריג' לא זכתה למענה, בשעה זו שאדי כבר לא היה בין החיים.
אריג' הדליקה את הטלוויזיה וראתה את תמונות השריפה הגדולה בכרמל, ביניהן הבזיקו מול עיניה גם תמונות האוטובוס השרוף.
“הייתה שמועה שזה אוטובוס של אסירים כך שבהתחלה לא קישרנו את האירוע לשאדי“ מספרת ריהאן אחותו, “לאט לאט התבהרה התמונה ואנו הבנו שמדובר באוטובוס של הצוערים, הקורס של שאדי...“.
אט אט השמועות עברו בכפר, אנשים החלו להגיע ולהיאסף ליד הבית והיא החלה להבין את שקרה, עדיין לא יכלה לעכל את הבשורה המרה. קיוותה כי הצליח להימלט מגורלו.
אביו של שאדי מיהר לבית החולים רמב“ם עם היוודע פרטי האסון. חשב שלבית החולים ודאי ישלחו את הפצועים, אך שהגיע ראה רק שורות של מיטות לבנות וריקות. בית החולים היה ערוך לקבלת פצועים אך איש לא הגיע. משהבין את משמעות המראֶה הנורא איבד את ההכרה.
את הכאב שעל לבה אריג' אינה מוצאת מילים לתאר. “היו לנו כל-כך הרבה תוכניות“ היא מבכה. “רצינו לסדר חדר חדש לחלא, להחליף את האוטו, לשפץ את הבית... כל-כך הרבה חלומות“. עכשיו נותרו רק געגוע וכאב. אריג' מתגעגעת לשאדי שלה בבוקר בצהריים ובערב. “אני רוצה שיחבק אותי, שיגיד לי אני אוהב אותך, אני אוהב את חלא...“.
“שאדי ביקש ממני שאשמור על הילדה ואני עושה את מה שהוא ביקש ממני אחרי שנהרג, זאת הייתה הצוואה שלו“.
מתוך דברים שכתב גיסו של שאדי, רוקון ביבאר:
"מסכי הטלוויזיה ריצדו, שדרנים תיארו אוטובוס של צוערי שב“ס שפעל להצלת אסירים ונקלע אל האש, נלכד, ממנו איש לא שרד. מי היה מאמין שאת שאדי לא נראה יותר. הייתי קרוב לאירוע וידעתי את האמת המרה, ידעתי כי עוד מעט תימסר ההודעה למשפחה, היה עלי לעמוד על רגליי, לאזור כוח ולומר לאשתי ומשפחתה כי זו יד הגורל...
נזכור אותך שאדי, תוסיף להיות אור אלוהים למשפחה וליקירך, זכרך חרוט על לוח לבנו, נשמור ונחזק את בתך ואשתך, היה שלום אחינו הבכור".
 

אמרו עליו
 
דבר המפקד
שאדי ביבאר, בן 35 במותו, גדל בכפר ג'ת. היה בנם הבכור של האני, בעל בית-בד,
וריחאנה ואח לשלושה אחים ושלוש אחיות. בני משפחתו מתארים את שאדי
מאז ילדותו כצנוע, טוב לב, תלמיד מצטיין ואוהב לעזור.
לפני כשמונה שנים נישא לאריג' בת הכפר חורפייש וביחד בנו את ביתם מעל בית הוריו
של שאדי. לפני שלוש שנים נולדה בתם - חלא - לאחר שנים רבות של ציפייה
והשמחה הייתה רבה.
שאדי שירת בביס“ר השרון, סיים קורס סוהרים ומש“קים ייעודי בהצטיינות,
ובמקביל ללימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה, יצא לקורס קצינים.
חיוכו, צניעותו, ונחישותו לאורך כל הדרך ימשיכו ללוות אותנו לנצח נצחים.
אוהבים ומתגעגעים - מפקד ביס“ר השרון וסגל פקודיו.

יהי זכרך ברוך,
שלמה ענגל, גנ“מ
מפקד ביס"ר השרון

מישר ביטון רועי

1981-2010

מישר ביסאן ג'לאל

1981-2010

שני רבדים רקמו את פיסות חייו של ג'לאל, העוצמה שלו והשקט הפנימי בו ניחן. “עקשן גדול“, “אמיץ וגיבור“, “אינו פוחד מכלום“, מספרים עליו בני משפחתו, מוסיפים ומתארים את האיש האהוב שלהם שחתר בעוז רוחו ובכל נימי נפשו להשגת מטרותיו. מלא במרץ ובאמונה שדבר לא יעמוד בדרכו. “איש לא יכול היה לעצור אותו כאשר רצה משהו“, הם מתארים בנימה מעריצה ומתגעגעת כאחד. לג'לאל היו כוחות נפש פנימיים וחוסן פיזי. הוא לא צעד למטרה, הוא שעט אליה בכל כוחו.
ביום האסון, נעזר ג'לאל בכוחות הנפש ובחוסן הגוף, כמו תמיד הוא רץ קדימה והפעם רץ דרך האש, עבר אותה, עמד כנגדה, הגיע לנקודת החילוץ ושם, שגופו שרוף, נשאר בהכרה והמשיך להנחות: “תפנו אותי במסוק לבית חולים...“, ביקש בשארית כוחותיו.
דבר לא עמד בדרכו של ג'לאל, גם לא הלהבות הגדולות שאחזו ביערות הכרמל ביום הנורא ההוא. הוא הגיע לבית החולים, פצוע יחידי מכל נוסעי האוטובוס. במשך תשעה ימים נאבק על חייו, התעקש ונלחם על החיים עד קצה גבול היכולת. אחרי תשעה ימים נח גופו. 

אבני דרך
 
מנהיג מגיל צעיר
עת כרעה אמו גזאלה ללדת, ידעה כי ברחמה היא נושאת תאומים. בזמן הלידה, התבשרה על הפתעה גדולה - מרחמה הגיחו לא שניים אלא שלישייה. ג'לאל היה האמצעי, אח לגוואד והלאל. האחים נולדו ב-10 ביולי 1981, בבית חולים בנהרייה בעת מטח קטיושות מהצד הלבנוני של גבול הצפון. שלוש שנים לפניהם נולד סאמר, הבכור. לאחר השלישייה נולדו עוד שלוש אחיות: האלה, אסאלה וספא.
משפחת ביסאן מתגוררת בכפר הדרוזי הקטן ג'ת, המונה כאלפיים איש, כפר בו כולם מכירים את כולם.
עוד כילד התבלט ג'לאל בתכונות אופי כעקשנות, עצמאות ומנהיגות. מבין השלישייה היה הוא המוביל. “ג'לאל תמיד חשב שהוא יכול לעשות הכול, לא היה בו כל פחד“ מספר האח סאמר ומוסיף: “הוא חיפש אתגרים פיזיים, בהיותו נער.
נהג לעלות על הטרקטור ולעבור איתו בנסיעה קופצנית בין שיפולי מטעי הזיתים של המשפחה“. ג'לאל, על פי הסיפורים, נהג לעשות דברים, אותם לא העזו אחיו לעשות. הם העריצו אותו וניסו לחקותו. במשך כל השנים שמרו האחים על קשר הדוק.
אביו של ג'לאל, פלאח ביסאן, איש משטרה בעברו, ששירת במשך כשלושים שנים, מספר: “ג'לאל היה תלמיד טוב, שקט, חזק, שולט, מנהיג מלידה, לא נרתע מדבר, בעל ביטחון עצמי גבוה“. האב מוסיף לספר שבנו האהוב היה הטוב ביותר בכל דבר שעשה, כל משימה שלקח על עצמו ביצע עד הסוף ובאופן מצטיין, “מה שהפך אותו למנהיג זה לא הדיבורים שלו אלא המעשים שלו“ הוא מעיד. עיניה של האם מביעות יגון עמוק ומתוכן ניבט הכאב העצום שעוטף אותה יומם וליל.
“השקט שלו והביטחון העצמי הגבוה בו ניחן השתלבו בו יחד באופן ייחודי“, מתאר סאמר, אחיו הבכור, האחים היו קשורים זה לזה וג'לאל הרבה להתייעץ עמו בנושאים החשובים בחייו. 
בשנת 1999, סיים ג'לאל את לימודיו בתיכון בכפר ירכא, התגייס לצבא ושירת כלוחם וחובש קרבי בגדוד 299 של החטיבה הדרוזית. מרבית שירותו שהה בגזרת עזה, פעמים אף היה ממש בקו האש. חבריו לצבא החשיבוהו לגיבור, בחור אמיץ שלא נרתע מסכנה. סאמר האח מעיד שחבריו של ג'לאל אהבו אותו מבלי שהוא דרש זאת. “העקשנות שלו נבעה מאומץ לב ושיקול דעת, הייתה בו מעין תערובת של תכונות שלא מוצאים בכל אחד“ מספר, “למרות שהיה חזק ועשוי ללא חת, היה בו גם צד מבויש ושקט“, ייתכן כי זה היה סוד קסמו הכובש. 

הדרך בשב"ס


להיות קצין
לשורות השב“ס הצטרף ג'לאל בשנת 2004, לאחר שחרורו מצה“ל. ג'לאל הגיש מועמדות גם למשטרת ישראל אולם מהשב“ס קיבל זימון למבדקים ובקבלו תשובה חיובית, החל בשלבי קליטה. ככל שהתקדם בתהליך ראה בשירות את עתידו וייעודו. תחילה שרת כחובש במרפאת כלא “ניצן“ ובהמשך התקדם וקיבל את הזימון לקורס הקצינים. “ג'לאל רצה להגשים את עצמו ולהנהיג אנשים“ מספר אחיו הבכור סאמר. משאת נפשו הייתה להיות קצין, לפקד ולהוביל והוא נענה לאתגר בכל מאודו.
המאמץ היה עילאי אך הוא לא נשבר. על אף הציפיות הגבוהות שהועמדו בפני חניכי הקורס, לא נרתע, כהרגלו, חתר למען השגת היעדים אותם הציב לעצמו. כאדם הישגי ואתגרי התמיד, השקיע, התכונן לשיעורים ולמבחנים ושקד על הכנת עבודות. הוא היה חדור כבוד ורצון להוכיח שהוא ראוי לענוד דרגות קצין על כתפיו. בכדי לעמוד בתנאי הקבלה האקדמאים לקורס היה על ג'לאל להשלים לימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה, הוא החל את לימודיו ב“אוניברסיטת חיפה“ וציוניו היו גבוהים, האסון קטע גם את תכניותיו אלו.

זיכרונות וגעגועים

אהבת נעורים
ויויאן ביסאן הכירה את ג'לאל כל חייה, בני דודים הם, יחד למדו בבית הספר, עד המעבר לבית הספר התיכון בירכא, בו למדו בכתות נפרדות. על אף היותם קרובי משפחה, התאהבו לאחר סיום לימודיהם התיכוניים, ג'לאל ביקש להיפגש עמה ולהכירה, היא חשה כי מצאה את בחיר ליבה, עמו תבקש לבנות את ביתה.
ויויאן וג'לאל השתוקקו למסד את הקשר ביניהם באופן רשמי, לזכות בברכת שתי המשפחות, אותה קיבלו בשמחה ובשנת 2003 התארסו. בשנים בהן היו מאורסים נהגו לטייל בנקודות חן רבות בארץ, “אין מקום שלא היינו בו“, מעידה ויויאן ומספרת על ערב בלתי נשכח אחד, לאחר ארוסיהם, ג'לאל הפתיעה בהפלגה מרגשת ורומנטית על יאכטה לאור ירח מול חופי הרצליה.
“הייתה בינינו אהבה גדולה“, היא נזכרת ועיניה מהורהרות, “ג'לאל אהב וכיבד אותי, ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו , שהוא יעשה בשבילי הכול ללא גבולות“.
בשנים שחלפו עד חתונתם בשנת 2006, השקיעו בני הזוג בלימודיהם. ג'לאל למד במכינה ב“אוניברסיטת חיפה“, וויויאן למדה לימודי הנדסת איכות הסביבה ולימודי תואר ראשון במדעי החיים ב“מכללת צפת“. בהמשך עודד אותה ארוסה, להשלים שנת לימודים לקבלת תעודת הוראה בביולוגיה. יחד תכננו להצליח בחייהם המשותפים וראו בהשכלה את המפתח להצלחתם.
 
הילדים היו החיים שלו
ג'לאל אהב ילדים וחלם על משפחה גדולה. בנו הבכור, ג'וליאן, הנכד הראשון במשפחה, היה בבת עינו ולא החסיר ממנו דבר. “ג'לאל פינק אותו מאוד“, מודה ויויאן בחיוך, “כשנולד הוא הכין לו חדר כמו של נסיך. בכל הזדמנות קנה לו צעצועים ובגדים מהאיכות הטובה ביותר, הוא לא עשה חשבון כשמדובר בבן שלו, יום אחד הוא הזמין לו מהאינטרנט טרקטור צעצוע מיוחד מגרמניה“.
עת נולד בנו השני, איאן, שפירוש שמו בשפה הערבית הוא “שמחה“, הוכפל האושר המשפחתי. “ג'לאל היה אב למופת, הילדים היו החיים שלו“, מספרת ויויאן, “הוא אהב לבלות עם הילדים ככל שיכל, לעיתים ויתר על ימי עבודה ולקח חופש, על מנת להיות איתם, להרגיש איך הם גדלים, ליהנות מהדברים הקטנים של חיי היום יום“.
ג'לאל נהג להתקשר לויויאן ולשתף אותה בגעגועיו אליה ולילדים. ויויאן, בהיותה בת יחידה לאחר חמישה בנים, השתוקקה לבת. ג'לאל הבטיח לה: “את תראי - עוד תהיה לך בת“. 
את בתו לא זכה ג'לאל לראות מגיחה אל העולם, אפילו לא זכה לדעת, כי ויויאן נושאת בת ברחמה, אך שם כבר ייעד לבת שחזה את בואה: ג'אול, שפירושו בשפה הערבית “עלי שלכת“ ואותו העניקה לה אמה עם לידתה ביולי 2011, שמונה חודשים לאחר האסון. 
ג'לאל אהב את החורף, בלילות הקרים היה נושא גזרי עצים כבדים ומביאם הביתה, מבעיר את הקמין בסלון הבית, אווירה חמימה ומשפחתית עטפה את הבית מבפנים, עת שבחוץ הכה הגשם.
ויויאן מספרת כיצד מצא תנור עצים ישן במרתף בית הוריה, התעקש לשפצו לאורך חודשים ארוכים, שעות על גבי שעות עמל ולבסוף התקינו בסלון ביתם, חיוך של מנצח עט על פניו של ג'לאל עת השלים עוד משימה. כלפי חוץ, נראה היה כגבר קשוח, אך בביתו היה אדם פתוח וליברלי, איש משפחה אוהב אשר עמד לצד אשתו וסייע באופן שוויוני בגידול הילדים. כשהיו הבנים קטנים נהג לקום אליהם באמצע הלילה ואף בתחום המטבח והבישול נהנה לקחת חלק, לעיתים קרובות הכין ארוחות בהנאה רבה לכל המשפחה שהייתה עבורו תמצית האושר.
עקשנותו של ג'לאל נתנה את ביטוייה גם בחיי המשפחה, ויויאן מחייכת חיוך עצוב כשהיא נזכרת כיצד אהב ג'לאל לאפות בלילות, נהג להתקשר לאחיו ואחיותיו, לברר באילו מצרכים עליו להשתמש, באם לא נמצאו לו החומרים הדרושים, לא נתן לדבר לעצור בעדו, יוצא היה בכל שעה, לבית אחיו או אל חנות מזון פתוחה וחוזר לביתו בתחושת ניצחון ומסיים את שהחל. כזה היה, עקשן, לא מוותר.
אסאלה, אחותו הקטנה, מספרת על הקשר המיוחד שנרקם בינה ובין אחיה הגדול והנערץ. היא סמכה עליו, התייעצה איתו בכל ושיתפה אותו בעולמה. כשהתלבטה מה ללמוד והיכן, יצא איתה ג'לאל לסיור בפקולטות השונות, על מנת לבחון את תנאי הקבלה ואת אפשרויות הלימודים. עת עמדה להתארס רצתה לשמוע ממנו, מבין כל אחיה, ולקבל את חוות דעתו. 

היום האחרון
 
נלחם על החיים
בזמן שהאוטובוס ועליו צוערי השב“ס, היה בדרכו במעלה כביש בית אורן, היו הוריו, גזאלה ופאלח, בקניות מחוץ לכפר. בשעות אחר הצהרים שמעו על השריפה ועל האוטובוס שהאש אחזה בו, אך לא העלו בדעתם כי הדבר קשור לבנם. כשפגשו מכרה מהכפר, שאלה זו אם בנם ג'לאל התקשר, חשד התגנב ללב האב שניסה ליצור קשר עם בנו - אך לא נענה. 
מודאגים חזרו לביתם בכפר, מרחוק הבחינו בהתגודדות אנשים רבים על יד ביתם. זמן קצר אחר-כך הגיע קצין שב“ס לבית משפחת ביסאן. האב, שוטר בדימוס, למוד ניסיון באירועים מסוג זה, חשש שתפרוץ בבית בהלה, ביקש לדבר עם הקצין ביחידות. ממנו שמע שבנו נפצע קשה והובל לבית החולים רמב“ם. מלווה בקרובי משפחתו מיהר האב לבית החולים, שם, גילה את בנו שנפצע אנושות, כתשעים אחוזים מגופו ספגו כוויות קשות. כאן החל מאבקו של ג'לאל, מאבק לחיים.
ביום חמישי, הייתה ויויאן בעבודתה, מכשיר הטלפון הנייד היה כבוי. אותו היום לא דיברה עם ג'לאל, לא רצתה להפריע לו בקורס וציפתה שיתקשר להודיע מתי ישוב לכפר.
בשעה 17:00 הדליקה את מכשיר הטלפון הנייד שהיה כבוי שעות ארוכות, למרבה התדהמה הבחינה בכשלושים שיחות שלא נענו. המספרים שהופיעו על הצג היו של חבריו של ג'לאל. היא ניסתה להתקשר לג'לאל כדי לבדוק מה הסיבה לבהלת הטלפונים אך תשובה לא נשמעה מעברו השני של הקו. באותם רגעים נחשפה לראשונה לדיווחים על אירוע השריפה ועל האוטובוס שעלה באש ובו אנשי שב“ס. ידעה שג'לאל נמצא ברמלה, אך העובדה שלא ענה לה, הלחיצה והבהילה והיא מיהרה להגיע לבית הוריה בכפר. משראתה את התקהלות האנשים הרבים הבינה שאסון נורא אירע.
 
רץ דרך האש
ג'לאל החל במלחמתו על חייו עוד טרם הגיעו לבית החולים, ברגע שלהבות האש עמדו ללכוד את נוסעי האוטובוס ואת אנשי שרות המשטרה והכבאות אשר עמדו סביבו. האש התעצמה מרגע לרגע, מפתיעה ומסתערת, שולחת גלי חום לוהטים לכל עבר - אל הוואדי, אל הכביש, אל האוטובוס.
מרבית הצוערים נסו לכיוון הוואדי בעברו השני של הכביש, אשר בשניות הראשונות נראה כמקום בטוח יותר, שם הם נלכדו בלהבות חסרות המעצורים. ג'לאל, בשונה משאר חבריו, רץ בכל כוחו אל עבר כוחות כיבוי האש, אל הכבאי דני חייט ז“ל, שניסה לקרר את אזור האוטובוס הבוער.
ג'לאל, כמו פרץ מתוך להבות האש האיומות, הוא קרב לדני ושניהם ניסו לסגת רחוק משם. עלה בידיהם להגיע לנקודת חילוץ שם חיכה להם אמבולנס שהובילם לבית החולים. דני וג'לאל הגיעו בהכרה לבית החולים, אך בהיכנסם לטיפול נמרץ הורדמו והונשמו.
סאמר האח מספר שבשלב בו הובהל אחיו לבית החולים, לא היה עדיין כל מידע אם יש ניצולים מהאוטובוס. ברור היה לו שג'לאל לא נהרג, קיווה שאחיו הצליח לחמוק. סאמר שם פעמיו לבית החולים וקבע להיפגש שם עם אחָיו. מבין בני המשפחה היה היחידי שהורשה להתקרב אל מיטת אחיו בחדר הסטרילי. סאמר התקשה תחילה לזהות את אחיו, אך משידע כי זהו ג'לאל, הבין היטב שמצבו אנוש. “ידעתי שג'לאל פצוע קשה אבל הוא חי ונושם, האמנתי שייצא מזה“. הרופאים הביטו במשפחה הכואבת, לא הבטיחו ניסים, רק נתנו מעט תקוות. “אם יצליח להתגבר על הניתוח בלי שגופו יזדהם, אולי ישרוד“, כך נאמר להם. למשפחת ביסאן נותר רק להתפלל.
בני המשפחה לא משו ממיטתו יומם ולילה. בארבעת הימים הראשונים ויויאן לא העזה להיכנס לחדרו, היא ישבה בחדר ההמתנה וחיכתה לנס. הרופאים בישרו לה שג'לאל סובל מכוויות בדרגה שלישית והחלו לבצע בו השתלות עור בעזרת תרומה שהסתייעה באמצעות אשת ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו. 
אחרי ארבעה ימים ויויאן אזרה אומץ, קרבה לחלון והביטה בבעלה היפה, החזק, הגיבור. בעיניה עלו דמעות והיא התפללה לאלוהים שיהיה בעזרה. “ג'לאל, אנחנו מחכים לך שתקום“ מלמלו שפתיה. היא דיברה אליו, אך הוא לא יכול היה לשמוע או לראות. “ג'לאל אני מתגעגעת אליך, הילדים מתגעגעים...“ בלבה אמרה שיחד ינצחו, גם אם לא ישוב להיות כפי שהיה, העיקר שינשום. 
משפחתו של ג'לאל זכתה לראותו נאבק לחיים. כששואלים את סאמר מה כוונתו באמרו שאחיו האהוב, ג'לאל, היה עקשן גדול, הוא מהרהר לרגע ואומר: “זה ג'לאל, התעקש לברוח מהאש, רץ בתוך הלהבות שהלהיטו את גופו, אבל עובדה, הוא היה הפצוע היחידי מהאוטובוס שהגיע לבית החולים, הוא לא רצה להיכנע ללהבות, הרי כזה היה, עקשן...“ 
תשעה ימים נאבק ג'לאל על חייו עד שגופו לא עמד בפגיעה הקשה, הוא נפטר ביום ראשון, והובא למנוחות בכפר ג'ת.

אמרו עליו
 

דבר המפקד:
מישר ג'לאל ביסאן ז“ל התגייס לשב“ס בשנת 2003 לבימ“ר ניצן.
תחילת שירותו במרפאת בימ“ר ניצן כחובש משמרת.
לאחר כשלוש שנים ביקש ג'לאל לצאת ולשרת בתחום הביטחון על מנת להתקדם בארגון.
לאור הפוטנציאל שהיה לג'לאל והתבלטותו במקצועיות, אחריות, עירנות, חיישנות, לויאליות ומוטיבציה, בשנת 2006 החל לשרת כסמל אגף.
לאחר יציאתו לקורס משקי“ם ייעודי שובץ כסמל משמר במשמרת
וכמ“מ מקום סגן מפקד משמרת בד“א במשמרת ב'.
ג'לאל היה קשוב לכל סוהר וסוהר במשמרת והיה זמין אליהם בכל שעה משעות היממה. נועם הליכותיו כמו גם היושרה שלו, גרמו לסוהרים להירתם לכל משימה ובקשה שלו.
באוקטובר 2010 קיבל ג'לאל זימון לקורס קצינים בעת שהותו בנופש באילת.
לא היה מאושר ממנו .
ג'לאל השאיר אחריו רעיה, ויויאן, שני בנים ובת שנולדה לאחר פטירתו.
ג'לאל היה חלק משלישיית אחים.
 
יהי זכרו ברוך,
מנדו פייסל, גנ“מ
מפקד בימ“ר מגן ניצן

 

 

מישר ברמי ירון

1979-2010

ירון ברמי גדל במשפחה אוהבת וחמה. היו לו הורים שהעניקו כל שיכלו לבנם בכורם, אח צעיר שגדל לצידו כמו היה אחיו התאום ושתי אחיות קטנות שאותן לעיתים פינק ולעיתים “חינך“.
משהכיר את עינב, זכה במשפחה נוספת, הוריה שאהבו אותו מעומק ליבם, החשיבוהו כבנם הנוסף.
שני בתים היו לירון, בהם צמח והתעצם ואלו היו מקור אושרו. היו אלו הבית בבאר שבע - בית הוריו והבית במבועים - בית משפחת רעייתו עינב.
באומץ לב וברגישות, החליטה רעייתו הצעירה עינב, כי במותו ייטמן בעיר בה גדל, באר-שבע, קרוב להוריו. את ימי השבעה החליטה לקיים בבית הוריה במבועים, הבית שקיבל את ירון כבן וחיבק אותו בחייו ובמותו.

אבני דרך
 
הבן הבכור
ירון נולד ב-15 באוגוסט 1979 בבאר שבע. בן בכור להוריו מרים ואריה ברמי, אח ליניב, הילה ובת-אל. יניב, אחיו הצעיר העריץ אותו והשניים גדלו כתאומים.
“ילד חייכן, מתוק, כולם התאהבו בו“ מספרת מרים. “תלמיד טוב בבית הספר, ממושמע, לא עושה בעיות, מצחיק, חברותי, אהב לשחק כדורגל, לא היה חרשן גדול בלימודים אבל תמיד הצליח להוציא ציונים טובים“, היא מוסיפה.
הוא למד בבית הספר היסודי “חזון עובדיה“ בעיר והמשיך את חינוכו בזרם הדתי בישיבת “בני-עקיבא“. את שנות בית הספר התיכון עשה בישיבה בתנאי פנימייה. בסופי השבוע, עת חזר לביתו, מיהר לרדת לשכונה לשחק כדורגל עם חברים. בנעוריו עוד ניסה לשכנע את הוריו לשלוח אותו להתאמן בקבוצה מקצועית, אך אמו חששה שמא תוסט דעתו מן הלימודים, שכנעה אותו לוותר על הרעיון, “בלימודים יש עתיד יותר מאשר בכדורגל“ וכך היה. ירון למד לגוון בין מה שאהב למה שחשוב. בפנימייה עם חבריו למד גמרא ושיחק כדורגל.
אחותו בת-אל מספרת על דמותו של אחיה כפי שהיא זוכרת משנות ילדותה, היא מספרת על האח הבכור שהיה מייעץ לכולם, מעודד שצריך, מנהיג שידע לקבל החלטות, דמות מובילה ומשמעותית בבית. מגיל צעיר הקפיד “לחנך“ את אחיו הקטנים, הקפיד שיכבדו את ההורים ויעזרו להם ככל יכולתם.
“הייתי האחות הקטנה והוא היה מגן עלי, מצד אחד הוא פינק אותי ומצד שני גם ניסה לחנך אותי. לא פעם הדגיש בפני כולנו את מעמדו כבן הבכור“, מספרת בת-אל, שעבורה היה ירון כאביה השני.
בין ירון ובין אמו היה קשר מיוחד, שמר עליה, כבד אותה ונהג לחלוק עמה בעיות “הוא היה ילד של אימא“, מספרת מרים.
את לימודיו בישיבה סיים במגמה ריאלית בציונים גבוהים, התגייס לצבא ושירת כמפקד כיתה בבסיס ניצנים. ירון אהב את שירותו הצבאי, אמו מרים נזכרת כי לעיתים בבואו לחופשות מהצבא צריך היה להזכיר לו בבדיחות שהוא בביתו ולא בתפקיד. שלוש שנים שירת בסדיר ועוד כשמונה חודשים בקבע, בסיומן החליט לעזוב את הצבא ולהתחיל את חייו באזרחות.

הדרך בשב"ס
 
אנחנו נשמור לך על עינב ונועה
להורים במשפחת ברמי היו תכניות עבור ילדיהם, אביו עודד את בניו לשרת במערך ביטחון הפנים ואמו חלמה שיהיו קצינים. ירון ניגש למבדקי הקבלה לשב“ס, אותם עבר בהצלחה. מצויד באופיו השאפתני ובפרופיל נתונים אישיים גבוה, החל את שירותו. לאחר קורס סוהרים הוצב לשרת בכלא “דקל“ ובהמשך עבר קורס מש“קים. במקביל, החל ירון לימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה ב“מכללת אשקלון“, את התואר סיים תוך כדי שירותו. בעקבותיו ובעידודו, הצטרף גם אחיו יניב לשרות בארגון.
כשהוצע לו לצאת לקורס קצינים, התלבט. מחד חלם להיות קצין, מאידך חשש לשהות זמן רב הרחק מביתו, מעינב שהייתה בהריון ומנועה בתו, אליה היה קשור בעבותות אהבה. ירון ידע שהקורס יתבע ממנו מאמץ והשקעה גדולים, שעות לימוד אינטנסיביות, אימונים פעילויות, נחישות והתמדה נפשית לאין קץ. ההחלטה לצאת לקורס התקבלה בעידוד המשפחה, עינב דרבנה אותו להתקדם בשורות הארגון ואף אביה, נתן צידקי, נתן את הבטחתו לתמיכה ללא סייג: “אנחנו נשמור לך על עינב ונועה, לך בראש שקט ובלי דאגה, תשקיע בעתידך“, משקיבל חיזוק מהמשפחה החליט לצאת לקורס.
הקורס תבע ממנו תעצומות נפש. בשעותיו הקשות, בהן היה נתון ללחצים נהג לשלוף מכיסו את תמונת בתו נועה, מראה אותה לכולם בגאווה ואומר: “הכל שווה את זה!“ כך היה מנסה להתגבר על הגעגועים הבלתי פוסקים אליה.

זיכרונות וגעגועים

חבר של אמא
מרים, אישה נעימה ומאופקת, נשברת כאשר היא מספרת על ירון שלה, על הבן שהיה לה כחבר. היא מתארת כיצד לפני מספר שנים, עת עמדה לטוס לנופש בטורקיה עם אחיותיה ובעליהן, נאלץ בעלה לבטל את הצטרפותו כיוון שהיה טרוד בענייני פרנסה. מספר ימים לפני תאריך היציאה המיועד, שברה לפתע את ידה. מרים, עמדה לוותר על הטיול כולו ולבטל את נסיעתה. היה זה ירון שהפתיע אותה, לקח ימי חופשה מעבודתו והתלווה אליה לנסיעה. “מה יש לך לבוא איתנו עם כל הזקנים?“ שאלה מופתעת מכוונתו. אך הוא היה נחוש שאמו תצא לטיול ותיהנה. כך, הצטרף ירון לחבורה המבוגרת ממנו. “הוא אהב את המשפחה ונהנה מהטיול, היה צמוד אלי כל הזמן, עזר לי בכל דבר שהייתי צריכה. האחיות שלי אמרו לו: מה אתה בא עם אמא שלך, בגילך אתה צריך לצאת לטייל עם חברה, אבל אני הייתי גאה בבן שלי. לעולם לא אשכח את הרגעים היפים בטיול הזה, כמה צחקנו, כמה היינו מאושרים“.

דייט ראשון עם ההורים
היכרותו עם עינב צדקי התרחשה בעת לימודיהם ב“מכללת אשקלון“. “שנינו היינו במקרה באותו מקום. אני יצאתי לרגע מהשיעור לצלם חומרים והוא היה בספריה“. הפגישה האקראית הובילה לשיחה קלה בסופה מסרה עינב את מספר הטלפון שלה לירון.
“ירון התקשר כל-כך הרבה פעמים באותו יום, שכבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה לפגוש אותו שוב“ מחייכת עינב כשהיא נזכרת. אחותה, שירן, היא שלקחה את היוזמה, הבינה כי מדובר בבחור לעניין ולא רצתה שאחותה תוותר על ההזדמנות. לכן, כאשר התקשר שוב, לקחה היא את הטלפון, התחזתה לעינב ובשמה קבעה אתו פגישה בבית הוריה, ירדנה ונתן.
ירון הגיע לפגישתו הראשונה עם עינב - הישר לבית הוריה... ההורים שהיו סקרנים לראות מיהו המחזר הנלהב של בתם הביישנית, התלהבו מירון שהופיע בביתם ושוחח באופן חופשי ופתוח. כך, לאחר שעבר את “אישור ההורים“ כבר בפגישה הראשונה, התפתחה בין השניים אהבה גדולה. “הוא היה בחור רציני ונחוש, עם ראש על הכתפיים, יודע מה הוא רוצה מעצמו ויודע איזו אישה הוא מחפש. כנראה שהכול היה כתוב מלמעלה, כי אני הייתי מה שהוא רצה - בחורה ביישנית ושקטה, ביתית, משפחתית, חמה, בעלת רצון להקים משפחה“, מתוודה עינב.
בנוסף להיותו בחור רציני, נחוש ואחראי, אהבה עינב גם את חוש ההומור של ירון. הוא התגלה כחקיין אדיר, נהג להצחיקה בחיקוייו את בני המשפחה ואת חבריו בשב“ס.
במהרה הבין ירון, כי עינב היא האישה של חייו, עמה ירצה לבנות בית ולהקים משפחה והחליט להציע את ההצעה. במהלך שיט רומנטי באילת, הפתיע ירון את אהובתו בהצעת נישואין והיא לא היססה לרגע והשיבה בחיוב.
“היה בו את כל מה שהתפללתי לאלוהים שיביא לי - הרגשתי שהוא אוהב אותי, מכבד אותי, מגונן עלי ושומר עלי. לידו הרגשתי בטוחה“. כחמישה חודשים מיום היכרותם, עמדו ירון ועינב לצעוד יחד לחופה.

האוצר שלי
ב-26 בנובמבר 2007, התקיימה חתונתם המפוארת של ירון ועינב באולם “ארמונות לוגסי“ בנתיבות, הייתה זו חתונה שמחה והומה אורחים. ירון ועינב עברו לגור במבועים ותוך זמן קצר הפכו מזוג למשפחה קטנה, אחרי חודשיים כבר הרתה. “לא הבנתי מה הזריזות שלו לעשות ילד“, היא מתארת, אבל ירון רצה להספיק הכול.
בשנת 2008, הפציעה נועה לחייהם, התינוקת הקטנה הפיצה סביבה חום ואהבה. “ירון היה איתי בשעת הלידה, וברגע שראה את נועה הקטנה, עמדו דמעות בעיניו“. נועה הפכה להיות כל עולמו, “את האוצר שלי“, היה מכנה אותה. את תמונתה נשא בגאווה לכל מקום שהלך והראה אותה בכל הזדמנות. “החברים שלו סיפרו שתשעים אחוז מהזמן, היה מדבר רק על נועה. הוא היה אבא למופת, קשור אליה בקשר הדוק, מאכיל אותה, מטפל בה, שר לה ומשחק איתה בסבלנות אין קץ“.
כארבעה חודשים לפני האסון, התבשרו עינב וירון על אושר חדש העומד לעטוף אותם, עינב הייתה שנית בהריון. משנודע להם כי מדובר בבן - לא היה מאושר ממנו. “דוקטור, מבחינתי הבדיקה הסתיימה...“, התלוצץ עם הרופא שבדק את עינב לאחר שבישר להם שמדובר בבן. את השם “דניאל“ העניק ירון לבנו לפני שנולד, על-שם סבו האהוב שעזר בגידולו בילדותו.
זמן קצר לפני יציאתו לקורס, רכשו ירון ועינב בית בנתיבות. ירון עבד בחריצות להספיק ולשפץ את הבית לפני יציאתו לקורס. “הוא סידר הכול לבד“, מתגאה עינב, “תאורה, חדר כביסה, מקלחונים, ריצוף וגדר במבוק“. יחד ריהטו את ביתם המרווח וסידרו הכול. “הוא השאיר לי בית מושלם, כאילו ידע שלא יהיה פה“, מספרת עינב בעצב.

נסיך שלי
ב-7 במאי 2011, הגיח לעולם דניאל, בנו של ירון, אותו לא זכה לראות. “הרגשתי את הנוכחות שלו כאילו הוא איתי, אבל כאב לי שלא יכול היה לראות את הילד“, מבכה עינב. “אני אפילו לא יודעת מה לספר לילדים שלי, איך להגיד להם שאבא שלהם נספה, אבל לפחות דניאל הוא ההמשכיות שלו, זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי מירון“.
בהספדה, מעל קברו של ירון הבטיחה לו עינב:
“ירון, נסיך שלי, אני רוצה להגיד לך תודה על ארבע שנים משותפות קצרות, אך מלאות באושר ואהבה. חלמנו להזדקן יחד ואהבנו לדבר על העתיד המשותף המצפה לנו. אני יודעת שתשמור עלינו מלמעלה ואני מבטיחה לך שתמיד אדאג לילדים שלנו, לא אחסיר מהם דבר ואגדל אותם באופן שתמיד תתגאה בהם“.

היום האחרון
 
מסיבת פרידה
במוצאי שבת, חמישה ימים לפני האסון, חגגו בבית בנתיבות את יום הולדתה השני של נועה הקטנה, מסיבה משפחתית עליזה, שירון דחה את קיומה מספר פעמים מסיבות שונות. “אם לא בשבת הזאת זה לא יצא לעולם“, פסק.
הוא התעקש שכולם יגיעו למסיבה, משפחה וחברים, דאג שאף אחד לא יעדר. ערב לפני כן, בליל שישי, חל יום נישואיהם של ירון ועינב. הוא קנה לה שרשרת ותליון במתנה, אך בגלל ההכנות ליום ההולדת של נועה לא חגגו לעצמם.
“הוא היה מאושר באותו יום“, מספרת מרים אמו, כשנזכרת איך כרכר סביב נועה, “יחד איתה הדליק את הנרות על העוגה ושר לה שירי יום הולדת. הוא היה חברותי ועליז, סיפר בדיחות ותיאר חוויות מהקורס“.
“הסתכלנו עליו ולא ידענו שזו גם הייתה מסיבת הפרידה שלו מכולנו“, כך מרגישה כיום עינב.
ביום האסון, בשעות הצהרים, יצאה עינב כהרגלה מעבודתה במועצה. בשעה שתיים וחצי התקשר אליה ירון, עדכן כי הם מוקפצים לאזור השריפה. “לא יודע מתי אחזור“, הסביר, “טוב“ ענתה וניתקה. שיחה קצרה, בלי משמעויות, בלי רמזים, בלי תחושות מוקדמות למשהו רע העומד לקרות.
היא הגיעה לבית הוריה במבועים ושהתה שם, זמן קצר לאחר בואה, נכנסה אמה בסערה לבית, “מהר, תדליקו טלוויזיה!“ אמרה בבהלה.
הדיווחים מאזור השריפה נשאו עימם חרדות לגורלו של ירון. אט אט התבהרה התמונה והגיעו עוד ועוד נתונים מהמתרחש בכרמל. כאשר הודיעו על האוטובוס ובו הצוערים אשר נהרגו, הבינה עינב שכנראה הנורא מכל קרה. בלבה עוד ניסתה להיאחז בשביב של תקווה.
בשני הבתים, בבאר שבע ובמבועים, חלפו להן שעות ארוכות בחוסר ידיעה. בשעה 23:00 דפק על דלת הבית במבועים קצין העיר ובישר את בשורת האיוב. שעה אחר כך, נשמעה נקישה על דלת הבית בבאר שבע, גם שם עמד קצין העיר, במקרה היה זה מורו לשעבר של ירון, אשר בא להודיע על הנורא מכל.


אמרו עליו 


דבר המפקד:

ירון ברמי גויס לשב“ס בשנת 2003. בוגר קורס סוהרים ומש”קים ייעודי. שימש כסמל משמר וכחונך לסוהרים חדשים. ניכר כי היה חשוב לו להתוות את הדרך לסוהרים הצעירים ולשמש דוגמה ואוזן קשבת על מנת לאפשר להם הסתגלות לארגון שעם ערכיו כה הזדהה.
ירון גילה מחויבות ומסירות לארגון לאורך כל תקופת שירותו. האיכויות הגבוהות שלו בלטו, היה נחוש ונכון תמיד להתגייס לכל משימה, לעמוד בכל אתגר ואף להוביל, על כן אותר מבין מועמדים רבים ויצא לקורס קצינים. ירון היה מלא שמחת חיים, בעל חוש הומור, דומיננטי ואהוב מאוד על חבריו ומפקדיו. עתידו המקצועי והאישי היה מובטח,
הוא סיים את לימודיו לתואר ראשון ושאף להתקדם הלאה בארגון.
מותך בטרם עת הותיר חלל גדול בליבנו.
אנו עדין מתקשים לקבל את העובדה שבהרף עין נעלמת.
אין נחמה על מותך.
כאב המשפחה לא ירפה וכאבם של חבריהם לא ינוחם.
בית סוהר “דקל” ימשיך לחבק את המשפחה, לחזק ולתמוך בה.
 אנו מבטיחים שזכרך לא ימוש מאתנו.
יהי זכרך ברוך,

באסם קשקוש, גנ“מ
מפקד ביס“ר “דקל“

 

 

מישר גנון מאור

1983-2010

מישר גרשטיין דימיטרי

1983-2010

דימה הצעיר היה בן עשר בלבד וכבר נטל חלק בעול פרנסת משפחתו הקטנה. שנה בלבד לאחר שעלתה המשפחה ארצה הבין כי תרומתו לכלכלת הבית הכרחית, עבד בעבודות מזדמנות, צרף שקל לשקל והביא למשפחתו. משפחה קטנה שהשכילה, למרות חבלי הקליטה הקשים, לגדל את ילדיה בשמחה ואהבה.
מגיל צעיר בלט ביכולת הנתינה שלו, בכוח הרצון, בנחישות ובהתמדה.
ברור היה כי אופיו זה יהיה לו לעזר כבוגר ואכן דימה היה עמוד התווך של משפחתו וחומת מגן למורן בת-זוגו. בשנה האחרונה לחייו, נראה היה כי החיים האירו לו פנים. הוא זכה לקידום בארגון בו עבד ואותו אהב - השב"ס, זכה באהבה גדולה, תכנן להינשא ולהקים משפחה.
 
אבני דרך
 
אי של יציבות
דימה נולד ב-23 במאי 1983 בעיר לבוב שבאוקראינה ללריסה ובוריס גרשטיין, אח ליוליה ונכד לדורה. מדי קיץ נהג לבלות בקייטנות הסוכנות היהודית, בהן נחשף לראשונה לתכנים ציוניים. דימה שב לביתו והחל לדבר על לב אמו לעלות לארץ-ישראל. באותה עת התגרשו הוריו והאם, שחיפשה עתיד טוב יותר לילדיה, נענתה לרצונו של בנה. בשנת 1993 עלתה האם עם אמה ושני ילדיה ארצה. המשפחה התמקמה בפתח-תקווה בקרבת בית דודם והחלה בתהליכי קליטה במדינה החדשה. לריסה מהנדסת בניין בהשכלתה, אך בארץ לא בחלה בשום עבודה ועבדה שעות רבות ובמספר משרות, בניקיון, בגיהוץ וברקמה כדי לפרנס את המשפחה, בעוד האם עבדה שעות ארוכות, עזרה הסבתא בעבודות הבית וגידול הילדים. לאורך השנים היה הקשר בין דימה לסבתו חם וחזק, שבגר וקיבל תלושי שי לחג העניק אותם במתנה לסבתו האהובה. לאחר כשנה, עברה המשפחה להתגורר בבת-ים בגלל הקרבה לתל-אביב, למפעל בו עבדה האם.
בגיל עשר, כאשר היה דימה חזק וחסון דיו, החל לעבוד כשליח בחנות ירקות ובהמשך עבד בחנות מכולת ועזר בכלכלת הבית, במהרה למד את השפה והרגיש צבר לכל דבר.
דימה למד בבית הספר היסודי “ירושלים" ובתיכון “אורט מילטון" במגמת אלקטרוניקה. מדי בוקר היה משכים בשעות מוקדמות, מתחיל את יומו בעבודה בחנות, ממשיך לבית הספר ובסיום הלימודים מיהר לשוב לעבודתו. הדבר לא פגע בלימודיו ובבית הספר שמעה האם רק שבחים על בנה.
לא רק בכלכלת הבית עזר, אלא גם בהחזקתו ובניהולו. דימה נהג לערוך את הקניות לבית. היה מסדר, מתקן ואחראי על התחזוקה בביתם. “דימה היה הגבר שלנו בבית, הוא היה מסדר הכול, דואג לחשמל, לאינסטלציה ולכל מה שהתקלקל, היו לו ידי-זהב, לא היה דבר שלא ידע לעשות", מספרת האם בעיניים עצובות.
לריסה סמכה על בנה בכל והוא היה לה תמיד למשענת ולעזר. מספר שנים לאחר עלייתם ארצה ביקשה לקנות דירה קטנה ביפו, דימה נעזר במתווך אותו הכיר מעבודתו למציאת הדירה וכשהיה צריך להפקיד סכום כסף כמקדמה, נתן הוא הסכום. היה זה כסף שחסך מעבודתו כדי לקנות לעצמו מחשב. “לא נורא אימא, אני אתחיל לחסוך מחדש", עודד את אמו.
דימה היה ילד נחוש, בוגר ועצמאי, אמו מספרת כיצד בהיותו בן 11 פנה לרב בית הכנסת וביקש לערוך ברית-מילה. באוקראינה לא נהגו כל היהודים לערוך את מנהג ברית המילה עקב חששם מאנטישמיות. בפעולה זו חיזק דימה את הקשר שלו ליהדות ולשורשיו.
מותו של דימה השאיר חלל עצום בלב המשפחה הקטנה, הוא היה עמוד התווך שדאג לכל, היה עוגן כלכלי ומשענת רגשית לבני הבית.

מרגיש כמו צבר
לפני גיוסו לצה"ל, היה ברור לדימה כי פניו לשרות קרבי, לא עזרו חששותיה של האם והיא חתמה על אישור לגיוסו כלוחם ולא עמדה בדרכו להגשים את רצונו, לריסה מספרת כי דימה חש פטריוט ורצה לתרום למדינה. הוא התגייס למג"ב ושירת כלוחם בבית חורון. שירותו הצבאי חיזק את תחושת השייכות שלו לארץ, בצבא הרגיש שמצא את מקומו, וחש ישראלי ככל חבריו החיילים. בחופשות, היה נוהג לספר בעיניים נוצצות על חוויות שעבר, משתף בהתרגשות וגאווה במשימות בהן נטל חלק.
השרות במג"ב סלל את דרכו בתחום השרות הממלכתי-בטחוני.

הדרך בשב"ס
 
גאוות יחידה
עם שחרורו ידע דימה כי ברצונו להתגייס לכוחות הביטחון, תחילה קיבל תשובה חיובית מהשב"ס ובהמשך קיבל גם זימון לראיון במשטרה, אותו דחה והמשיך בתהליך הקליטה שלו בשב"ס.
הוא צורף ליחידת “נחשון" היוקרתית ולא היה גאה ממנו, ראה בעבודתו ביחידה שליחות ולא התלונן למרות התובענות והקושי שיש בשירות ביחידה. הארגון סיפק לו אתגר לצד אפשרויות קידום ורווחה כלכלית. לכן, כאשר קיבל זימון לקורס קצינים לא היסס, ידע שמדובר בתקופה קשה ומפרכת, אך ראה בעבודה בשירות הביטחון דרך חיים והיה גאה במדים אותם לבש.

זיכרונות וגעגועים
 
סיפור אהבה
סיפור אהבתו למורן יוצא דופן, נראה כי השניים נועדו להיות יחדיו, גדלו במעגלי חיים משיקים, נפגשים שוב ושוב עד הרגע בו חברו לזוגיות מופלאה. מורן ודימה הם בני אותו גיל וגדלו באותה שכונה בבת-ים, הכירו זה את פניה של זו אך לא קשרו יחסים והסתובבו בחברה שונה. בצבא, התגייסו שניהם למג"ב בהפרש של מספר חודשים, מורן כבר הייתה לוחמת כשדימה היה עוד טירון. לעיתים נפגשו באוטובוס בדרכם לבסיס, היו מחליפים חוויות ונפרדים כל אחד לדרכו. לאחר הצבא, שוב בחרו במסלול זהה והתגייסו שניהם לשב"ס, עבר הזמן והגורל שב והפגיש ביניהם.
מורן הייתה לאחר גירושים כואבים ואם לילד בן שנה וחצי, שי- אור. שנתיים גרה בנתיבות ושרתה בשב"ס דרום ולאחר גירושיה שבה לעיר הולדתה, רצתה להתגורר ליד הוריה שעזרו לה בגידול בנה. היא שולבה ביחידת “נחשון" בתחום משאבי האנוש.
כבר ביום עבודתה הראשון פגשה להפתעתה בדימה, גדולה עוד יותר הייתה הפתעתה עת שמעה מאחיה איציק, המשרת גם הוא ביחידה, כי דימה הוא מפקדו הנערץ. לאחר המפגש המחודש אמרה מורן לדימה בצחוק כי אם ימשיכו להיפגש כך יצטרכו בסופו של דבר להתחתן. לאחר מספר ימים עבר ליד משרדה, עצר, הביט בה בחיוך ושאל: מתי מתחתנים?" לאחר מכן ביקש את מספר הטלפון בביתה “לשיחות שאינן בענייני עבודה". 
מורן הסבירה לו את מצבה הבעייתי והמורכב, פרודה טרייה שעדיין לא קיבלה את הגט ואם לפעוט, אך דימה היה עיקש, לא ויתר והודיע למורן: “מהיום חייך עומדים להשתנות". את צעדיו הראשונים של סיפור אהבתם ניהלו בהיחבא, חיכו שמורן תקבל את הגט כדת וכדין, שהגיע הרגע המיוחל הצהירו על הזוגיות שלהם.
דימה התקבל בחום ובאהבה על ידי משפחתה של מורן, הוא כבש את ליבם באדיבותו וביחסו החם למורן ולבנה. באחד מלילות השבת, בעת הקידוש, הניח אביה של מורן את ידו על ראשו של דימה, חתנו לעתיד וברך אותו. “בדימה עברה צמרמורת של התרגשות" מספרת יוליה אחותו.
לשניהם היה ברור כי זהו קשר רציני המוביל לחתונה, יחסו של דימה לשי-אור, בנה של מורן, היה מעורר התפעלות, הוא קיבל את הילד לחייו באופן טבעי. “בפעם הראשונה שהגיע אלי הביתה הוא ראה איך אני מכינה לילד דייסה, קופסת המטרנה נגמרה ואני זרקתי אותה לפח. בלי שאדע הוא לקח את הקופסה ולמחרת כבר חזר עם ארבע קופסאות מטרנה וחבילת טיטולים".
שי-אור נקשר לדימה, אהב אותו כבן את אביו. לעיתים היה הילד מבקש כי דימה יקלח אותו, יאכילו או יחתלו. דימה גילה ביחסו לילד אהבה מסוג אחר, “זה כל-כך התאים לו לתת, להעניק, להשגיח ולדאוג, הרי כזה היה כל חייו. רק שכעת הוא דאג לילד קטן ממנו ולא לגדולים, זה הרבה יותר טבעי" מספרת מורן. “יהיו לנו עשרה ילדים ושי-אור יהיה הבכור..." נהג להגיד למורן. דימה הפך להיות כל עולמם של מורן ובנה “את המלכה שלי“ כתב ואמר לה בכל הזדמנות.

הבית שלנו
מורן ודימה התגוררו בדירה שכורה וכשהתבשרו שדירתם עומדת להימכר, החליט דימה שהגיעה זמנם לרכוש דירה. עמד על כך שאסור להמשיך לטלטל את הילד בין דירות שכורות. את הדירה רכשו בכוחות עצמם, ללא עזרה ואף ללא חסכונות, לקחו הלוואות מהבנק ומשכנתא שיכלו לעמוד בהחזרים החודשיים שלה. “הרגשנו שאנחנו רוצים לעשות משהו ביחד, לעצמנו, זה היה מאוד חשוב לדימה". את הדירה שיפץ בכוחות עצמו, בכישרון ובחריצות תיקן, טייח, צבע והחליף אמבטיות ומטבח. בשתי ידיו בנה להם קן חם, בית חלומות. דימה לא הספיק ליהנות מביתם החדש אליו נכנסו ימים ספורים לפני האסון. “הקירות בדירה זועקים: דימה" נעצבת מורן.
דימה תכנן הצעת נישואין מרגשת, הזמין לשניהם יום של פינוק וספא בבית מלון, רכש מבעוד מועד טבעת נישואין וברגע הרומנטי כרע ברך והציע נישואין לפי כל הכללים, “ברור שאמרתי כן.." מחייכת מורן. תאריך לחתונה טרם קבעו, חיכו שדימה יסיים את הקורס. מורן מפרשת את הדבר, כי דימה לא רצה לגרום לה צער, שיגיע יום החתונה והיא תתעצב על החתונה שלא הספיקו לקיים.

תשאירו לי פה רק את דימה
דימה ואחותו יוליה היו קרובים משחר ילדותם, לאחר שנישאה והתמעטו פגישותיהם, הקפידו לשמור על קשר טלפוני ולהשלים את הפערים בשיחות עמוקות. “הוא היה יותר מאח עבורי, היה האדם הכי קרוב לי בעולם". היא מספרת כיצד בכל בעיה הייתה פונה לאחיה לעזרה, “בכל צרה ובכל תקלה היה מגיע ללא שהות ומגיש עזרה".
היא מוסיפה ומתארת את היחס החם שהיה לדימה לשני בניה. אחייניו, ליאור בן ה-8 ועילי בן ה-4, אהבו את דימה והיו כרוכים אחר דודם והוא מצדו הרעיף עליהם אהבה ותשומת לב. ליאור הדומה מאוד לדודו, העריץ אותו ונהג לומר כי הוא רוצה להיות כמוהו כשיגדל.
כשילדה את עילי, ביקשה יוליה מכולם לצאת מחדר הלידה, רק מדימה ביקשה שיישאר והוא עבר עימה את כל הלידה, “הוא היה היחיד שלא הפריע לי או עצבן אותי, השרה עליי רוגע וביטחון והעניק לי שקט נפשי ברגעים אלה". יוליה מרגישה בדידות גדולה לאחר מותו.

היום האחרון
 
מסרים אחרונים של אהבה
בסוף השבוע שלפני השריפה בכרמל, בילו מורן ודימה יחד עם משפחתה.
ביום שלישי בערב עוד הספיקו לבקר בחנות רהיטים ולקנות רהיטים ואביזרים לביתם החדש. מורן נזכרת כי לא נפרדו באותו היום: “לא הפסקנו להתחבק ולהתנשק בחנות", אומרת מורן בתחושה חזקה, כאילו רצו למצות רגעים אחרונים.
במהלך יום חמישי בבוקר הספיקו דימה ומורן לשוחח כמה פעמים. בשעה 12 וחצי הודיע לה על ההקפצה לפינוי כלא “דמון“ בכרמל. “תשמור על עצמך", אמרה לו. מאותו הרגע השתנה מצב רוחה.
היא השאירה לו ברמלה את רכבה שיוכל לחזור בערב וגם תמונות חדשות שפיתחה ממסיבת החתונה של אחיה. דימה הספיק לראות את התמונות ולשלוח לה מהדרך מסרונים כמה הן יפות. בשעה 15:25 הוא שלח מהטלפון תמונה עם עשן שחור מיתמר מהכרמל. היא כתבה לו: “אני אוהבת אותך". היה זה הקשר האחרון ביניהם.
מששבה לביתם החלו הטלפונים לצלצל ללא הפסקה. “כל החברים מ"נחשון" התקשרו ושאלו מה עם דימה ואני הבנתי שמשהו לא טוב קורה". היא הייתה לבדה כאשר הבינה מדיווחי התקשורת שדימה נכח באוטובוס הצוערים.
האחות יוליה הייתה כל אותו יום בעבודתה כטכנאית שיניים, רק בדרכה חזרה מעבודתה בשעה 17:00 שמעה ברדיו על השריפה ועל אוטובוס הצוערים, אך לא שיערה בנפשה שהדבר קשור לאחיה, כשאמה התקשרה ונשמעה נסערת חשבה לתומה כי אירע דבר לסבתם המבוגרת והחולה, אך בשיחה האם הבהירה לה כי מדובר בחשש לחייו של דימה. יוליה סירבה להאמין, בטוחה הייתה כי אחיה החזק הצליח להציל עצמו מהתופת, “אולי נפצע אך עדיין חי". לריסה ויוליה מיהרו לביתם של מורן ודימה, שם ציפתה להם משפחתה של מורן ויחד כאבו את החדשות הקשות.
“דימה שלי יקר... היית לנו מתנה גדולה לחיים. בורכתי במתנה גדולה של טוב לב, נתינה, עזרה לזולת וכל התכונות שיש רק במלאכים... אני סומכת עליך שמלמעלה תיתן בי כוח להמשיך לחיות...", כך ספדה מורן, ארוסתו של דימה, על קברו.

אמרו עליו
 
דבר המפקד
עם לכתך מאתנו בטרם עת, הותרת בליבנו חלל עצום שלעולם לא נוכל לסגור.
ניחנת בחיוך נצחי ומלא חמלה ומילאת את החלל בסביבתך בהמון חום ואהבה.
היית מודל לחיקוי והערצה לפקודיך ומפקדיך כאחד, הובלת את כולנו מתוקף
אישיותך המיוחדת, פקודיך ועמיתיך סמכו עליך ללא עוררין.
היית איש גדול בגוף ובנפש, אך עם לב טהור כשל תינוק בן יומו,
היתה זו זכות להכיר את האדם והמפקד שהיו טמונים בך.
אישיותך תשמש לנו כסמן ומצפן להמשך דרכנו הפיקודית והמשך דרכך הייחודית.

יהי זכרך ברוך,
אריק יעקב, סג"ד
מפקד גדוד מרכז
יחידת נחשון
 

מישר דיין יוחאי שמעון

1982-2010

מישר דרמן קיריל

1983-2010

קיריל היה אדם מחושב ושקול, את צעדיו תכנן תמיד מראש. כך היה בנעוריו וכך גם בבגרותו. כבן יחיד לאמו, נאלץ להתמודד עם בחירות קשות. מצד אחד הבין את דאגתה הרבה לשלומו, מאידך לא היה מוכן לוותר על גיוס לשרות קרבי. את תרומתו למולדת ראה כנדבך נוסף להשתלבותו בחברה הישראלית והפיכתו לצבר מושלם. קיריל היה פטריוט בכל נימי נפשו.
כנער היה עד לקשיי הקליטה של אמו והבין את הוויתורים הרבים שעשתה למענו, הבין כי השכלה ומקצוע יקנו לו מימוש עצמי ורווחה כלכלית, את כל אלה השיג בעת גיוסו לשב"ס. נישואיו לאנה היו נדבך נוסף בדרכו להגשמה והציפיה לבת שבדרך, מילאה אותו אושר רב.
קיריל חש כי אכן הגשים את עצמו, אך היו לו עוד חלומות רבים, חלם להכיר את בתו שנולדה לאחר מותו וחלם להמשיך ולהתקדם במסגרת תכנית "תלפיות" של השב"ס, תכניות אלו נקטעו באסון הכרמל. את דרכו ממשיכה אנה אשתו, הן בגידול בתם, מאיה והן בעובדה שלאחר מותו התגייסה לשורות הארגון.

אבני דרך
 
המפתח להצלחה - לימודים
שנות ילדותו של קיריל עברו עליו בעיר סן-פטרבורג שברוסיה, שם נולד להוריו אלכס ואלה דרמן. אמו אלה נזכרת כי כבר בהיותו בן שלוש בלבד, בגן הילדים, ידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות, במה להשתתף ובמה לא. "הוא אמר לגננת שהוא מוכן לעשות הכול רק לא לרקוד", היא מספרת בחיוך נוגה ומתגעגע.
בנעוריו הרבה קיריל לקרוא ספרים, בהם שקע לגמרי, בעיקר קרא ספרות יפה וספרי מדע בדיוני. החיים היו ספוגי קשיים כלכליים ובשנת 1997, בהיות קיריל בן 14, עלתה המשפחה ארצה. הוא נפרד מסבו וסבתו, אליהם היה קשור מאוד והמשפחה הקטנה התמקמה בטבריה.
זמן קצר לאחר עלייתם, נפרדו הוריו ובהמשך קשרה אלה את חייה עם גאורגי, שהתייחס לקיריל כאילו היה בנו.
חיים חדשים לא קלים עמדו בפתח. אלה, כלכלנית במקצועה, מצאה עצמה עובדת בבתי המלון בעיר בעבודה פיזית מייגעת. ללא ידיעת השפה ובאין מעגל תמיכה של משפחה וחברים, התמודדה עם קשיים כלכליים ופערי תרבות ושפה. נחישות ועוז רוח רבים נדרשו לה למען בנה יחידה, כדי שתוכל להעניק לו את הטוב ביותר על אף המגבלות.
קיריל החל את לימודיו בכיתה י' בפנימייה החקלאית "כפר גלים" בפאתי חיפה. למרות הקושי בפרידה מבנה היחיד, הבינה אלה כי זה הדבר הנכון לעשותו, שכן בפנימייה יש תנאים ללמידה אותם לא יכלה היא להעניק לו.
בשנה הראשונה השקיע קיריל מאמצים להיקלט חברתית וללמוד היטב את השפה העברית. הוא רצה להיות תלמיד טוב ולצמצם פערים. קיריל רצה להיות ישראלי, להיות צבר ולהרגיש שייך. לא הייתה זו שנה קלה אך בכושר התמדה וחריצות, השקיע שעות בלימודים, שינן את החומר, ובסיום כיתה י"ב אחז בידו תעודת בגרות מלאה.
קיריל אהב לבלות עם חברים, ישראלים ועולים מחבר המדינות. אלה מספרת, כיצד בבוקר מסוים, התעוררה בשעה 05:00 לשמע דפיקות בדלת ביתה. מבוהלת משהו, פתחה את הדלת, בפתח עמדו בנה וחברו מהפנימייה, איגור. מזיעים ומתנשפים סיפרו לה השניים כי התערבו ביניהם באם יצליחו ללכת ברגל מחיפה עד טבריה. המסע ארך כשתיים-עשרה שעות, בסופו הגיעו מיוזעים, חסרי נשימה, אך מרוצים.

אני לא אהיה ג'ובניק!
חודש פברואר 2001 הביא עמו את בשורת הגיוס לביתה של אלה החרדה. בשנות חייה בארץ הספיקה להבין מה משמעות השרות הצבאי בישראל. היא ניסתה להניא אותו מגיוס לשרות קרבי, מדגישה בפניו כי הוא בנה-יחידה, ברם קיריל היה נחוש . לבסוף התרצתה וחתמה על טופס ההסכמה.
קיריל התגייס לסיירת "חרוב" בחטיבת השריון, נטל חלק במבצע "חומת מגן" בסיומו זכה בתעודת הערכה. הדאגות והחרדות שמא יקרה לו משהו הדירו שינה מעיניה, בסיום השרות הודתה לאל שהכול עבר בשלום.

 

הדרך בשב"ס
 
להיות “תלפיון“
בחודש פברואר 2004, שבועיים לאחר שחרורו מהצבא, התגייס קיריל לשב"ס. הדרך הייתה ברורה לו - שירות באחד מארגוני כוחות הביטחון. המסגרת התאימה לו, ראה בה הזדמנות ליציבות, קידום והצלחה.
שש שנים שירת בכלא "גלבוע", במספר תפקידים: זקיף, סמל אגף, סמל משמר. הוא עבר קורס סוהרים, קורס מש"קים, קורס מדריכי קרב מגע וקורס חונכים. קירל מילא את תפקידיו על הצד הטוב ביותר, על כן אותר לתוכנית המצוינות של הארגון, "תלפיות". מטרת התוכנית היא לאתר ולקדם אנשים בעלי יכולות פיקוד הנהגה והובלה פוטנציאליים. קיריל ראה בהיותו "תלפיון" זכות גדולה, עבורו היה זה המפתח להצלחה בעתיד בשורות הארגון. מועמדותו לקורס הקצינים הוגשה בלחץ מפקדיו שראו אותו כמתאים. קיריל היה צנוע ושקט ולא נהג להתבלט, "אני עושה את העבודה שלי", נהג לומר, "אם אהיה מספיק טוב יראו אותי ויקדמו אותי בלי שאבקש ואלחץ". יכולותיו של קיריל בלטו ולא נסתרו מעיני מפקדו בכלא גלבוע, דקר אילת, שעודד ותמך ביציאתו לקורס.
"הקורס לא היה קל", מעידה אנה. היא הייתה בהריון וחששה לעבור תקופה זו רחוקה מקיריל שחזר רק בסופי השבוע. הקורס תבע ממנו השקעה אדירה הן בלימודים והן באימונים. "הוא היה עייף רוב הזמן וכשהיה מגיע הביתה לחופש היינו הולכים לישון בצהרים ביחד, אני בגלל ההריון והוא בגלל העומס בקורס" היא מחייכת.

 

זיכרונות וגעגועים
 
אהבה שהחלה בשרשרת תאונות
"הכרנו באינטרנט", מחייכת אנה בביישנות. היא הייתה אז בת 21, הוא בן 23, כאשר שוטטו באתר הכרויות ומצאו זה את זו.
תחילה התכתבו, אחר החליפו מילים בטלפון וכאשר היו בשלים וסקרנים לראות זה את זו - נפגשו. אנה מספרת: "מהרכב יצא בחור גדול, מטר ותשעים, לבוש במכנסיים לבנים, אוחז בידו זר פרחים גדול שאותו הגיש לי". קיריל התנהג כג'נטלמן אמיתי. אנה נזכרת בחיוך, כי סיפור אהבתם החל עם "תאונות ותקלות". בסוף הערב לאחר פרידתם, התקשר וסיפר כי ארעה לו תאונת דרכים ורכבו ניזוק לגמרי אולם לו, לא ארע דבר.
בפגישתם השנייה, ביקשה ממנו שיתלווה אליה לחיפה לקנות מחשב. בדרכם חזרה גילה קיריל כי הטלפון הנייד שלו נגנב. "הייתי בטוחה שהוא לא ירצה לראות אותי יותר, כל פעם שהוא נפגש איתי הוא יוצא בנזק...", היא מחייכת. אך קיריל רצה לראותה, הרגיש שהיא מבינה אותו ומתאימה לו בדרכה השקטה, הצנועה, הביישנית והרגועה.
אנה מתארת במילים כנות שלא הייתה זו אהבה ממבט ראשון. "זה התחיל מניצוץ, הלך והתגבר והפך לאש גדולה של אהבה", כדבריה .
קיריל הציג את אנה בפני אמו ובפני גיאורגי בעלה, האם הרגישה בלבה שזו האחת.
כחודשיים לאחר היכרותם, ביום האהבה, תכננה אנה להתוודות בפניו על אהבתה, אך קיריל הקדימה, בבוקר "יום האהבה" שלח לה מסרון ובו התוודה על אהבתו אליה. זמן קצר אחר כך החליטו לעבור לגור יחד בטבריה. אנה הבינה את האחריות שיש למי שמשרת בשב"ס וראתה עצמה כמי שעומדת לצדו ותומכת בו.
בסופי שבוע אהבו לטייל באתרים ובשמורת הטבע לארכה ורחבה של הארץ, לעיתים קרובות הצטרפו אליהם אלה וגיאורגי וחברים נוספים.
המקום האהוב ביותר על קיריל היה מצוק הארבל, שם הרבה לבקר, להירגע ולהתבונן על הנוף הנפלא הנשקף ממנו, התלהב מהמערות החצובות בסלע וחש שהוא נוגע בהיסטוריה. לעיתים צעד רגלית, הליכה מאומצת וארוכה במיוחד, מהמצוק ועד טבריה, מרחק שעות הליכה.
"גם אותי הוא הצליח להביא לשם", מספרת אלה בקול חנוק מדמעות, "היינו מטפסים ביחד על ההר ואפילו צעדנו ביחד ב'מסלול השחור'. הוא היה לי כמו חבר, לא רק כמו בן", מספרת ומתארת עד כמה הקשר ביניהם היה הדוק: "היינו יוצאים להליכה לילית ליד הכנרת, שם היה מתייעץ איתי". בזמן שירותו הצבאי של קיריל, נישאה אמו אלה לגיאורגי. האם שמחה כי לבנה תהיה דמות גברית להתייעץ עמה.

תכננו את כל החיים שלנו
בחודש מרץ 2007, כחודשיים לאחר שעברו לגור יחד, קיבלה אנה פתק בשפה הרוסית:
"לאנה דרמן - אישית.
"אנה, אני לא טעיתי, אני רוצה שיקראו לך אנה דרמן, אני רוצה שאת תהיי אשתי, קיריל".
זו הייתה דרכו הצנועה והביישנית של קיריל להציע לאהובתו נישואים והיא נענתה להצעה בשמחה. אנה מספרת כיצד השתרעו על המיטה, הביטו בתקרה ותכננו את עתידם המשותף. "למרות החלומות שנינו היינו מציאותיים, מסתפקים במה שיש, רוצים להתקדם ולהצליח אבל גם מפוקחים, מבינים מה קודם למה".
השניים קבעו סדרי עדיפויות: להינשא, לקנות בית, לקנות רכב, לרכוש השכלה גבוהה ולהתקדם. כאשר ישיגו מטרותיהם ויתבססו, יגיע תור הילדים. קיריל, על פי אנה, תמיד היה מתוכנן, מחושב, שקול, עם רגליים על הקרקע, ידע את מטרותיו וחתר להשגתם. "שנינו הגענו ממשפחות דלות אמצעים, תמיד הרגשנו שיש לנו פחות מאחרים. החלטנו שלילדים שלנו אנחנו רוצים להעניק את מה שלא היה לנו, את הטוב ביותר". לקיריל ואנה היו חלומות רבים והרבה סבלנות. הם לא מיהרו, הם ידעו שבעבודה קשה ובהתמדה ישיגו הכול. "ביחד התחלנו לבנות את הקן" היא מגלה.

חתונה בפראג
בחלוף חצי שנה מיום הצעת הנישואים, החליטו השניים להינשא בפראג. הם בחרו לעשות כך כיוון שעל פי ההלכה היהודית הם אינם נחשבים יהודים מצד אימותיהם. הם לא ראו בכך מכשול או קושי ולא התכוונו לוותר על טקס נישואים. בבית העירייה בפראג הרומנטית, היא בשמלת כלה לבנה ששכרה שם, מאופרת ומסורקת באלגנטיות והוא לבוש בחליפה חגיגית, הם ענדו טבעות נישואין זה לזו. אחר, יצאו לרחובות העיר והצטלמו. את שאר הזמן שנותר להם ניצלו לירח דבש אמיתי, טיילו ברגל בכל רובעי העיר ונהנו מכל רגע ."הבאנו מפראג הרבה תמונות וחיוכים, הבאנו איתנו את האושר ועמדנו להתחיל בחיים האמיתיים", מספרת אנה.
על השולחן בסלון מונחת קופסה אישית, קופסה מיוחדת, בתוכה שמורים המכתבים הרבים שכתבו זה לזו במהלך חמש השנים שהיו ביחד וגם מזכרות שונות, כמו פקק השעם של בקבוק השמפניה שהם פתחו ביום חתונתם בפראג הקסומה.

מאיה - פרי אהבתם
ביולי 2008 סיים קיריל את לימודי התואר בקרימינולוגיה, השניים החליטו להעתיק את מגוריהם לעפולה ולקבוע בה את ביתם. ביום הולדתה של אלה, אמו של קיריל, הגיעו אליה לארוחת ערב חגיגית בביתה בטבריה, בסיומה ביקש קיריל להודיע הודעה חשובה: "אמא, יש לנו עוד מתנה בשבילך... עוד מעט את תהיי סבתא". אלה לא יכלה לצפות לאושר גדול מכך. חלומה עמד להתגשם.
קיריל התרגש עד מאוד וציפה ללידת בתו הבכורה. בדרכו האופיינית לו, התכונן לרגע המיוחל, קנה כל מה שנדרש לתינוקת, רהיטים, בגדים, את כל חבילת הלידה רכש. שעות גלש ברשת בחיפוש אחר שם הולם לבתם. ביקש שהכול יהיה מושלם, מוכן ומזומן לבואה של מאיה. משהשלים ההכנות, התפנה לצאת לקורס הקצינים.
מאיה נולדה כחודש לאחר האסון, לצידה של אנה בחדר הלידה היו אמה ואמו של קיריל ונעמי מועלם, הרלש"ית של כלא "גלבוע".
מאיה הקטנה, שלא זכתה להכיר את אביה, מוקפת כיום בכל הדברים שהכין לה אביה לפני לידתה.

היום האחרון
 
ממשיכה את דרכו
ביום ראשון בתחילת שבוע האסון, נפרדה אנה מקיריל בפעם האחרונה מבלי לדעת זאת. במהלך השבוע מיעטו לדבר, הוא נשמע עייף והבטיח לשתף ולספר חוויות כשיגיע הביתה ביום חמישי.
בבוקר יום חמישי ערכה אנה בדיקת הריון שגרתית והתקשרה לספר לקיריל שהכול תקין. בשעת צהריים, התקשר והודיע לה על ההקפצה לכרמל למשימת פינוי כלא "דמון", עדיין קיווה להגיע בשעה מוקדמת הביתה. במהלך הנסיעה ערכו קיריל ואנה שיחות וידיאו ובה ראתה אנה את העשן העולה מאזור הכרמל. בשיחה האחרונה ביניהם, בשעה 15:36 נשמעו רעשים רבים ברקע ולהבות האש נראו אוחזות בשולי הכביש. כמה שניות מאוחר יותר, התמונה נעלמה והשיחה נקטעה, אנה ניסתה לשוב וליצור קשר, אך לא נשמעה ממנו כל תשובה.
אנה הגיעה לביתה והחלה לצפות בטלויזיה. בשעה 17:00 שמעה לראשונה דיווחים על אסון האוטובוס, טרם היה ברור לה אם מדובר באוטובוס של 'צוערים' או של 'סוהרים', היא לא חשבה שקיריל קשור לאירוע זה וחשבה שהוא נמצא בפעילות והטלפון הנייד שלו כבוי. הדיווחים המשיכו וזרמו בכלי התקשורת והתמונות העלו את מפלס החששות היא התקשרה למפקד המשמרת בכלא גלבוע וביקשה ממנו להשיג את קיריל. הוא הבטיח לה שיחפש אותו ויקשר ביניהם, במקום זאת כעבור זמן קצר הגיע להיות לצידה. מפקד המשמרת ומפקד הכלא כבר ידעו שקיריל אינו בחיים, אך חששו לספר לאנה שהייתה בחודש השמיני להריונה את הבשורות הקשות.
יותר מאוחר הגיעו לביתה גם אלה וגיאורגי, מודאגים וחרדים לגורלו של קיריל. בשעה 22:00 הגיע לביתם קצין העיר, ובפיו הבשורה האיומה.
מאז האסון מתארת אמו של קיריל את החיים כ"חלום רע" ולא יודעת כיצד ממשיכים את החיים בלעדי בנה אהובה, בנה היחיד.
בימי השבעה נבט באנה הרעיון להתגייס לארגון, להיות חלק ממשפחת השב"ס שאימצה אותה בחום, להיות שייכת למקום אשר אליו היה שייך קיריל. היא הכירה את כל החברים, את כל הסיפורים וזיהתה כל אחד מהם, שהגיעו לנחמה. משהוצע לה להתגייס, נענתה. "זה מרגיש לי כאילו אני חלק ממנו", היא מסכמת בעצב.


אמרו עליו
 
דבר המפקד
קיריל התחיל דרכו בבית סוהר “גלבוע”, היה מהמובחרים בשירות, בעל תכונות של מנהיג, נשלח לקורס קצינים ועתידו היה לפניו. הוא אותר לתכנית “תלפיות”,
המאתרת את המיועדים לקצונה בכירה בשירות בתי הסוהר.
לפני כארבע שנים נשא לאישה את אנה, תושבת עפולה, לאישה. אנה התחנכה בעפולה ושרתה במודיעין ואחרי השירות הכירה את קיריל ויחד בנו את ביתם בעפולה.
אנה, האישה האהובה, ילדה את ביתם מאיה אחרי שנהרג. לדאבוננו, לא תזכה להכיר
את אביה הגיבור. ביום מר ונמהר, לאחר שמונה שבועות בקורס הקצינים, נשלח עם חבריו לחלץ אנשים מלב התופת של האש הגדולה ונלכד בה יחד עם חבריו,
שהיו חדורי אמונה במשימתם.
את קיריל הכרתי תקופה קצרה ביחידה, אבל גם בתקופה כזאת קצרה הספקתי להכיר אדם מיוחד, עם נוכחות, אדם משכמו ומעלה, אדם שנשאר בזיכרוני במגוון החוויות שהיו לו ביחידה, גם בעבודתו מול האסירים. את משפחתו המיוחדת של קיריל זכיתי להכיר לאחר האסון, הפכתי לחלק ממשפחתם. דרכם יצא לי להכיר יותר לעומק את קיריל,
ועכשיו אני מרגיש שאת קיריל אני מכיר מהילדות.

יהי זכרו של קיריל, שהלך לעולמו כאחד מגיבורי ישראל, ברוך,
ותהי נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן.
נג'ים חסון, סג"ד
סגן מפקד ביס"ר גלבוע

 

מישר ויזל ערן

1979-2010

מישר ז'ורנו חגי

1982-2010

חגי היה בן 29 במותו. מסע חייו הקצר, לימד אותו מגיל צעיר להתבגר, לקחת אחריות, להוביל, להנהיג ולשמש עוגן למשפחתו. אותה מחויבות, ליוותה אותו גם שבגר ונישא לאשתו, לילך. חגי היווה מקור של ביטחון ומשענת רגשית לקרוביו, להוריו, אשתו ולבתו. לא הייתה לו ברירה, אלו היו החיים שהמציאות זימנה לו.
למרות ההתמודדויות הקשות, בהן ניתקל בחייו ולמרות אופיו הבוגר והמסור, ידע חגי, גם לשמור על הילד שבו, פניו המחייכות מן התמונות מספרות את סיפור חייו. סיפורו של מי שידע להתמודד עם קשיים, אך גם ידע לשמר את שמחת החיים.

אבני דרך
 

בהיותו בן 14, קטעה תאונת דרכים קשה את שגרת החיים של משפחת ז‘ורנו מקריית גת. דויד, אבי המשפחה, נפצע קשה בראשו ונדרש לשיקום ארוך, המציאות החדשה חייבה את חגי הבכור להתבגר בבת אחת.
שלושה בנים נולדו לדויד וחמדה: חגי, שלומי ואלירן. בין חגי ושלומי מפרידה שנה אחת בלבד, כך שהם גדלו יחדיו, אלירן, בן הזקונים, זכה לחסותו של אחיו הבכור, בעיקר באותן שנים קשות שלאחר פציעת האב. בעקבות המקרה, הפך חגי מילד חסר דאגות, לנער העוזר לאמו בכל.
שגרת יומה של חמדה באותה העת הייתה קשה ועמוסה. מידי בוקר, לאחר ששלחה את הבנים לבית הספר וטיפלה בענייני ביתם שנבנה באותה העת, מיהרה ונסעה “לבית לוינשטיין“ לסייע בשיקומו של בעלה. בסופי השבוע, היו הבנים מצטרפים אליה בביקור אצל אביהם.
לחמדה, זכור מקרה שאירע כשלושה שבועות לאחר התאונה, חגי, ישב ליד מיטתו של אביו, כאשר לפתע פקח האב את עיניו, “אימא, אבא פתח עין!“, בישר. הוא היה מאושר ופניו זרחו. כמה רגעים אחרי כן כשהרופא בישר שהשיקום עודו ארוך והסכנה לא חלפה, נפלו פניו של חגי. היו אילו ימים קשים למשפחה.
בכדי לא להוסיף לדאגותיה של אמו, השתדל חגי להישאר מרוכז בלימודים ולשמור על ציונים טובים. בבית, עזר להשגיח על אחיו הקטנים, בעיקר על אלירן. שנה לאחר התאונה, עת הגיע שלומי למצוות, סייע חגי לאמו בכל הקשור להכנות לעלייה לתורה.
“הכנסתי את חגי כל הזמן לעניינים, שיתפתי אותו בהתלבטויות שלי, במצוקות שלי, בקשיים, בתהליכי הבנייה של הבית. זה גרם לחגי להתבגר, להיות מגיל צעיר אחראי ורציני בחשיבתו ובחירותיו“.
חמדה נזכרת גם בחיים אחרים, חיים שלפני התאונה, את לידתו של חגי היא זוכרת בברור, הזיכרון חי בראשה עד היום: “הבכי שלו עדיין מצלצל באוזניי, תמונות לידתו נמצאות אצלי בדמעות“. היא מתארת את דמותו של האב דויד לפני התאונה, אשר היה אב מסור ומחובר לבניו. את חגי נהג לקחת עמו לרכב על סוסים ולדהור על טרקטורונים במדבר. לכבוד בר המצווה של חגי קנה לו אביו טרקטורון, לא היה ילד מאושר ממנו בכל קריית גת.
“חגי היה ילד שמח, מוקף בחברים ובמשפחה“, מספרת חמדה בקול סדוק מכאב. לאחר התאונה, על אף גילו הצעיר, נהג חגי לפקוד רבנים ידועי-שם באזור הדרום, כבן למשפחה מסורתית ומאמינה ביקש ברכות והתפלל להחלמתו המהירה של אביו. כששב האב לאיתנו וחזר לביתם, הפך חגי בהדרגה למלווה שלו, ביחד עם אמו, הקפידו במשפחה על טיפול הולם לאב ולא חסכו בשיקום איכותי, הם ליוו אותו לטיפולים בבריכות, לטיפולי פיזיותרפיה ורכיבה על סוסים. כל דבר על מנת שישוב דויד לאיתנו ויוכל לשמש אב לבניו.
בכיתה י‘ חל שינוי בהתנהגותו של חגי, טראומת התאונה נתנה את אותותיה, חגי חדל להיות מרוכז בלימודים וחלה התדרדרות בציוניו, “יש לו יכולת אבל אין לו רצון“ העידה עליו המנהלת. לימים, השלים חגי את בחינות הבגרות, יצא ללימודים גבוהים ועמד לסיים תואר ראשון בקרימינולוגיה. כבעל ניסיון ניסה להשפיע על אחיו הקטן: “אל תוותר על הבגרות, אל תעשה את הטעות שאני עשיתי, תלמד היטב ותשקיע כדי שלך תהיה בגרות טובה“, הטיף לו בחיבה.
כילד אהב חגי לשחק כדורגל במסגרת קבוצת הקט-רגל בקריית גת. בגיל הנעורים נהג לבלות עם החברים, אותם חברי ילדות, נותרו חבריו הטובים עד יומו האחרון ומתקשים להשלים עם אובדנו.
בשנת 2000 התגייס לצבא ושירת במג“ב, באוגדת יו“ש. השרות הצבאי היה עבורו חוויה טובה ומהנה, מלאת אתגר וסיפוק. “חגי אהב “אקשן“, הוא היה פטריוט, אפילו מורעל, גם שהיה ב“רגילה“ אהב ללבוש את המדים, כל-כך היה גאה בהם“, מספרת לילך.

 
הדרך בשב"ס
 

מבלי לבזבז דקה
בגרותו של חגי באה לידי ביטוי גם בעת שחרורו מהצבא, בניגוד למרבית הצעירים היוצאים מן השרות לעבודות מזדמנות, או מבקשים לחסוך כסף לטיול הגדול בחו“ל, ידע חגי את דרכו בחיים. חודש בלבד לאחר שחרורו, התגייס לארגון השב“ס. תחילה עבר קורס סוהרים, אותו סיים בהצטיינות ובסיומו הוצב כסוהר ביטחון בכלא “אוהלי קידר“.
חגי אהב את עבודתו בכלא, הוא חש סיפוק עצום והגשמה עצמית, הוא אהב את האתגר בעבודה עם האסירים ושמח על ההזדמנות שנפלה בחיקו בעבודה משמעותית שכזו. הסוהרים עימם עבד, הפכו במקביל גם לחבריו הטובים. במהלך השנים שעבד בכלא, קודם חגי ותפקד על תקן קצין. “חגי היה יוצא ליום עבודה עם שמחה בלב וחיוך על השפתיים. הוא היה טוב במה שעשה וידע שיש שם פוטנציאל להתקדם“ מעידה לילך.

 

זיכרונות וגעגועים
 
חיים מושלמים
לילך זוכרת כל תאריך הקשור לחגי: מתי ואיפה בדיוק נפגשו לראשונה, מתי התרחשה פגישתם השנייה, באיזה תאריך הציע נישואין..., לכל תאריך משמעות סמלית בעיניה.
“אני הייתי בת 23 וחצי והוא שנתיים צעיר ממני, אבל הוא לא סיפר לי, חשב שזה ירתיע אותי. אחרי חודש הוא סיפר לי בן כמה הוא - אבל אז זה כבר לא שינה לי, אני הייתי מאוהבת בו מעל הראש... כזו הייתה ההתחלה“.
חגי היה עבורה עולם שלם של אהבה. היא אהבה את פניו הטובות, את חיוכו, את דרך חיזורו, את פתקי האהבה שהיה כותב לה. הם נסעו וטיילו, בילו והשתלבו בשלמות זו במשפחתו של זה. “זאת הייתה אהבה ממבט ראשון ובשבילי הוא היה מושלם, מפנק“.
הצעת הנישואין של חגי הייתה רומנטית ומיוחדת במינה, תוכננה לפרטי פרטים, הוא ידע שלילך אוהבת לשוט, בחג האהבה הזמין אותה לשיט על יאכטה בנמל תל-אביב, באמצע ההפלגה הציע לה נישואין. כששבו לביתם, לספר למשפחות, גדלה הפתעתה של לילך. היא גילתה כי כל בני המשפחה היו שותפים לסוד, וארגנו לזוג הצעיר חגיגת אירוסין גדולה ושמחה, על אירוסיהם בישרו בזיקוקים. לילך מתארת את תחושותיה מהערב המאושר ההוא: “החיים נראו מבטיחים מתמיד - חיים מושלמים“.
“כשהוא עמד להתחתן כל-כך התרגשתי, הייתי בוכה כל יום ואפילו רזיתי“, מספרת חמדה. “חגי התחיל לדאוג לי, הוא שאל כל הזמן אם אני בסדר ואני אמרתי לו שזה כל-כך מרגש שאביו יזכה להובילו לחופה אחרי כל מה שהוא עבר, שסוף סוף השמחה הזו, לה חיכינו כולנו כמשפחה, אחרי התקופה הרעה, תפתח את דלתות האושר“.
חגי היה המאושר באדם ביום חתונתו. במשפחה נזכרים כי בכל אירוע, חגי היה “מסמר הערב“, הרוח החיה בכל המפגשים החברתיים, תמיד שמח, רוקד ולעיתים אף לוקח את המיקרופון ושר בשמחה. נוצר מצב כי לפני מפגשים משפחתיים היו מבררים עם חגי את לוח המשמרות שלו, כדי שלא ייבצר ממנו להגיע לאירוע מסוים. “הוא זרח משמחה והיה מאושר בשמחות משפחתיות“, על אחת כמה וכמה היה מאושר בחתונתו שלו.
לילך וחגי הכירו בתחילת שירותו בשב“ס, היא עודדה אותו לשאוף ולהתקדם, בטוחה ביכולתו להצליח. כאשר נוצרה ההזדמנות לצאת לקורס הקצינים, היה ברור לזוג הצעיר כי זהו המקום בו חגי צריך להיות. “הוא רצה לצאת כבר לפני שנתיים אבל אז אמרו לו שהוא צעיר מידי. גם בקורס הזה אמרו לו שאין מקום אבל אני אמרתי לו שאם הוא לא יצא, אני אגיע עד לנציב בשבילו. ‘תראה, אני אשכנע אותו‘. ידעתי כמה הוא רוצה להיות קצין“. הקורס היה אתגר גדול עבורו, השעות הרבות מחוץ לבית, הלימודים, השקידה על החומר, המבחנים, האימונים. השקעה גדולה, שתבעה ממנו כוחות נפש גדולים והוא באותה התקופה אב צעיר, שנזקקים לו גם בבית. לילך תמכה בבעלה ואפשרה לו שקט וריכוז, שהיה צריך ללמוד, יצאה עם בתם מהבית, כשנעדר ימים ולילות הבליגה, התגעגעה אך לא אמרה דבר. היא לא רצתה להסיח את דעתו מהקורס.

אושר חדש ומתוק
שלוש שנים חיכו חגי ולילך ללידת עילאי, בתם, שנים בהן אף עברו טיפולים. “הוא עודד אותי“, היא מספרת, “לא ויתר והיה אופטימיסט. כשידעתי שאני בהיריון נסעתי לכלא להודיע לו והוא היה בעננים. הוא אהב אותה עוד כשהייתה בבטן“.
עילאי הקטנה מחפשת את אבא, מצביעה על תמונותיו וקוראת לו: “אבא חגיה“ את השיר “לאבא שלי יש סולם“, שיר שכה אהבה לשיר לו, היא מסרבת לשיר כיום. ביומו האחרון של חגי היא שרה לו אותו בטלפון.
עילאי הקטנה, בת השנה וחצי, למדה לדבר מהר, חגי זכה לשמוע אותה קוראת לו ‘אבא‘. זו הייתה המילה המתוקה ביותר בעולם עבורו. שנה וחצי זכה חגי ללוות את ההתפתחות המהירה של בתו, עילאי. הספיק לשמוע אותה מדברת ולראות אותה הולכת. “חגי הלך אתה לכל מקום, לסידורים ביום שישי, לאכול פיצה, אלו היו השעות שלהם. כשהייתי צריכה לקחת אותה לעשות חיסון הוא לא יכול היה להסתכל. היה מתרחק ומסובב את ראשו, לא יכול היה לראות שמכאיבים לה“.

 

היום האחרון
 
תשמור לנו עליך
מספר שבועות לפני אסון הכרמל, הייתה האם חמדה עדה לשיחה שהתרחשה בין שני בניה חגי ושלומי. נושא השיחה היה המוות, חגי אמר שלא היה רוצה להיקבר בארון, ושלומי ענה שלדעתו אין כל פסול בכך. בסיומה של השיחה פסק חגי: “המוות הכי גרוע לאדם זה מוות בשריפה, אין דבר נורא מזה...“.
חמדה היסתה את הבנים וביקשה מהם להחליף נושא, “על מה אתם מדברים, מה קורה לכם?“. היום, מקבלת אותה השיחה משמעות מצמררת.
בבוקר חמישי, התעוררה לילך בהרגשה לא טובה. “חלמתי חלום רע ודבר ראשון התקשרתי לחגי לראות שהכול בסדר. רק אחרי שהוא הרגיע אותי יכולתי להמשיך את יומי. זה היה חנוכה, הייתי בחופש עם עילאי והתכוננתי ליום כיף איתה“. ההרגשה הרעה נמשכה.
בשעה אחת בצהרים חגי התקשר ועדכן כי חניכי הקורס נוסעים לכלא “דמון“. “בפעם הראשונה אמרתי לו חצי בצחוק חצי באמת: “תסרב פקודה“. רציתי אותו לידי וליד הילדה“, מתוודה לילך. מרגעים אלו עדכנו השניים זה את זו במסרונים. הוא שלח לה תמונה מהשריפה, תמונה שצולמה מרחוק, לא נראו בה להבות אך עשן שחור וסמיך היתמר לשמיים ונראה בבירור. הדבר הדאיג אותה. “זה נראה מפחיד“ כתבה לו והוא ענה: “כן, נראה לי בלגן שלם פה“. בשעה שלוש ועשרים היא כתבה לו שוב: “תעדכן אותי מה קורה כי אני דואגת“. “ממי טוב“ ענה לה. דקה אחר כך היא רשמה: “תשמור לנו עליך“. ההודעה לא נענתה. חגי לא כתב לה חזרה. היה זה עבורה סימן ראשון, סימן המבשר רעות. לאחר שהקשיבה לחדשות השעה ארבע הבינה שהשריפה גדולה ומפחידה משחשבה תחילה. כשהחלו להקרין את התמונות בטלוויזיה, החלה ההכרה לחדור לראשה של לילך. היא הבינה שגם חגי שלה, שם.

באש הוא היה לבד
עת הורידו את ארונו של חגי לבור, הרגישה חמדה אמו שחלק מגופה יורד ונקבר איתו. “הלב שלי שרוף, את השריפה בכרמל כיבו אבל את הלב שלי לא יצליחו לכבות אף פעם. אני כל הזמן חושבת כמה הוא סבל, כמה כאב לו, הצלתי אותו כל פעם שיכולתי אבל באש לא הייתי איתו. באש הוא היה לבד“.

 

אמרו עליו

דבר המפקד

נדיר באישיותו, אהוב ואהוד על כולם. כאשר נודע דבר מותו בבית הסוהר,
אסירים רבים מחו דמעה וכתבו דברי ניחומים, זה מעיד על אהבת האדם שהייתה לחגי.
השאיר אחריו את בתו יחידתו עילאי אשר דומה לו להפליא.
לחגי היה חלק חשוב בגיבוש המשמרת, בעל כריזמה טבעית ויצירתיות מחשבתית.
חגי היווה “נכס צאן ברזל” ליחידת אוהלי קידר, דמות ומופת לחיקוי.

יהי זכרך ברוך,
גבאי אלי, סג“ד
ס.מפקד בימ“ר אוה“ק

מישר חן כפיר

1975-2010

חיוך מאיר, עיניים טובות, שפת גוף רגועה, חזות נעימה וטובה, מתון ומיושב דעת. כפיר כינה עצמו 'איש השלום' וכולם הסכימו עמו, כל אוהביו, בני משפחה וחברים, כזה היה. חף מכל רצון להתווכח, לריב, או להתעמת. תמיד העדיף לפתור דילמות ומשברים בקול מתון ובמילים שקטות.
כשמביטים על דמות הגבר החייכן הניבט מן התמונות, קשה להבין כיצד האיש העדין הזה קשור לכוחות הביטחון, לעבודה בתוך חומות הכלא, עבודה המזוהה עם שליטה וכוח, אסרטיביות וקשיחות. כפיר נקלט בשב"ס בזכות כישוריו המקצועיים בתחום האלקטרוניקה והחשמל. לימים התברר כי בתפקיד זה לא היה טוב ממנו והוא ביצע אותו במקצועיות רבה.
בבית הוריו ינק כפיר ערכי תורה ומצוות וחונך לשמירה על כבוד האדם. אורך הרוח ושלוות הנפש בה ניחן, היו הכלים להתמודדותו בסביבת העבודה הקשוחה, בזכות תכונותיו אלו מצא את הדרך ויצר סביבת עבודה של שלום.

 

אבני דרך
 
כיבוד הורים וליכוד המשפחה
בן זקונים היה כפיר להוריו, ילד שישי במשפחה, לאחר ייסורי הלידה שעברה אמו, הביא עמו בשורות שמחה למשפחתו. הוריו, רצון וכוכבה חן, מהמשפחות הוותיקות בגן יבנה, היישוב בו נולד גדל והתחנך, גדלוהו באהבה רבה ובחום. הוא גמל להם על אהבתם במסירות ודאגה, כבוד והדר.
"ילד חייכן, ותרן, לא מחפש מלחמות, מתרחק מצעקות וממריבות", כך מתארים אותו בני משפחתו. בעיני אביו נוצצות הדמעות כאשר הוא מספר על הקשר המיוחד שחיבר ביניהם לאורך כל השנים ועבר בין הדורות. "כמו שאני נהגתי לספר לכפיר על הילדות שלי בשנים הרחוקות ההן, הייתי שומע את כפיר מניח את בנו על ברכיו ומספר לו על הילדות שעברה עליו פה בגן יבנה בשנותיו הראשונות של היישוב".
כפיר אהב להסתובב בפרדסים, ריחות ההדרים נישאו באוויר, הוא, חבריו ואחיו אהבו להתרוצץ בחופשיות בטבע, לשחק ב"מלחמת תפוזים" ולהקים מחנות בין העצים. "לכפיר הייתה ילדות עם ריח של פעם", מתאר האב את תמונת נוף ילדותו של הבן.
"לפעמים האחים רבו ביניהם, ככה זה במשפחות ברוכות ילדים", מחייך רצון חן, "אולם עם כפיר אף אחד לא רב, לא בגלל שהוא היה הקטן, פשוט בגלל שהם כל-כך אהבו אותו והסתדרו איתו".
כפיר התחנך במסגרת לימודים דתית ממלכתית ולמד בבית הספר "סיני". אביו מספר, כי מעולם לא נקראו לבוא לבית הספר, ודאי לא בענייני משמעת. כאשר החל את לימודיו בבית הספר התיכון ברחובות החל להתבלט במקצועות הריאליים במגמת החשמל בה למד. אביו רצון, הינו בעל ותק רב שנים בעבודה בתחום מערכות החשמל, ממנו ירש כפיר את החוש הטכני. כפיר התעניין בעולם המחשבים והחליט כי בעולם זה יהיה טמון עתידו. חבריו ידעו שבכל בקשה לעזרה בלימודים, ימצאו אצלו אוזן קשבת ומענה. בהגיע העת להתגייס, עמד כפיר לעזוב לראשונה את הקן החם והמשפחתי.

כיוון לעתיד
כפיר התגייס תחילה לשרות קרבי ביחידת התותחנים, אך בעצה אחת עם אחיו, שביקשו שיהיה קרוב לבית, עבר לשרת בחיל האוויר במקצוע טכני, בו ידע כי יוכל לתרום יותר. פינה חמה הייתה בלבו של כפיר לחיל האוויר, שכן אמו שימשה במשך שנים רבות בתפקיד מסורתי של "מאמא" בטייסת. כפיר עבר לשרת בבסיס תל-נוף, בטייסת 101 כטכנאי מטוסים, שם הוסיף לרכוש ידע ובקיאות בתחום הטכני.
בסיום השירות הצבאי שאף כפיר להתקדם ולהצליח, ידע שרק באמצעות השכלה גבוהה יוכל לרכוש מקצוע ולפרוץ את דרכו לעתיד. הוא נרשם למכינה ב"אוניברסיטת בן-גוריון" במטרה לשפר את ציוני הבגרות ולהתקבל ללימודי הנדסת אלקטרוניקה. את שנת הלימודים הראשונה של התואר עשה באוניברסיטה, לאחר מכן העדיף להמשיך את לימודיו ב"מכללת אריאל". שם, מלבד התואר, מצא גם אהבה.

 
הדרך בשב"ס
 
אני איתך בכל מה שתחליט
בתום לימודיו הצטרף כפיר לעבודה עם אחיו בעסק פרטי בתחום קבלנות לעבודות חשמל. כפיר שאף כל הזמן להתקדם, נחוש להצליח, למצוא את המקום אשר בו יבטיח את עתידו. במשך שלוש שנים עבד בעבודה אזרחית במטה הלוגיסטי של המשטרה בתחום תחזוקת החשמל והלוגיסטיקה, בתום החוזה הוא שב וחיפש בית להיקלט בו מבחינה מקצועית. 
בשב"ס ביקש למצוא את ביתו, בשנת 2009 הגיש כפיר בקשת מועמדות להתגייס לשב"ס בתחום המקצועי שלו. הוא נקלט בארגון כקצין קשר וטכנולוגיות, מילא תפקיד חשוב ואחראי  כראש צוות תחזוקת חשמל של בתי הסוהר. במסגרת תפקידו הגיע לכל בתי הכלא ומתקני המעצר בארץ, שימש כאחראי על התקלות במערכות החשמל והשערים.
כפיר אהב את שעשה וראה אופק בהמשך עתידו בשב"ס. הוא ידע שיוכל להתקדם בהדרגה, לאט וביציבות, עובדה זו הייתה חשובה ומשמעותית עבורו. בהיותו אב לשלושה ילדים שאף כפיר לפרנסם בכבוד וברווחה ולאפשר לו ולמשפחתו חיים נוחים.
"היו לו רעיונות מצוינים" מחמיאה רבקה, "הוא הציע פתרונות רבים לייעול וחיסכון באנרגיה". מפקדו של כפיר אמר בהספדו ביום הלוויה: "לא הספקתי לעדכן אותך שמרבית הרעיונות שהעלית התקבלו". חבריו ומפקדיו של כפיר סיפרו כי בתחום המקצועי פעל מתוך מסירות ובמוטיבציה גבוהה, לא היה טוב ממנו. "עד היום לא מצאנו לו מחליף ", הם מודים.
ההחלטה לצאת לקורס קצינים לא הייתה פשוטה. כפיר היה בן 35, איש משפחה, עובד מנהלי-מקצועי. הוא ידע כי בהצטרפותו לקורס מסוג זה הוא כמו יחזור שנים לאחור לימי הטירונות של גיל 18: השכמות בוקר, מסדרים, ריצות, אימונים, לימודים, מבחנים, בקשות רשות כאלו או אחרות. כפיר לא היה בטוח כי מדובר בצעד נכון עבורו בשלב זה של חייו, הוא ידע שלא רק עליו תקשה היציאה לקורס, היא תקשה גם על רבקה והילדים.
דווקא אביו, עודדו לצאת לקורס אשר יפתח בפניו דלתות ויקדם אותו בהמשך. "אל תוותר בני" המריץ אותו. לשאלתו לדעתה, השיבה רבקה: "אני אתך בכל מה שתחליט". כפיר בחר לצאת לשלושת חודשי הקורס אף כי פיזית ומנטאלית לא היה זה קל. לא מעט רגעי משבר וקושי עמדו על הסף, אפילו  שקל לפרוש ולצאת לחיים אזרחיים, אך בסוף החליט לסיים את הקורס ויהי מה, ולחזור למשרתו עם דרגות על הכתפיים.

זיכרונות וגעגועים
 

לבנות יחד בית
כששואלים את רבקה, רעייתו של כפיר ואם שלושת ילדיו, דולב (5), נעמה (3) וליה (שנה), מהן התכונות שבלטו בכפיר עת הכירה אותו, היא מחייכת ומשיבה בטון רגוע ושלו: "את הצניעות שלו, את נועם הליכותיו, את יושרו, את היותו איש של שלום".
רבקה, עולה מצרפת, למדה אף היא במכללה. היא הייתה בת 20, סטודנטית לחינוך והוא סטודנט להנדסת אלקטרוניקה. מעת שהכירו, בשנת 2000, נבנה הקשר ביניהם והתפתח מחיבה לאהבה. עין בעין הם ראו את עתידם, כדרך משותפת של רצון לבנות בית ולהקים משפחה. כמו כפיר, גם רבקה גדלה בבית מסורתי. חיבר ביניהם עולם ערכים משותף, חלומות דומים, אותם רצו להגשים יחד וחברות אמתית שהושתתה על כבוד הדדי.
לאחר שנה הציע כפיר לרבקה נישואין וענד על אצבעה טבעת אירוסין. בהחלטה משותפת ומושכלת, העדיפו השניים לדחות את תכניות החתונה בשנתיים, לזמן בו שניהם יסיימו את התואר ויעבדו במשרות מלאות במקצועם. "לא רצינו ליפול למעמסה על כתפי ההורים, העדפנו לחכות קצת עם החיים הזוגיים והבאת ילדים לעולם, אבל ידענו שזה יוביל לחתונה", מתארת רבקה. בדברה על כפיר שלה, משרה גם רבקה אווירה של שלוות נפש, לא סתם הייתה התאמתם של רבקה וכפיר שלמה ומיוחדת.
בשנת 2003, עם סיום לימודיהם, נישאו השניים ב'אחוזת אסתר'. לאחר החתונה ידעה רבקה כי בעלה יבחר להקים את ביתם בגן יבנה, קרוב למשפחתו, נטוע על אדמת ילדותו. רצון חן, אביו של כפיר, העניק להם חלקת שטח אותה הועיד לו, עליה הם בנו את יסודות ביתם. "רציתי שיתחילו את החיים בלי משכנתא", הוא נזכר בנימה עצובה. אכן, זו הייתה התחלה טובה, בסיס טוב לעתיד.
"הוא היה איש משפחה למופת, עדין ומתחשב, נתן מעצמו לכולם", כך מתארת רבקה את בעלה. בכל דבר שיתפו השניים זה את זו, גם בפרטים הקטנים. "ידעתי עליו הכול, כשלא היה לו כוח ללמוד למבחן בקורס קצינים למדנו יחד, שיהיה לו יותר קל".
המשפחה הייתה בבת עיניו של כפיר. את ההורות ואת מלאכות הבית חלקו באופן שוויוני והדדי, הוא עֶזר כנגדה בכל והיא תומכת ועומדת לצדו. חלק ממטלות הבית היו באחריותו, הוא קילח את הילדים כל יום עת חזר מעבודתו. "הילדים העריצו אותו", היא מספרת, "הוא היה נכנס הביתה והם אהבו לרוץ אליו. הוא נהנה להיות בחיק המשפחה, אלו היו רגעי האושר הכי גדולים שלנו".

מתוך הלב והשורשים
בית משפחת חן בגן יבנה, הנחיל לבניו ובנותיו את האהבה לתורה ועל ברכי האמונה גודלו הילדים. אביו היה ממקימי המקום בשנת 1948. כפיר נהג להתלוות לאביו בשבתות ובחגים לבית הכנסת של עולי תימן, "מגן אבות", עבור כפיר היה מקום זה, מקור להשפעה רוחנית עמוקה אותה נשא עמו לכל מקום.
אביו שימש כ'אב בית הכנסת', תפקיד שנטל על עצמו כשליחות ומתוך תחושת מסירות עמוקה. "לא כל אחד יכול לעשות תפקיד זה" הוא מתאר ומסביר במילותיו היפות שנשמעות כמו ניגון - "רוח מנשבת באדם שמחזיק כאב הבית של בית הכנסת, וזה בא לו מתוך הלב והשורשים שהאדם מתחנך עליהם". תפקיד זה הועיד רצון לכפיר ביום מן הימים, לצד עבודת הפרנסה וחיי המשפחה. כפיר המשיך את המסורת וליווה את אביו לבית הכנסת בשבתות ובחגים ולבו של האב היה מתרחב בגאווה ובשמחה.
דעתו של האב הייתה חשובה לכפיר. "אבא, אתה חכם...", היה נוהג לומר לאביו בהערצה וזה היה מלטף את ראש בנו ואומר לו: "בני, אתה יותר חכם ממני, אתה למדת, אתה התקדמת...". למרות הישגיו והשכלתו ועל אף הצלחתו בעבודתו ובחייו האישיים, המשיך כפיר לנשוא עיניו אל אביו ביראת כבוד והערכה, רצה להמשיך להעניק לו נחת ולשאול בעצתו בחייו הבוגרים כפי שנהג בהיותו נער.
בתום לימודיו הצטרף כפיר לעבודה עם אחיו בעסק פרטי בתחום קבלנות לעבודות חשמל. כפיר שאף כל הזמן להתקדם, נחוש להצליח, למצוא את המקום אשר בו יבטיח את עתידו. במשך שלוש שנים עבד בעבודה אזרחית במטה הלוגיסטי של המשטרה בתחום תחזוקת החשמל והלוגיסטיקה, בתום החוזה הוא שב וחיפש בית להיקלט בו מבחינה מקצועית. בשב"ס ביקש למצוא את ביתו, בשנת 2009 הגיש כפיר בקשת מועמדות להתגייס לשב"ס בתחום המקצועי שלו. הוא נקלט בארגון כקצין קשר וטכנולוגיות, מילא תפקיד חשוב ואחראי כראש צוות תחזוקת חשמל של בתי הסוהר. במסגרת תפקידו הגיע לכל בתי הכלא ומתקני המעצר בארץ, שימש כאחראי על התקלות במערכות החשמל והשערים.
כפיר אהב את שעשה וראה אופק בהמשך עתידו בשב"ס. הוא ידע שיוכל להתקדם בהדרגה, לאט וביציבות, עובדה זו הייתה חשובה ומשמעותית עבורו. בהיותו אב לשלושה ילדים שאף כפיר לפרנסם בכבוד וברווחה ולאפשר לו ולמשפחתו חיים נוחים.
"היו לו רעיונות מצוינים", מחמיאה רבקה, "הוא הציע פתרונות רבים לייעול וחיסכון באנרגיה". מפקדו של כפיר אמר בהספדו ביום הלוויה: "לא הספקתי לעדכן אותך שמרבית הרעיונות שהעלית התקבלו". חבריו ומפקדיו של כפיר סיפרו כי בתחום המקצועי פעל מתוך מסירות ובמוטיבציה גבוהה, לא היה טוב ממנו. "עד היום לא מצאנו לו מחליף", הם מודים.
ההחלטה לצאת לקורס קצינים לא הייתה פשוטה. כפיר היה בן 35, איש משפחה, עובד מנהלי-מקצועי. הוא ידע כי בהצטרפותו לקורס מסוג זה הוא כמו יחזור שנים לאחור לימי הטירונות של גיל 18: השכמות בוקר, מסדרים, ריצות, אימונים, לימודים, מבחנים, בקשות רשות כאלו או אחרות. כפיר לא היה בטוח כי מדובר בצעד נכון עבורו בשלב זה של חייו, הוא ידע שלא רק עליו תקשה היציאה לקורס, היא תקשה גם על רבקה והילדים.
דווקא אביו, עודדו לצאת לקורס אשר יפתח בפניו דלתות ויקדם אותו בהמשך. "אל תוותר, בני", המריץ אותו. לשאלתו לדעתה, השיבה רבקה: "אני אתך בכל מה שתחליט". כפיר בחר לצאת לקורס אף כי פיזית ומנטאלית לא היה זה קל. לא מעט רגעי משבר וקושי עמדו על הסף, אפילו שקל לפרוש ולצאת לחיים אזרחיים, אך בסוף החליט לסיים את הקורס ויהי מה ולחזור למשרתו עם דרגות על הכתפיים.

 

היום האחרון
 
כמעט עלינו בלהבות
ביום שלישי, יום ה"אפטר", יצא כפיר לביתו בגן יבנה. "מאז שאני בקורס רזיתי בשלושה קילו" סיפר לרבקה בטלפון. רבקה נהגה למלא את התיק שלו בחטיפים ומאכלים, במיוחד בשוקולד שאהב, כפיר סיפר בכל הזדמנות כי הדברים שרבקה שולחת מסייעים לו מאוד להתמיד בשגרת הקורס.
באותו ערב החליטה רבקה לפנק את בעלה בארוחה. היא רכשה מנגל חשמלי ובשרים טובים ועמלה על הכנת ארוחה מזינה ומשביעה. כפיר, רבקה ושלושת ילדיהם ישבו בחוץ בגינה, נהנים מערב משפחתי. "יש הרבה אוכל, תבואו אתה ואמא", התקשר כפיר לאביו והזמינו להצטרף, אך מן האב נבצר להגיע ועד היום הוא חש כאב על ההחמצה הכאובה. כפיר שגר בשכנות להוריו נהג לבקרם מידי יום ביומו.
רבקה התכוונה לצאת לשיעור ספורט אך כפיר הפציר בה שתלך פעם אחרת ותישאר אתו בבית, היא נעתרה, הילדים נרדמו והם ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה. היה זה עוד ערב שקט ורגוע, "זה היה ערב מקסים, מי היה מאמין שזה יהיה הערב האחרון שלנו?...", היא לוחשת.
ביום חמישי בבוקר שוחחו כרגיל, הייתה זו שגרת "בוקר טוב" ביניהם. כפיר ורבקה נהגו לעדכן זה את זו בכל התרחשות, מחשבה, התלבטות או שמחה, לכן כשסיפרה רבקה לכפיר באותו בוקר על כך שהגננת של דולב אבחנה שבנם בעל חוש מוסיקלי נדיר, נשמע נלהב ואמר לה: "צריך לאפשר לילד להתפתח, תבררי אם יש חוגים מתאימים".
בשעה 12:30 שוב התקשר כפיר ולראשונה סיפר על האירוע בכרמל לשם הם מוקפצים. רבקה נשמעה מאוכזבת על כך שהוא לא יגיע להדלקת נר של חנוכה אך כפיר עודדה: "מה לעשות רבקה, אנחנו בקורס". הוא הנחה אותה לצפות בחדשות ולהתעדכן במה שקורה בזירת האש, אך היא הייתה עסוקה במטלות הבית והשגרה ולא התפנתה לחדשות.
בשעה 15:20 התקשר כפיר ותיאר את הגעתם לאזור מחסום משטרתי, "יש פה הרבה תקשורת, אני לא מבין איך רוצים להכניס אותנו...", סיפר ובשעה 15:35 שוב צלצל: "רבקה, אל תשאלי, כמעט עלינו בלהבות... אני עוד מעט אחזור אלייך"...
זו הייתה שיחתם האחרונה. רבקה חשבה שכפיר דרמטי, מגזים, שבסוף היא תגלה שהאש הייתה רחוקה מהם מרחק קילומטרים.
בשעה 17:00 היא הדליקה את הטלוויזיה וכשצפתה בתמונות מהאירוע, לראשונה חלחלה בה תחושה שכנראה מדובר באש מאיימת יותר מזו שהעלתה בדמיונה. כשניסתה לחייג לטלפון הנייד של כפיר, לא נשמע שום צליל.
ברגעים אלו התגנבו חששות ללבה. ברשותה לא היו מספרי טלפונים של חבריו ומפקדיו מהקורס, ניסתה להתקשר למוקד השב"ס ולקבל תשובות אך לשווא. כבר יותר משעה שכפיר לא ענה לה. "כפיר תמיד חוזר אלי, אפילו אם הוא לא יכול לדבר", היא מספרת. רבקה חשה חוסר אונים, נעה בין ייאוש ותקווה, לרגע חשבה שאיבדה את אהובה וכעבור רגע הייתה נחושה בדעתה שאוטובוס אחר התהפך, אוטובוס שכפיר לא היה בו. לבסוף החליטה לצאת לרחובות השכונה ולמצוא אנשים שהתגוררו בסמוך ושירתו בשב"ס. רבקה החלה לדפוק על דלתות, מתפללת שהבשורות לא יהיו קשות.
מאוחר באותו לילה ארוך, בשעה 22:30 נשמעה נקישה על דלת ביתה - הייתה זו בשורת האיוב של קצין העיר שסיפר שכפיר נעדר. מאוחר יותר התקבלה הודעה על זיהוי ודאי של גופתו.
ביום האסון, הדליקה משפחת חן בהיעדרו של כפיר, נר שני של חנוכה. דולב בנו עמד ליד החנוכייה ומלמל באופן רהוט ושלם את כל הברכה. הדבר הפעים את לב הסב הגאה. הוא חש בלבו רגשות מעורבים והתפעל מהילד בן ה-4 שיודע לומר כה יפה את הברכה. מצד שני חש חוסר נוחות בלבו. תוך כמה שעות התברר לסב ששכל את בנו, התחושה המוזרה בלבו התגלתה כאמת כאובה.
אהובי שלי,
לא כך תכננתי לחגוג את יום הולדתך ה-36.
לא כשאני יושבת על קברך, רושמת לך מכתב געגועים כשדמעות זולגות ללא הפסקה על הקבר.
ואני שואלת למה? למה אלוהים? למה נתת לזה לקרות לנו?!
למה הוא לקח אדם כמוך, אדם שעשה רק טוב לסביבה, אדם שמכבד ודואג להוריו, אדם שאוהב ותומך במשפחתו, אבא נפלא, אדם שכולם זוכרים את חיוכך המדהים, אדם שכולם אהבו לשוחח איתו ולהתייעץ, שמשתדל לעזור...
אהובי,
ליבי שבור לרסיסים, מנסה להתמודד למרות כל הקשיים, למרות שעולמי חרב, ואין לי אותך שתחזק ותאהב אותי.
לא יודעת עוד כמה כוח נשאר... מתפעלת כל יום מחדש שהצלחתי לשרוד את היום. כל יום מחדש הוא יום הישרדות, להישאר שפויה ומתפקדת בתוך כל הכאב הזה שאפילו הלב לא מסוגל להכיל.
לפני שהכרנו אף פעם לא חגגו לך יומולדת, כך אמרת לי. ומאז השתדלתי לחגוג לך אפילו פעמיים את יום ההולדת, כפיצוי על כל השנים, פעם בתאריך הלועזי 12/7 ופעם בעברי ד׳ באב ביחד עם דניאל.
בשנה השנייה לנישואים ארגנתי לך מסיבת הפתעה. הזמנתי את החברים הקרובים ובני הדודים, והיית כל כך מופתע ונרגש. מסיבת ההפתעה הראשונה שלך בגיל 28!
יש עוד כל כך הרבה חוויות וזיכרונות...
כשחזרתי לאוטו מ״מסיבת יום ההולדת שלך״ התנגן לו שיר שהרגשתי חיבור אליו, כאילו אתה כיוונת שיתנגן באותו רגע ברדיו... Tears in heaven - דמעות בגן עדן:
״האם היית יודע את שמי, אם הייתי רואה אותך בגן עדן.
האם זה יהיה אותו הדבר, אם הייתי רואה אותך בגן עדן."
אני חייבת להיות חזקה ולהמשיך כי אני יודעת שאני לא שייכת לגן עדן.
אני אמצא את דרכי במשך יום ולילה, כי אני יודעת שאני פשוט לא יכולה להישאר בגן עדן.״
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה."
המשפט הזה נכתב בהזמנה לחתונה שלנו, וזה מה שבחרתי לרשום לך על המצבה,
כי אוהב אותך עד סוף חיי ותמיד תהיה בליבי!
רבקה

 

אמרו עליו
 
דבר המפקד
כפיר חן התגייס לשב"ס בתאריך 4.5.09 לתפקיד ר"צ תחזוקת חשמל
בענף תחזוקה ומרלו"ג ארצי. תפקיד ר"צ תחזוקת חשמל היה תפקיד חדש וכפיר
בנה אותו לבד בשתי כפות ידיו. כפיר הפך להיות ה"אבא" של החשמלאים בשטח,
אוזן קשבת לבעיות, לתקלות ולכל דבר שהתעורר.
אי אפשר היה להתעלם מהחיוך הרחב שהשתלט על פניו כל יום וכל היום. תמיד רגוע, שלו, שקול ומדוד. מלא חיים ומקרין אור לכל הסובבים. איש שלום שהשיג הכל בדרכי נועם, בחן ובאצילות נפש. אופיו המגוון אפשר לו להגיע לכל דבר שרצה בצניעות ובשקט. אדם ערכי שלא שכח את מסורת ביתו. איש ירא שמיים, בן טוב להוריו,
כיבוד אב ואם היה אצלו הראשון במעלה.
ממנו למדנו שהחיוך פותר כל בעיה ושהשמחה היא הדרך הנכונה לחיות את החיים.
אסון הכרמל נפל עלינו כרעם ביום בהיר, הודיעו לנו על תאונה של אוטובוס הצוערים,
מיד חשבנו על כפיר והתפללנו שכולם יצאו מזה בשלום. אך ככל שחלפו השעות והתבררו מימדי האסון, הבנו את גודלה של הטרגדיה.
כפיר וחבריו לקורס הקצינים נשלחו למשימה להצלת חיי אדם
וחרפו את נפשם למען המטרה הנעלה.
כאב המשפחה הינו כאב כל האומה ובוודאי כאב של סגל שרות בתי הסוהר.

יהי זכרו ברוך,
ארנון צדקיהו, סג"ד
רע"ן תחזוקה ומרלו"ג ארצי
מנהל תמיכה לוגיסטית

מישר טאפש עאדל

1977-2010

תיאם, בנו הקטן של עאדל, שפירוש שמו בשפה הערבית “אהבה עמוקה“, בן 3 וחצי, דומה לאביו כשתי טיפות המים. נוטל את ידה של אמו והולך עמה אל החצר האחורית, שם, ליד עץ הזית ומחסן הכלים ניצב דומם הג'יפ של אביו, זכר לימים בהם נהגו לטייל בגבעות שסביב. למרגלות הרכב מוטלים הדגלים בהם נהג לקשט את תרני הג'יפ, דגל ישראל לצד דגל הדרוזים.
סילאן, בנו הבכור, שפירוש שמו הוא “אבן יקרה“, בן ה-7, רואה לפעמים את אמו רואָא, בוכה. הוא נוטל את ידה ומרגיעה: “אמא, אל תפחדי, אני כאן...“
רואָא נותרה לבדה, אלמנה צעירה בת 31, אך לצידה שני הגברים של חייה, סילאן ותיאם. עמוד השדרה של המשפחה, שמחת החיים של הבית ומקור עוצמתו - עאדל, כבר לא איתם. יחד הם מנסים להתגבר על האובדן. על קירות הבית תלויות תמונותיו, מבט מבויש בעיניו וחוזק נשקף מפניו והוא מחייך, כאילו מנסה לומר שהוא שומר עליהם מלמעלה, בכל כוח אהבתו. עאדל היה אדם מלא אהבה. לאשתו, לבניו, להוריו, לאחיו ואחיותיו ולחבריו.

אבני דרך
 
אהבתו לטבע
עאדל, בן 33 במותו, נולד ב-1 במאי 1977, להוריו עפיפה ופרחאן טאפש מהכפר הדרוזי בית-ג'אן. בן תשיעי מבין ארבעה בנים ושש בנות. עת כרעה האם ללדת, היה ריאד אחיו הבכור בן 16 ולא ידע כלל כי אמו בהריון, לבקשתה כי ייקח אותה אל בית היולדות, שאל מופתע: “מה, אין לך מספיק ילדים?“. האם בציריה, לא חשה כי זהו הזמן המתאים להלצות, ענתה: “זה לא הזמן לדבר על זה, עכשיו קח אותי לבית חולים!“.
במשפחה מרובת הילדים המצב הכלכלי לא היה קל, אך בביתם רבתה שמחת-החיים, הבית המה תנועה והמולה. ההורים ניסו לענות ככל יכולתם על צרכי הילדים ובמצרך אחד לא חסכו- אהבה, אשר הייתה בבית בשפע. הילדים עזרו לגדל זה את זה, “אני גם האח הגדול שלו, אבל בגלל שאבא לא היה הרבה בבית, אז הוא היה גם קצת כמו הבן שלי...“, מתוודה ריאד.
עאדל למד בבית הספר היסודי בכפר, “לא תמיד השקיע בלימודים“, מעידים אֶחָיו בחיוך, “הראש שלו היה עסוק במשפחה ובבית, מאז שהיה ילד עבד“.
בילדותם, בארוחות הערב, ישבו כל ילדי המשפחה מקובצים יחדיו, מעבירים ביניהם את צלחות האוכל. לעיתים קרה כי פספסו את עאדל ופסחו עליו והוא הביישן לא ההין לומר מילה. גם החתול “ביזי“, שגדל בביתם, זיהה כי אצלו מקומו מובטח, בלילות, עת ישנו האחים צמודים, היה החתול עובר בין כולם ולבסוף משתקע ומתכרבל בזרועותיו של עאדל ונרדם.
משחר ילדותו אהב עאדל חיות וטבע, כאשר בגר והתבסס כלכלית, הגשים לעצמו חלום ישן ורכש סוס, בכל הזדמנות נהג עאדל לצאת לטבע - ברגל, ברכיבה או ברכב. מספר שנים מאוחר יותר, הגשים חלום נוסף ורכש ג'יפ. בכל פינה בארץ ובכל הזדמנות, עם חברים או עם בני משפחה טייל בשבילים וכבש את הדרכים בהתלהבות עד אין קץ.
עאדל סיים את לימודיו בתיכון וצלח את בחינות הבגרות. לצבא התגייס בשנת 1995, לחטיבת הצנחנים ושירת בגדוד 890. לאחר השרות הסדיר, חתם קבע ושימש כנגד בבסיס הטירונים ב“סאנור“, בהמשך שימש גם כנגד משמעת בתותחנים.


הדרך בשב"ס
 
משפחה לצד קריירה
בשנת 2003, לאחר ארבע שנות שרות קבע, מעט לפני נישואיו לרואָא, החליט עאדל לשנות קריירה מתוך כוונה להתאים עצמו לחיי משפחה. הוא חיפש תפקיד בו יוכל להגשים עצמו ולהתקדם, אך גם לקחת חלק פעיל בניהול ביתו.
הבחירה בשב“ס הייתה בחירה אידיאלית עבורו. לאחר מבדקים, התקבל לארגון, עבר קורס סוהרים וקורס מש“קים. עאדל שולב בכלא “איילון“, בו שירת כשמונה שנים. מרוצה היה מעבודתו מהאנשים שהקיפו אותו ואליהם נקשר ונהנה מתפקידו הבלתי שגרתי. עת חזר לביתו, הניח מאחוריו את שגרת הכלא והתמסר באהבה לרואָא, לילדיו, להוריו ואחיו, לתחביביו ולטיולים בטבע.
בעבר כבר הוצע לעאדל לצאת לקורס קצינים, אך הוא התלבט, חשש כי יציאתו תפגע במשפחתו. לקראת היציאה לקורס המדובר, עודדה אותו אשתו רואָא, מורה במקצועה, לצאת לקורס ולהתקדם, מוכנה הייתה להתמודד עם התקופה הקשה המצפה להם. הוא בקורס התובעני, בלימודים הקשים ובמשימות המפרכות והיא בביתם, עת עאדל ייעדר לתקופה ממושכת. “לעאדל היו תכניות, להתקדם במישור המקצועי, להיות מאושר עם המשפחה, הוא ידע כי כאשר יהיה קצין, יוכל לשלב חיי משפחה נוחים ותפקיד מאתגר ומעניין“, היא מספרת.

 

זיכרונות וגעגועים
 
אהבה גדולה
“עאדל, בעלי, חברי, השותף שלי“, מבכה רוֹאָא את אהובה המת. “אני חולמת עליו כל לילה. אני רואה אותו בחלון מחייך אלי והולך. כמה הוא חסר לי, כמה אני צריכה את החיבוק שלו, העזרה, הייעוץ. הוא היה בשבילי הכול, הוא אהב אותי ואני אותו. הקשר שלנו היה יותר מקשר בין גבר לאישה. היינו שותפים, היינו חברים. היינו אהובים“.
רוֹאָא, בת משפחת סללחה, ילידת בית ג'אן, הכירה את עאדל בזמן לימודיה ב"אוניברסיטת חיפה" בחוג לסטטיסטיקה וספרות עברית. חברה מהלימודים הכירה ביניהם שעה שעאדל הציע להן הסעה בדרכן אל הכפר, אירוע זה חזר על עצמו מספר פעמים.
רואָא כינתה אותו בצחוק: “הבחור שמוכן להסיע אותנו לכל מקום“. תחילה נהג להסתובב בשכונת מגוריה, בקרבת בית הוריה וקשר החל להירקם בין השניים. לאחר שבוע כבר אזר אומץ ובתעוזה רבה, עלה להכיר את הוריה. בזמנו, חשבה רואָא כי הוא ממהר, אך היום היא מבינה: “כשעאדל רוצה משהו במלוא האמונה, הוא הולך על זה עד הסוף“.
זמן קצר לאחר היכרותם התארסו באופן רשמי, על מנת לבסס את הקשר ולראות כי אכן הם מתאימים.
עאדל נהג לכנותה “חיים שלי“ ואמר בכל הזדמנות, “לא בחרתי אישה סתם, בחרתי טוב“.
בשנת 2003, לאחר שלוש שנות אירוסין הם נישאו בחגיגה גדולה בכפר. במהלך אותו הזמן עמלו על בניית ביתם. עאדל בנה ורואָא תכננה עד לפרטים הקטנים.
ביתם, מרשים ונאה, ניכר שהושקעה בו מחשבה ובעיקר אהבה. רואָא מתבוננת ברחבי ביתה, על כל פינות החמד שבו, על קיר הלבנים המעוצב ומגלה כי בזמן תכנון הבית היו להם לא מעט מריבות, “כל אחד משך לכיוון שלו, אבל מה שחשוב זה שבסוף מצאנו את דרך הפשרה, ויתרנו באופן הדדי כך שתמיד הלכנו לישון מפויסים“. השנתיים הראשונות בחיי הנישואין היו שנים מעצבות, עאדל ורואָא למדו לכבד ולהעריך זה את זו, לבטוח, לאהוב ולהיות האחד למען זוגתו. בהמשך נוספו למשפחה, לאושרם הרב, הבנים סילאן ותיאם.
“היו לנו כמה דרכים להירגע בשעת מתח“ היא מתוודה כמו מגלה סוד אינטימי. “אם היינו רבים אז היינו פשוט יוצאים מהבית יחד והולכים למקומות שלנו להירגע בטבע“. נוסעים היו להרי הגליל, למרגלות הר-מירון, בקרבת נוף ילדותם. שם, ב“תצפית חיידר“ היה עאדל מעשן נרגילה והיא מסתכלת על הנוף והכל היה מתיישר ונרגע והמתח מתפוגג. דרך אחרת, יצירתית ביותר בה היו נרגעים, הייתה “העברת משובים“ זה לזו. רואָא מחייכת כשהיא נזכרת בזה: “היינו רושמים אחד לשני דברים, מה מפריע, מה יש לשפר בקשר, מהן נקודות החולשה ומה נקודות החוזק“. בשנים האחרונות, כבר לא נזקקו לזה, ההתאמה בין השניים הייתה מושלמת וההרמוניה ביניהם הגיעה לשיאה.
“לא לכל אחד יש אהבה כזאת, באמת, חברות שלי קינאו בי“ היא מתארת במעין צחוק, “עאדל היה בעל מושלם, הוא עזר לי בבית ככל שיכל, היה בן אדם פתוח, הוא רצה שאני אתפתח, תמך בי ועודד אותי להתקדם, הוא אהב את הילדים ואותי, הוא אהב את החיים“.
על אהבתו העזה לאשתו יעיד הפתק שנשאר קבוע על המקרר ורואָא מצטטת בעל פה את שכתב לה:
“החיים הם פרקים, פרקים, לטוב ולרע,
חייב להודות שאת בשבילי הצד החיובי שכל יום מתחדש מחדש“.
הולדת הבנים סילאן ותיאם, העצימה את אושרם. “הוא עף משמחה“, היא מספרת וריאד אחיו מתאר איזה אבא אוהב היה: “הוא היה משוגע על הילדים, לא היו לו גבולות, תמיד היה איתם, מטייל איתם, לוקח אותם לכל מקום שיכול. הוא רצה לתת להם את כל מה שלאבא שלנו לא הייתה יכולת להעניק לנו, מילדיו לא רצה להחסיר דבר“.
הבנים ורואָא היו מקור עוצמתו של עאדל ועיקר אושרו. על תמונה גדולה שהכינו ביום הולדתו הראשון של בנם תיאם, רשמו הצהרת אהבה משפחתית, מלווה בתמונותיהם:
“אהבה עתיקת יומין בעלת ערך רגשי עמוק חשובה לחיי המשפחה החדשה.
אהבה היא חיבה עזה למישהו או משהו.
האהבה היא בין עאדל ורואָא, לבנים שלנו - תיאם וסילאן.
האהבה היא התבלין החשוב ביותר להקמת משפחה מאושרת“.
לא רק עבור רואָא היה עאדל משענת רגשית ומקור תמיכה. אביה החשיבו כבנו הבכור ונהג להתייעץ עמו בנושאים חשובים וכזה היה גם עבור אחיותיה, כל בחור לו עמדו האחיות להינשא היה צריך לזכות בברכתו.“ לעבור טסט“ מכנות זאת האחיות בצחוק.
לסופיה, אחותה הצעירה של רואָא היו השניים קשורים במיוחד, בת בית הייתה, התלוותה אליהם לטיולים ובכל עת שנזקקו לה בעזרה עם ילדיהם, הייתה מתייצבת בשמחה. יחד היו נוסעים ומטיילים בכל רחבי הגליל.

בית אבא
בבית הוריו, נהג עאדל לבקר לעיתים תכופות, מביא עמו את ילדיו, קשור היה אליהם בכל נימי נפשו. עזר לאביו בכל, אם במסיק זיתים ואם בדבר אחר לו נזקק האב. בבית הוריהם, חונכו האחים על ברכי הדת, אך האב לא כפה ואפשר להם לבחור את דרכם, אך בכל דרך בה בחרו, נשארו האחים טאפש מאוחדים וקשורים זה לזה.
נאהד אחיו הקטן, המשרת כיום במערכת הביטחון, היה קצין ב“גולני“ בעת תקופת הפינוי מלבנון בשנת 2000. במהלך השירות הגיע לסוללה, אותה היו צריכים לפנות מציוד. ביום הפינוי התכופף מתחת למיטת הברזל עליה ישן מזה חודשיים, שם מצא להפתעתו כיתוב: “עאדל פרחאן טאפש“. כך, באופן מדהים ונדיר, גילה נאהד שאחיו, הגדול ממנו בשנתיים, ישן על אותה מיטה בדיוק שנתיים לפניו, כאשר שירת הוא בצנחנים.
“עאדל היה מיוחד במינו“ מספר ריאד הבכור ועיניו אינן מסתירות דמעת געגוע לאחיו הקטן. “דמותו של אבא תמיד הייתה מול עיניו, ובעיקר הכבוד. ולא רק לו - כבוד לאנשים מבוגרים היה ערך עליון עבורו. “תחמנות“ לא הייתה דרכו של עאדל, לפעמים היה נדמה לי כי הוא קצת תמים, אבל בדרכו הצנועה הוא ידע לעמוד על שלו ולהשיג את מטרותיו מבלי לדרוך על אחרים. בין החברים שלו הוא היה הרוח החיה, בולט, מוביל, כריזמטי“.

 

היום האחרון
 
קשה עד אינסוף לחיות בלי עאדל.
ביום ראשון בשעה חמש בבוקר, חמישה ימים לפני האסון יצא עאדל מביתו בבית ג'אן בפעם האחרונה. “תשמרי על עצמך ועל הילדים“, אמר לרואָא, נשק לה ויצא בחזרה לקורס הקצינים. ביום שני, הבחין סילאן כי אביו תלה ברכבה של אמו את “תפילת הדרך“, כפי הנראה עשה זאת בשבת.
ביום חמישי בצהריים עת הייתה רואָא בעבודתה, נשאה עיניה והן נעצרו לפתע על הספרות הקטנות על צג המחשב המראות את השעה, “15:25“. לאחר מספר דקות, נכנס לחדרה עמית לעבודה וסיפר לה על “תאונה שהייתה בשב“ס“.
רואָא הציצה בחטף על הנאמר באינטרנט וליבה ניבא לה רעות, אינספור פעמים ניסתה לחייג אל עאדל בעלה, משלא נענתה החלה לחוש ברע ונסעה לביתה. בדרך, קיוותה בלבה כי תיעצר על ידי שוטר בעוון שימוש במכשיר הנייד ללא דיבורית ואולי הוא יעזור לה לאתר את בעלה. היא הגיעה לבית ג'אן, לבית הוריה, שם הגיעו אליה הבשורות כי עאדל, בעלה היה על אוטובוס הצוערים.
ביום השריפה, חזרו נאהד ואחיינו רג'ואן מהלימודים, ממרחקים הבחינו בעשן העולה מהכרמל. כששמעו ברדיו על האש המכלה את היערות, חלפה בנאהד המחשבה כמה עצוב יהיה אחיו, חובב הטבע על הרס הכרמל. “עדיין לא קישרתי את זה לאסון הפרטי שלנו, רק יותר מאוחר כאשר עשיתי כמה טלפונים הבנתי מה קורה“.
ריאד מספר כי הוא ואביו היו בבית התפילה כשלפתע, התקבלה שיחת טלפון מנאהד, שבישר על המתרחש בכרמל. משנפגשו כולם בבית המשפחה וזרם של אנשים החל להגיע במקביל לחדשות ולעדכונים, התבהרה התמונה המבעיתה. זמן קצר אחר כך התבקש נאהד להגיע ל“אבו-כביר“ לצורך בדיקת די.אנ.איי.
“לא נפרדתי ממנו עדיין, הבגדים שלו בארון, לא כיבסתי אותם, אני עדיין רוצה להריח את ריחו“, אומרת רואָא בקול שבור. “ככל שאתאמץ בשביל הילדים, תמיד יהיה חסר להם אבא ואני איבדתי את החצי השני שלי, קשה לחיות בלי עאדל, קשה עד אינסוף“.

 

אמרו עליו
 
דבר המפקד
העולם שלנו כל כך לא צפוי, ברגע אחד הכל מתהפך, משתנה
וכבר לא ישוב להיות אותו הדבר.
כך היה באותו יום קשה וכואב בו נהרגו 37 צוערי שב“ס באסון שזכה לכינוי
“אסון הכרמל“. היתה זו שריפה איומה שכילתה הכל וברגע אחד הפך אוטובוס,
בו היו צוערים שמחים ומחויכים בעיצומו של קורס קצינים, למלכודת אש ומוות.
עאדל  טאפש נולד בכפר מרר בשנת 1977 במשפחה בת עשרה אחים ואחיות.
לאחר שירותו הצבאי, בשנת 2003, התגייס לשב“ס. עאדל שירת במגוון תפקידי בטחון: סוהר, סמל אגף, סמל משמר מ“מ מפקד משמרת וציפה בקוצר רוח
ליציאתו לקורס הנכסף, ממנו לא שב.
עאדל הותיר אחריו אשה - רוֹאָא - ושני בנים - סילאן ותיאם.
גם אם נגייס את כל תעצומות הנפש האצורות בתוכנו לא נוכל להכיל כאב עז וגעגוע גדול מאז הלך עאדל מאתנו. חיוכו הגדול וידו המושטת לרווחה לעולם לא ישכחו מאתנו.
עאדל, עם אהבתו הגדולה לארץ ישראל ונופיה, עם הנפש העדינה שהסתתרה בגוף חסון, אהבתו האין סופית למשפחתו וילדיו והיותו דוגמה ומופת לאב מסור ואוהב.  
הריקנות בנשמה מנקרת ולא נותנת מנוח אך צריך לאסוף את השברים ולנסות לחברם לתמונה חדשה, עם מבט קדימה והרבה תקווה מבלי לשכוח את מה שהיה.

יהי זכרו ברוך,
נביל עאמר, גנ“מ
מפקד ביס"ר איילון

מישר יפרח איילה

1982-2010

 

מישר ישראלי רמי

1977-2010

פניו של רמי ניבטות מן התמונות, עיניים בורקות וזיק קונדסי מבצבץ מבעד לחיוך הרחב. רמי אב לשני ילדים, צוער בקורס קצינים, בעל תואר ראשון ונושא בתפקיד אחראי ומחייב בשרות הביטחון, הצליח לשמור על הילד שבו.
דרך ארוכה עשה מאז היה ילד שובב, שלא אהב לחבוש את ספסל הלימודים וניסה בכל הזדמנות למרוד במסגרות. רמי התגייס לצבא ליחידה קרבית ושירת בגאווה את המולדת.
נישא לרותם חברת נעוריו, עמה הקים משפחה לתפארת. בחר להתגייס לשב"ס ותוך תקופה קצרה התקדם ואותר לתוכנית המצוינות "תלפיות" שממנה זומן בהמשך לקורס קצינים.
בדרכו שלו רמי התבגר, לקח אחריות, עמד מאחורי החלטותיו ובחירותיו, הקים בית ומשפחה ונשא עינו קדימה, להתקדם, להצליח, להגשים חלומות ולהשיג יעדים. לכל אורך הדרך, שמר בנפשו את ניצוץ הילד שבו. את חיוכו הגדול לא תמחה שום אש, ואת עיניו המאירות אף להבה לא תכבה.

אבני דרך

ילד של אמא
רמי נולד בבאר שבע ב-5 באוקטובר 1977, בן בכור להוריו עליזה ושלווה ישראלי, אח לאופיר ושירן. הוריו, בני העדה הגרוזינית, נישאו צעירים. אמו הייתה בת 17 עת נולד.
רמי החל לדבר מאוחר יחסית, בגיל 3, אך משפצה את פיו לא ניתן היה לעצור את שטף דיבורו. את אמו עליזה הוא כינה 'איזה' וכך אהב לקרוא לה עד יומו האחרון.
כאשר יצאו הוריו לעמל יומם, הושאר רמי בהשגחתה המסורה של סבתו, עמה פטפט בחופשיות ברוסית ובגרוזינית. משהחל את חינוכו במסגרת גן 'אתרוג', הודיעה הגננת לאמו: "הילד לא מתקשר עם הילדים האחרים ואינו מדבר עברית". בשלושה חדשים בלבד, הצליח רמי לצמצם את הפערים, למד עברית והפך לאחד הילדים הבולטים בגן.
"אם לומר את האמת - בכנות, רמי לא אהב ללמוד", מעידה אמו בפסקנות ובחיוך. עליזה נזכרת איך הוזמנה פעמים רבות לבית הספר ושמעה את מוריו חוזרים ואומרים כי "רמי אינו ממצה את הפוטנציאל שבו". היא מצידה השקיעה רבות בלימודיו, דרבנה ועודדה אותו להכין את שיעוריו, חזרה והדגישה בפניו עד כמה חשוב ללמוד . שעות הייתה יושבת ושוקדת עמו, עד שהציע לה בחיוכו הקונדסי: "נו אימא, אולי את תרשמי את התשובות?...".
רמי היה ילד סקרן, בילדותו אהב לפרק דברים ולהרכיבם מחדש. עד היום תוהה אביו כיצד הצליח לפרק ולהרכיב מחדש מכשיר טלוויזיה ישן והמכשיר פעל למרות שלא כל חלקיו הושבו למקומם.
בנעוריו, למד רמי בבית הספר "מקיף ד'", ביתרת זמנו אהב הנער לבלות. "לא תמיד היה קל להחזיר אותו לתלם אחרי בילוי סוער במועדון 'הפורום' בבאר שבע". האם מספרת כי חששה מאותם הבילויים במועדונים, בעיקר פחדה כי בנה יתפתה "לעשות שטויות". ברם, כאשר הביעה בפניו את תחושותיה, ענה לה רמי, במילים שלעולם לא תשכח: "אמא, אל תדאגי, אני לעולם לא אבייש אותך" ומאז, בטחה בו, סמכה עליו שידע להבדיל בין טוב ורע ותמיד יבחר בדבר הנכון לעשותו. רמי השלים את בחינות הבגרות במשך תקופה קצרה, בה השקיע את מירב מרצו וזמנו בלימודים, הוא הוכיח לכולם ובעיקר לעצמו כי אין דבר העומד בפני רצונו.
על הקשר המיוחד ביניהם היא מספרת בעיניים דומעות, מתארת איך רמי ידע תמיד "להרגיש אותה", אפילו מרחוק דרך שיחת טלפון, במילים בודדות.
בנעוריו היה רמי אתלט מצטיין ב'מכבי באר שבע', זכה בתואר סגן אלוף ישראל לקדטים ואלוף מכבי ביידוי פטיש. "הוא היה בחור חזק והצטיין גם בזריקת דיסקוס" מספר עליו אופיר. לצד הספורט טיפח רמי אהבה נוספת, הוא רקד בלהקות המחול הייצוגיות של העיר, להקת 'איילות הנגב' ולהקת 'כיסופי הענבר', היה מקפץ בקלילות על הבמות, לבוש בבגדים המסורתיים.
בגיל 14 החל רמי לעבוד בחנות בגדים בכדי לממן לעצמו מותרות ומותגים נאים אותם לא העז לבקש מהוריו. הוא למד להעריך את משמעות הכסף שעמל רבות להשיגו. במהרה קודם מתפקיד מוכר למנהל משמרת.
בשנת 1996, כשקיבל את צו הגיוס, בחר רמי לשרת כחייל קרבי, הוא שובץ לחטיבת 'גבעתי' ושירת כלוחם ומאוחר יותר כמפקד כיתה. תקופת השירות הצבאי הייתה תקופה מעצבת בחייו, פיתחה בו יכולות מנהיגות ועוצמות פיקוד. רמי חדור מוטיבציה ופטריוט בכל נימי נפשו שרת את המדינה בנאמנות. רותם רעייתו והוריו מספרים כי שבתות רבות נשאר בבסיס לשמירות ואימונים והם היו נוסעים לבקרו, מצוידים במטעמים מפנקים.


הדרך בשב"ס

הוא תכנן להתקדם ולהגיע רחוק
בשנת 2007 התגייס רמי לשב"ס והוצב כסוהר ביטחון בבית מעצר 'אילת'. "בהתחלה חשבתי שהתפקיד קטן עליו", מתוודה רותם, "ידעתי מי זה רמי, כמה הוא יכול לתרום גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית". אך רותם האמינה בבעלה והאמינה בארגון, ידעה כי רמי יבלוט באיכויות שלו והשב"ס ידע למנף את יכולותיו. "החיוך, הנעימות, החום שפורץ ממנו, כל אלו עזרו לו בכל מקום ובכל ארגון אליו היה שייך", היא אומרת.
תחילה היה תפקידו ללוות עצורים לבית המשפט ורותם תהתה מה הוא מקבל כערך מוסף מעבודתו, אך משחלף הזמן הבינה שבהיותו אדם אופטימי וסקרן השכיל למצוא את הזוויות שעניינו אותו בעבודה, באחד המקרים, בחדר המעצר בבית המשפט, הצליח להציל את חייהם של שני אסירים שניסו להתאבד. רמי נשלח לקורס סוהרים וקורס מש"קים, אותם עבר בהצטיינות. רותם חשה שהארגון מתחיל לזהות את היכולות של בעלה, גם מפקדיו אמרו עליו כי יתקדם ויגיע רחוק.
"לרמי הייתה תכונה מופלאה למצוא בכל מטלה את החלק המעניין והמאתגר ולהיצמד אליו", היא מספרת. תכונות אלו ואחרות ניתבו את דרכו לפרויקט "תלפיות" בשב"ס ולמסלול הקצונה המבטיח במסגרת הארגון.
רמי שמח על הזדמנות לצאת לקורס הקצינים, אם כי בראשו חלפו מחשבות ודאגות כיצד ישפיע הדבר על חיי המשפחה. הרצון להשיב בחיוב לאתגר הניצב בפניו גבר על הלבטים. רמי מצא בקורס תכנים מפתחים הן אישית והן מקצועית, יותר מכך, הוא מצא בקורס קשת חברים אמיתיים ואיכותיים לצעוד איתם דרך ארוכה, דרך שבה האמין.

 

זיכרונות וגעגועים

נועדנו אחד לשני
רמי ורותם הכירו בחנות "קפריס", היא הייתה בת 15 ועבדה כמוכרת והוא, מבוגר ממנה בשנה, מנהל המשמרת. במשך שנה היו השניים חברים טובים, "זה לא היה קשר רומנטי" היא מסבירה, "הוא היה בן בית אצלי, אפילו אבא שלי התאהב בו, עוד לפני שהפכנו לזוג". הקשר התפתח וגלש מידידות עמוקה לאהבה רומנטית, שהחברות שהייתה בבסיסה אף הלכה והעמיקה. "הוא היה בן זוג מושלם, גבר של אישה אחת, חבר אמיתי, מקשיב ומכיל, יודע להתבונן תמיד על חצי הכוס המלאה, הוא השלים אותי בכל דבר", מנסה רותם לתאר במספר מילים זוגיות של כשבע עשרה שנים.
אהבת הנעורים נתנה את ביטוייה בבילויים האופייניים לבני גילם, הם נסעו עם הרכב של ההורים לטיולים בצפון ובדרום, ישנו באוהלים בשפת הכינרת וירדו עם חברים לים המלח. "כן, לפעמים גם "הברזנו" מהלימודים, היה הרבה יותר כיף להיות עם רמי מאשר בכיתה", היא מתוודה בחיוך כשהיא נזכרת בשנים בהן עוצב הקשר החזק ביניהם. מאז כמעט ולא נפרדו.

בונים חיים
עת השתחרר מהצבא הדרים רמי לעבוד באילת כקב"ט בבית מלון. רותם חברתו הצטרפה אליו ועבדה כמלצרית. יחד התגוררו במעונות העובדים, הנעימו את זמנם בעבודה ובבילויים בעיר הקסומה.
"רמי היה בחור יפה, חייכן ומלא שמחת חיים, הוא הסתדר שם מצוין, כולם אהבו אותו והוא השתלב בעיר ובאווירה החברתית בצורה מושלמת", מספרת רותם.
לשניהם היו ברור המסלול בו יבחרו בעתיד, אך לפני שהתמסדו ובעידודו של החבר הטוב ביותר של רמי מילדות, תומר, שלאורך שנים עשו דרך דומה במקביל, יצאו לטיול במזרח הרחוק, ביקשו ליהנות ממטעמי העולם הרחוק בטרם יצללו לחיים האמיתיים. רמי שכנע את אביה של רותם לאפשר לה לצאת עמו לטיול למרות שכבר נרשמה ללימודים והשניים המריאו. במשך ארבעה חודשים טיילו בארצות המזרח הרחוק, רמי גילה את חדוות הצלילה, התאהב בתחושה שנתנו לו המעמקים ונהנה ממראות עיניו תחת המים. עת סיימו את הטיול, חזרו ארצה לאחר ששבעו נחת מההתנסות בטעמים ובריחות לא מוכרים.
"רמי אחי היקר... לא כל האנשים זוכים לחברות אמתית כמו זו שהייתה בינינו, חברות שהתחילה אי שם בגן חובה, נמשכה בבית הספר היסודי ועברה לתיכון, לצבא, לאזרחות, להקמת בתינו, בעצם לכל אורך חיינו... אתה חסר לי אחי היקר והזמן אינו מרפא את הכאב אלא מעצים את תחושת החוסר...".
(מתוך דברי ההספד של תומר, חברו של רמי)
רמי החל ללמוד במכללת "ספיר" וסיים תואר ראשון בתעשייה וניהול. לאחר שלוש שנות לימודים אקדמאיות, החליטו בני הזוג כי הם בשלים למגורים משותפים
וב-28 במאי 2003 נישאו באולם 'משמר הנגב'. רמי, שאהב את החיים הטובים ורצה ליהנות מעט מחייהם כרווקים צעירים, ביקש לדחות את הקמת המשפחה והולדת הילדים.
כאשר החליטו לעבור לאילת, התייחסו לכך כאל הרפתקה. רותם עבדה בבית ספר תיכון בעיר בתחום החינוך והמתמטיקה ורמי עבד בתחום המלונאות. הם אהבו את הנוף ההרים הנושקים לים האדום, קיוו כי בעיר יימצאו את ההזדמנויות לקידום. לאחר תקופה, החל לחוש כי עבודתו אינה מספקת דיה, "זו הייתה עבודה שדרשה ממנו להקריב שעות רבות, לילות, שבתות וחגים, הוא חש שזה על חשבון המשפחה". רמי, שכבר היה אב לבתו הבכורה יובלי, אז בת 3, כיום בת 6, החליט להתגייס לשב"ס. יומיים לפני שהחליט על דרכו החדשה בארגון, נולד בנו יואב, כיום בן 4.

אבא שטותניק ומצחיק
בבנה יואב רואה רותם את דמות בעלה, את תווי-פניו וחותם אופיו: "יואב ממש דומה לרמי", "שטותניק" כמוהו, צוחק, חייכן ואופטימי. גם רמי היה כזה בדחן וחקיין, מצחיק אותי ואת הילדים".
יובל, היא מספרת, הייתה בבת עינו של רמי. "מאז האסון היא עצובה, זו כבר לא אותה יובל", אומרת רותם בנימה עגומה. "הילדה גדלה על כך שאבא שלה מציל אנשים, מכוון אותם ועוזר להם לחזור למוטב".
כאשר סיפרה רותם לבתה על האסון שפקד את המשפחה לא הבינה הקטנה איך אף אחד לא הגיע לעזור לאבא שלה. כאשר הגיעה יובל לטקס האזכרה בכרמל ביום ה-30 לאסון, הביטה יובל בצמרות העצים המפויחות, זכר לאש שהשתוללה שם, ולחשה לאמה: "את יודעת אמא, עכשיו אני מבינה למה אף אחד לא יכול היה להציל את אבא, צמרות העצים פה כל-כך גבוהות...".
"רמי היה קודם כל החבר הכי טוב שלי", מספרת רותם וקולה כבוש מעצב. "הוא היה בן זוג מדהים ואבא מקסים עם אהבה מטורפת לבית ולמשפחה, אבא שהיה שם בשביל הילדים והשתולל איתם, אבא ילדותי שהבטיח שלעולם לא יתבגר רק בשביל להשתטות עם ילדיו".
הכי טוב שאפשר
אופיר, אחיו הצעיר ממנו בשלוש שנים, העריץ את רמי. הוא היה האח הגדול, ה"מלך שלו" שאחריו היה כרוך באהבה ובהערצה. "הייתי נשרך אחריו לכל מקום שאליו הלך, נדבק אליו ולחברים שלו", הוא מספר. בבגרותם צמחה בין האחים חברות הדוקה והם ניהלו קשר יומיומי. "רמי ידע לעשות הכול בגדול והכי טוב שאפשר, לעולם לא היה מתפשר. הוא היה איש שיחה מלא עניין וחוש הומור ותמיד אהבו לדבר אתו", הוא מספר בהיזכרו בגעגוע באחיו האהוב.

היום האחרון

שלושת הילדים שלי ביחד
ביום שלישי, יום ה"אפטר", הגיע רמי ללון בבית הוריו בבאר שבע, הייתה זו הפעם האחרונה בה ראתה אותו עליזה אמו. שלווה אביו, למרבה הצער, לא הספיק לראותו. אותו ערב נחרט בליבה של עליזה מראה פשוט לכאורה, אך מרגש עד מאוד. שלושת ילדיה האהובים - רמי, אופיר ושירן החיילת - ישבו בגינת הבית ושוחחו ביניהם. התמונה שנגלתה לעיניה הייתה משפחתית, אווירה של שגרת חיים נעימה ומבורכת. "שנים רבות עברו מאז ראיתי את שלושת הילדים שלי ביחד, שלא באירוע משפחתי עם עוד אנשים סביבם, פשוט כך, כמו שהיו קטנים...", היא מתארת בערגה, "זו הייתה תמונה יפה ומרגשת, אושר הציף אותי".
ביום חמישי, יום האסון בכרמל, התקשר רמי לרותם בשעה 12:30 והודיע כי לא יספיק לעלות על הטיסה המוקדמת לאילת בגלל השריפה בכרמל. הוא סיפר שהם מוקפצים למשימת פינוי אסירים בכלא דמון. בלבה של רותם חלפה מחשבה משעשעת ש"לבטח נשרפו בכרמל כמה עצים ורמי שלה עכשיו גם רוצה להיות כבאי-גיבור ומספר שכל הכרמל כבר נשרף...".
רותם, נותרה מנותקת, לא מעודכנת בהתרחשויות. בשעה 17:50 התקשרה אליה חברתה הטובה ענת ששמעה על אסון האוטובוס שעלה באש וגיששה בזהירות :"רותם...דיברת עם רמי?".
רותם ניסתה לחייג אליו ומשלא נענתה, הציצה בחדשות ברשת וראתה את תמונתה של קצינה מסגל ההדרכה של הקורס. רותם הבינה כי ייתכן ורמי מעורב באסון, אך בליבה ביקשה להאמין כי בעלה ניצל מהאש. "הוא בטוח מתחבא איפה שהוא, מחכה שהאש תתמתן...", האמינה ולא שיערה עד כמה האש אכזרית.
באותו יום התלבשה עליזה בבגדים חגיגיים ועמדה לצאת לתל אביב, לבסיס בו שירתה שירן בתה, לטקס צבאי. במהלך נסיעה משותפת עם חברה, החלו להתגנב לאוזניהן שמועות ודיווחים על המתרחש בכרמל ועל האוטובוס שנקלע לסערת האש. בנסיעה, שהחלה באווירה שמחה וחסרת דאגות, קיבלה עליזה טלפון מרותם וזו סיפרה לה בדמעות חנוקות ובקול מודאג שרמי היה על האוטובוס.
עולמה של עליזה חרב עליה באחת. בהגיעה לבסיס הצבאי, כבר חיכו לה קציני צבא, היא הובלה לחדר נפרד ובו ניסו להרגיעה. שירן, טרם ידעה על הבשורות הקשות הנוגעות לאחיה האהוב, הוכנסה אף היא לחדר. תחילה לא הבינה מדוע מלווים אותה הקצינים, לרגע חששה כי עשתה משהו לא תקין. בתוך החדר התבשרה על הנורא מכל.
"קל להתאהב ברמי", מספרת רותם, אהבת נעוריו, אשת חיקו ואם ילדיו. נדמה כי כל חייהם הם היו ביחד. "כל הדברים המשמעותיים שקרו לי בחיים התחילו אחרי שהכרתי את רמי". אחר היא מוסיפה: "בעיני הוא היה מטאור, וכבר אמרו לי שמטאורים מקומם בשמים".

אמרו עליו

דבר המפקד
בביס"ר דקל נפרדנו מרמי ישראלי אשר חרף נפשו בשריפה.
רמי ישראלי גויס לשב"ס בשנת 2007 והחל עבודתו בבימ"ר אילת. מיד בלטו יכולותיו הגבוהות, כישורי המנהיגות שלו ונועם הליכותיו. רמי סיים את קורס הסוהרים וקורס המש"קים בהצטיינות יתרה. את כל תפקידיו בשב"ס מילא מתוך מחויבות גדולה לשמירה על ערכי הארגון ומטרותיו. כבוד האדם וחיי האדם היו ערכים עליונים עבורו. האתגרים עימם התמודד במהלך שירותו דרשו מקצועיות נדירות, חשיבה ממוקדת וחדה ואחריות אישית.
המשימות אותן נדרש למלא היו קשות ומורכבות, אך הוא הצליח למלאן במסירות רבה. את אישיותו עטפו ערכים, יושר, אהבת המולדת ואהבת השירות. רמי התגלה כסוהר רציני ואחראי בעל יכולת עשייה מרשימה, תכונות אשר הובילו להכרה באיכויותיו ועל כן נבחר מתוך מועמדים רבים לפרויקט תלפיות ויצא לקורס קצינים. עתידו המקצועי טרם האסון היה מובטח ומפקדיו ראו בו הבטחה וייעדו אותו לגדולות.
מותו בטרם עת הותיר חלל גדול בליבנו.
אנו עדיין מתקשים לקבל את העובדה שבהרף עין נעלם חברינו - רמי.
אין נחמה במותו.
כאב המשפחה לא ירפה וכאבם של חבריהם לא ינוחם.
בית סוהר דקל ימשיך לחבק את המשפחות, לחזק ולתמוך בהן.
אנו מבטיחים שזכרם לא ימוש מאתנו.

יהי זכרו ברוך,
באסם קשקוש, גנ"מ
מפקד ביס"ר דקל

מישר כהן אפרת

1975-2010

אפרת כהן חונכה בביתה לעזרה לזולת, נתינה ורגישות לסביבתה, יחד עם זאת לימדו אותה את החשיבות ברכישת מקצוע המקנה פרנסה בטוחה והיא, שהייתה חרוצה ותמיד עבדה למחייתה, בחרה ללמוד פסיכודרמה לתואר שני. אביה ניסה להניא אותה מהחלטתה, הסביר לה שזהו מקצוע שאין לו ביקוש, אך אפרת עמדה על שלה. כזו הייתה - אישה צעירה ההולכת אחר האמת הפנימית שלה, ביקשה עבודה המשלבת פן טיפולי ומגע עם אנשים.
לאחר מותה מתוודה אביה ואומר: “הייתה לה תעוזה, היא הצליחה בזכות עצמה והאמינה שתגיע לאן שהיא רוצה בחיים בדרך שלה, זו הייתה דרך ייחודית. את אפרת שלנו הכרנו בחייה , אך נדמה לי כי לאחר מותה הכרנו עוד יותר...“.

אבני דרך
 

אחות קטנה-גדולה
אפרת הייתה הבת הרביעית, בת הזקונים של נעמי ושמואל כהן, אחות למירב, אירית ותמיר. עשר שנים מבדילות בינה ובין אחותה הבכורה מירב, פער שיצר ביניהן קשר מיוחד. מירב הרגישה מעין אימא שניה לאחותה הקטנה והן הרבו להיות יחד, אפרת הייתה כרוכה אחר מירב וזו העניקה לה תשומת לב רבה ואהבה. ככל שחלפו השנים, הפער הצטמצם והאחיות הפכו לחברות קרובות וטובות. לא עוד כאם ובת, אלא כשתי נשים צעירות. מירב העריכה מאוד את אחותה הצעירה ונהגה להתייעץ עמה אפילו בענייני הורות למרות שטרם היו לאפרת ילדים משלה. מירב מדגישה כי עם השנים התרחש בין השתיים היפוך תפקידים והיא פנתה לאחותה הקטנה לייעוץ. “אפרת הייתה האחות הקטנה-גדולה שלי“.
ארבעת ילדיהם של נעמי ושמואל נולדו בפתח תקווה. כאשר נולדה אפרת עברה המשפחה לבית גדול יותר ברעננה, העיר בה בילתה אפרת את שנות ילדותה, בגן “מורן“, בבית הספר היסודי “מגד“, בחטיבת-הביניים “השרון“ ובתיכון “אוסטרובסקי“, בו למדה במגמה עיונית. הוריה מספרים שהייתה תלמידה טובה, לא מתבלטת במיוחד ולא בעייתית, מתבגרת נוחה. “הרבה חברות וחברים, בילויים כמו כולם והרבה אווירת משפחה“, הם מסכמים את אותן שנים.
מגיל צעיר אהבה אפרת בעלי חיים, כל חיה עזובה או פצועה שמצאה, נאספה אל ביתם ולאם נעמי לא הייתה היכולת להתנגד למראה עיני בתה המתחננות להכניס עוד חיה לביתם ולטפל בה.
תחביביה של אפרת בשנות נעוריה היו מתחום האומנות, אהבה לצייר, לכתוב ולצלם. היא הייתה ידועה בברכות המרגשות שכתבה לבני המשפחה, ברכות מקוריות בעלות מסר ומוסר השכל.
בצבא שירתה אפרת בחיל האוויר ועם שחרורה נרשמה ללימודי תואר ראשון בחינוך ובאומנויות ב“בית ברל“. בסיום הלימודים מצאה עבודה כמורה לאומנות בחינוך המיוחד. בין עיסוקיה הרבים מצאה גם זמן להתנדב עם נוער בסיכון ועם נערים העוברים גמילה מסמים. בבית לא סיפרה שהיא מתנדבת, צנועה הייתה וסיפרה כי היא הולכת לעבודתה, רק לאחר מותה גילו הוריה על פעילות ההתנדבות הענפה שלה.
על אפרת ניתן לומר כי חוותה פריחה מאוחרת, היא לא נטתה אחר הזרם והקשיבה תמיד לקול הפנימי שלה. בניגוד לאחיה ואחיותיה שגרו בבית ההורים עד שנישאו, אפרת בחרה בדרך עצמאית וגרה במספר דירות שכורות, אפילו בקרוואן בקיבוץ התגוררה תקופה וגם אותו הצליחה להפוך לפינת חמד חמה, צבעונית ומטופחת. בני משפחתה מספרים שאפרת האמיצה לא פחדה משינויים והתנסויות, חיפשה לגוון והאמינה שהחיים הם דרך ולא מטרה.
כשהחליטה ללמוד פסיכודרמה לתואר שני, הביעו בבית מעט מורת רוח. “פסיכודרמה זה לא פרנסה“, אמרו לה, אך אפרת האמינה בדרכה, לא נכנעה ללחצים וידעה כי תמצא את עתידה. בלימודיה נדרשה לארבע שנות לימוד אינטנסיביות ומלאות, במהלכן התנסתה בעבודה מעשית בבית חולים “אברבנאל“ ובנוסף המשיכה והתנדבה עם נוער שוליים, נוער בסיכון ונערים בגמילה מסמים. עבודת ההתנדבות גרמה לה סיפוק רב, גם אם לא היוותה מקור הכנסה, לכל מי שהעיר הערה על דרך התנהלותה, ענתה בנחישות: “זה מה שאני אוהבת ומה שאני רוצה לעשות“.
אביה מתאר את נחישותה “סוס דוהר שאי אפשר לעצור אותו“. בזכות בתו גילה גם הוא כישרון אומנותי חבוי והחל מפסל בחמר והיא עודדה אותו והייתה גאה. “כל הפסלים האלה שיש בבית“, מורה שמואל ביד על הפסלים המקשטים את ביתם, “זה הכל בזכותה“. שבועיים לפני האסון פיסל פסל אישה, ידיה של האישה מונחות על פניה כאות לסימן אבלות. בדיעבד זה נראה מעין סימן, אך הוא מודה שבאותו זמן לא הרגיש דבר. כעת הוא מתכנן לפסל דיוקן של אפרת.
בעין לחה מספר שמואל כמה ידעה אפרת להוקיר תודה. דבר לא היה ברור ומובן מאליו עבורה, אפילו לא עזרת ההורים. על כל דבר הודתה עשרות פעמים במילים חמות ובטלפונים, לפעמים גם קנתה מתנות להביע את הערכתה לדבר מה שעשו עבורה.
אפרת לא מיהרה למצוא בן זוג ולהתחתן והוריה לא לחצו, הם הכירו את בתם וידעו כי היא לא מתפשרת ועושה כל דבר בדרכה השקטה אך הנחושה. “יהיה בסדר“, עודדה את הוריה והם היו גאים בכל שהשיגה וסמכו על שיקול דעתה. מירב מספרת שאפרת הייתה קשורה לאחיינים שלה והרעיפה עליהם פינוקים. בחג הפסח הייתה “שולפת“ את הקטנים משולחן ליל הסדר, מכינה איתם תחפושות, שירגישו כמו בני ישראל ביציאת מצרים “מאיפה אתם באים?“, הייתה עושה איתם חזרה והם ענו: “ממצרים“, לשאלתה לאן אתם הולכים, היו משיבים בהנאה: “לירושלים“. היא נהנתה להשתמש בכלים שרכשה בלימודי הפסיכודרמה להפעיל את הילדים במשפחה וליצור אצלם סקרנות וחיבור לחג.

הדרך בשב"ס
 
אתה תראה איך עוד תתגאה בי
בשנת 2008 יזמה אפרת פנייה לשב“ס, לאחר ראיונות, מבדקים ובחינות התקבלה לעבודה בכלא הנשים “נווה תרצה“. על פניו נראה כי הכלא אינו המקום המתאים למידותיה ולאישיותה של אפרת שחיפשה תמיד חופש ומרחב. אך דווקא שם, במקום השונה, האחר, במסגרת החדשה והנוקשה, מצאה את עצמה. לראשונה הרגישה שהיא מנתבת את עתידה המקצועי למקום שהיא שלמה איתו.
אפרת יצאה לעבודתה מדי יום בתחושת אושר, היא חשה כי זכתה למצות את הכישורים שלה ולהביא לידי ביטוי את אשר למדה כל השנים בחינוך המיוחד ובפסיכודרמה. בדרך יצירתית הגיעה ללב האסירות וניסתה לחולל בהן שינוי ולהשפיע, לעיתים נדמה כי הייתה מסכימה לעבוד גם ללא תמורה כספית אם הייתה נדרשת לכך.
בביקור בני משפחתה בכלא לאחר האסון, הם פגשו באסירות שהביעו צער עמוק וכנה על כך שהיא כבר איננה איתן. אפרת הייתה דמות משמעותית לדיירות בית הסוהר, הן סיפרו עד כמה הייתה אמפטית ורגישה, סיפרו על דרך הטיפול המיוחדת שלה באסירות ועל החיוך שלא מש מפניה. בתום הביקור יצאה מירב ובלבה גאווה עצומה על האחות שהייתה לה.
העבודה בשורות השב“ס העניקה לאפרת לא רק הגשמה עצמית ומקצועית אלא גם אופק לעתיד וביטחון, כפי שהוריה כל חייה שאפו עבורה. בשב“ס, היא מצאה את השילוב בין עבודה מסודרת בארגון גדול ואפשרויות קידום מפותחות לצד תוכן ומשמעות. כשקיבלה זימון לקורס קצינים היא שמחה לקחת בו חלק וידעה שבסיומו תשוב ל"נווה תרצה“ כקצינת חינוך. “אתה עוד תתגאה בי“, אמרה לאביה, אך הוא מאז ומתמיד התגאה בבתו המוצלחת.

זיכרונות וגעגועים
 
הקשיחות של אבא והרגישות של אמא
שמואל מתאר כי אופייה של אפרת הוא שילוב של שני ההורים, לדבריו היא ליכדה בעצמה את התכונות הטובות והחיוביות של כל אחד מהם. ממנו לקחה את הקשיחות, העקשנות, האיתנות והעוצמה ומאמה ירשה את הרכות, העדינות, הרצון לתת ולעזור, הרגישות והסבלנות. על פי מה שהם מספרים, למרות היותה הקטנה בבית הייתה היא הדבק המלכד של המשפחה. כל פעם שרצו להתייעץ או התלבטו בנושא מסוים, נהגו לשאול לדעתה.
“אפרת הייתה אחרת, שונה. היא לא פחדה מתנועה ושינויים“, מספרת מירב, היא מתארת כי באחד הימים וללא כל סיבה, החליטה אחותה באופן מפתיע ונועז לעשות קרחת בשיער. “ההורים שלנו השתגעו, נבהלו אבל היא צחקה ואמרה: איזה חופש זה...“.
אפרת הייתה דמות צבעונית, שונה וייחודית. היא נהגה ללבוש בגדים צבעוניים, הייתה מלאת חיים ותנועה.תמיד צוחקת, מספרת בדיחות, בעיקר הצטיינה בחיקוי המבטא העיראקי של העדה, “זה לא נתפס איך בן אדם כל-כך חי יכול להיות מת?...“, מביעה מירב את כאבה בתסכול וצער עצומים.

אמא, תודה על הזוגיות
לאחר שאפרת הגשימה עצמה מבחינה מקצועית בשב“ס, נהנתה מעבודתה, שכרה דירה וחיה חיים עצמאיים ומלאים, התפנתה גם לזוגיות וחיכתה לאדם הנכון עבורה.
כאשר אמה הציעה להכיר לה בחור רווק המתגורר בשכירות בבית חברתה, ביטלה מיד את הרעיון. לאחר כמה חודשים ניסתה האם שוב והפעם אפרת נעתרה והסכימה לפגוש בו. בתום הפגישה הראשונה, חשה שאין להם הרבה מן המשותף, הוא היה שקט מדי בעיניה, אך החליטה לתת עוד הזדמנות. לבסוף הבינה כי הקשר ביניהם מיוחד, השקט שלו השלים את אופייה הסוער. "הוא מרגיע אותי, מאזן אותי", סיפרה עליו.
מדי פעם נהגה אפרת להתקשר לאימה ולומר לה באהבה רבה: “אמא, תודה על הזוגיות, הכול בזכותך!“ ואמה הייתה עונה בחיבה שייוולדו הילדים, אושרה יהיה מושלם. לאחר שנת היכרות, שלושה שבועות לפני שנספתה באסון השריפה התארסו אפרת ואמנון, כמתנת אירוסין קנה לה טבעת יהלום. לאחר האסון, חזר אמנון לפינלנד, ארץ הולדתו, להתכנס בכאבו.

היום האחרון
 

אש תופת
בשבת, חמישה ימים לפני האסון, נפגשו שמואל ונעמי עם אפרת בפעם האחרונה. מעולם לא הלכו אליה בשבת, אך באותה שבת הרגישה אמה כי היא חייבת לראותה, הם הגיעו לדירתה ברעננה, ישבו אתה, צחקו ודיברו על המשך הקורס. לפני שיצאו, חיבקה נעמי את אפרת ואמרה לה: “אני כל כך אוהבת אותך, אני גאה במה שאת“.
בהמשך השבוע נסעו שמואל ונעמי לחופשה בים המלח ושבו לרעננה רק ביום חמישי, יום השריפה בכרמל. אפרת התקשרה אליהם במהלך אותו היום ארבע פעמים וסיפרה שהם נוסעים לכלא דמון לפנות אסירים.
בשעה 14:45 התקשרה שוב, הוריה כבר היו בביתם. “איזו תופת אמא, איזו אש“, תיארה את תחושותיה בהתקרבם לאזור הבוער. מאוחר יותר ניסתה נעמי שוב ושוב להתקשר אך הטלפון של אפרת לא היה זמין. באותם רגעים הרגישה נעמי באינטואיציה אימהית שאפרת איננה. היא התקשרה מיד למירב ובישרה לה על תחושותיה הקשות, אך מירב סירבה להאמין. הייתה בטוחה שאמה נלחצת לשווא.
מירב צפתה בטלוויזיה, ראתה את התמונות הקשות ושמעה את הדיווחים, מרגע לרגע התחדדה הבנתה שהאוטובוס המדובר הוא של צוערי השב“ס, האוטובוס שעליו הייתה גם אפרת.
רק בשעות הערב, עם בוא קצין העיר לבשר את ההודעה קשה, הבינו בני המשפחה ששום נס כבר לא יקרה בחנוכה הזה.
בתחילת כל שנה הייתה נוהגת אפרת לכתוב על פתק את התוכניות שלה, איחולים וחלומות: בן זוג, ילדים, בריאות, עבודה. אפרת חלמה להיות מפקדת אגף, אולי גם מפקדת כלא. “שאלוהים יעזור לי להגשים את החלומות שלי“, כתבה.

אמרו עליה
 

דבר המפקד
אפרת,
כל יום עם סיפור חדש, התלהבות בעיניים והתרגשות בבטן שרצתה לחלוק עמנו רעננות, יופי, צבעוניות ופריט ייחודי לשבור את השגרה.
הרבה רגעים של צחוק שסחף את כולנו ואפשר לעשות פסק זמן, להשתחרר, להירגע, להתפרע ולהיות יחד.
הרגעים והתמונות מלאו את היומיום שלנו יחד ועכשיו נשארנו עם החוסר, החלל, האובדן, הכאב, העצב וזיכרון החיוך שלך.
מתגעגעים אלייך, המומים, כואבים ועצובים.

יהי זכרך ברוך,
סגל בית סוהר נווה תרצה

מישר לוי אבירם

1981-2010

מישר לוי מוריץ

1978-2010

הרחק מתחומי העשייה הביטחונית והקפדנית, בשונה מאוד מהעיסוק מול אוכלוסייה ייחודית של אסירים ועבודה קשוחה בתוך חומות הכלא, הייתה ספונה בנשמתו של מוריץ, נשמה של אומן, איש תרבות וספר, צייר וצלם חובב, יוצר קריקטורות מוכשר ואיש המילה הכתובה.
במילותיו וצילומיו הותיר אחריו מוריץ עולם שלם של תרבות ורגש, עושר של דימויים, רחשי לב והגיגים, כיסופים ותחושות. לצד הדברים שהעלה על הכתב, הותיר עשרות רישומים וציורים, ביניהם קריקטורות רבות מדמויות שפגש במהלך חייו ומאירועים שהשפיעו עליו. נפשו של מוריץ היתה נפש של אומן, אומן תאב חיים ואוהב אדם

אבני דרך
 
מחשבים, לגו וספרים
מוריץ נולד בטבריה ב-6 באפריל 1978. הוא נקרא על שם סבו מצד אביו. הילד שני בבית הוריו, לפניו, כנרת הבכורה, אחריו נולדו נסי ודפנה.
שמחה גדולה הביאה לידתו להוריו, פפו (שמטוב) ויפה לוי, הם מספרים עליו שהיה ילד יפה, זהוב תלתלים, חייכן, מאיר עיניים וחכם. “כבר כשהיה ילד התגלו כישרונותיו האמנותיים, הוא אהב להצחיק, להתחפש ולחקות אחרים“, מספרת יפה. “מוריץ היה ילד מלא וחברותי, מוקף בחברים מהכיתה, מ“השומר הצעיר“ ומ“תנועת המושבים“, אהב לעזור לכולם, והתרחק ממריבות וויכוחים“, כך מתארו פפו, אביו.
מוריץ התחנך בבית הספר היסודי “כנר“. מגיל צעיר בלטה אהבתו לספרים. הוא “בלע“ אותם בשקיקה ממש כמו היה “תולעת ספרים“ אמיתית. הספרים היו עבורו עולם שלם אליו הוא צלל בין המילים, עולם שהגשים את חלומותיו. “מוריץ למד קרוא וכתוב עוד בגן חובה“, מספרת אמו, יפה, בת למשפחה ותיקה ושורשית בעיר היושבת בטבריה מזה שמונה דורות.
בנעוריו, היו למוריץ שני תחביבים נוספים: מחשבים ובניית דגמים בלגו. את המחשב הראשון קיבל מתנה בגיל 8 ובו השקיע זמן רב. הלגו היה עניין מיוחד - “אלוף הלגו“ כינו אותו בבית. בשנות ילדותו המוקדמות שיחק בקוביות לגו פשוטות, אך בהדרגה וככל שבגר, החל לבנות דגמים טכניים מורכבים, חלקם מופעלים על ידי סוללות חשמליות. במשך שעות ישב בחדרו, מרוכז וממוקד בבניית הדגמים, חלקם שמורים בבית אמו עד היום, מזכרת מימי הילדות והנעורים של בנה.

בין כינרת לתבור
בשנת 1989, כאשר היה בן 12, החליטו הוריו לשנות את אורח חייהם ועברו למושבה אילניה, הלא היא סג’רה, בגליל התחתון. בית הוריו היה בית קרקע מוקף עצי פרי.
השתלבותו החברתית במושב הייתה מוצלחת, הוא התחבר לילדים ויצר עמם קשרים טובים, בית ההורים, כפי שמתארת זאת אמו הפך ל“מועדון חברים“. מוריץ היה הבדחן שבחבורה, חקיין מצוין ובעל חוש הומור, מלא שמחת חיים, בה הדביק את כל סובביו.
המעבר מחיי העיר לכפר היטיב עם מוריץ, הוא אהב את חיי הטבע והלימודים בבית הספר החקלאי “כדורי“ היו אפוא עניין טבעי עבורו. בבית הספר השתלב במגמת ידיעת ארץ ישראל, ונדמה שכאן מצא את כל שלבו חפץ לדעת, ההיסטוריה של ארץ ישראל, שביליה, אתריה ונופיה היו אהבתו הגדולה. נדמה כי הכיר כל נקודת חן בארץ ונחשף לעוד ועוד מקומות, פינות ודרכים. בשנים בהן למד בבית הספר הרבָּה בטיולים מטעם המגמה, וגילה בשקיקה את מרחבי הארץ ונופיה, הארץ אותה אהב. הוא החל להתעניין בארכיאולוגיה ויצא לעיתים לחפירות ארכיאולוגיות עם חבריו. לצד אהבתו לטיולי שטח, שמר מוריץ על מסגרת לימודים יציבה, “הוא לא אהב להשקיע שעות רבות מעבר לממוצע והסתפק בציונים שקיבל שהיו טובים, מתמטיקה הוא פחות אהב אך בלט יותר במקצועות ההומאניים כמו ספרות והיסטוריה, סיים את לימודיו עם תעודת בגרות מלאה“, מספרת אמו.
בספר המחזור של כיתה י“ב ב“כדורי“, נכתב שיר מיוחד על ידי מורהו הנערץ של מוריץ, דן פייגין, המורה הקדיש בשיר הומוריסטי, את אהבתו לתלמידיו וציין מה ייחודי בכל אחד מהם. בזמן השבעה של מוריץ, הגיע באחד הימים אדם מבוגר, נשען על מקל הליכה. היה זה מורהו האהוב מימי בית הספר. בידו אחז בספר הכיתה המיתולוגי שרובו אויָר בידי מוריץ, הוא העניק את הספר הזה במתנה ליפה, אמו.

צעירים לנצח
עת הגיע צו הגיוס, ידע מוריץ כי ברצונו לשרת ביחידה קרבית. לשם כך היה עליו להתאמץ, הוא החל בסדרת אימוני ספורט והחל בדיאטה קפדנית ונוקשה, כך השיל מעליו במאמץ ראוי להערכה כשלושים קילוגרם ממשקלו. הייתה זו משימה לא קלה שהצריכה מאמצים רבים וכוח רצון עז, מוריץ הוכיח שכאשר הוא מסמן מטרה ויעד - דבר לא עוצר בעדו.
מוריץ גויס ב-1996 ליחידת מודיעין שדה קרבית במסגרתה שירת כלוחם יחמ“מ ובהמשך כתצפיתן, מרבית תקופת שירותו שהה בלבנון, שנים אלו השפיעו וחישלו לא רק את גופו אלא גם את נפשו. על אף נפש האמן שבו, מוריץ היה מחובר לצבא ולאווירה אשר התהוותה ביחידה. ערך החברות היה מעלה עליונה עבורו והוא חש חלק מקבוצה מיוחדת של אנשים. בחורים צעירים אשר את תרומתם למדינה העניקו מעומק הנשמה והאמונה. “מורעל“ אמרו עליו הוריו וחבריו, במהלך ימי הטירונות עת הגיע לחופשה בביתו העדיף לישון בשק שינה מאשר במיטתו החמה והנוחה. “אני לא יכול לישון על מיטה כאשר החברים שלי זרוקים באוהלים...“ הסביר.
הצבא ביגר את מוריץ באחת, הבין שהחיים טומנים בחובם תפניות וקשיים, אובדן וצער ויש שימשיכו לחיות בלבו בלבד, צעירים לנצח. כזה היה חברו הטוב אורי סמואלוב, שנפשו נקשרה בזו של חברו. הם היו רעים לנשק, אחים לדם. כאשר נהרג אורי בפעילות מבצעית, הכה מותו את מוריץ בכאב חד. “נפילתו של אורי השפיעה עליו קשות“, מספרת יפה האם, “מוריץ לקח את זה ממש קשה ועבר זמן רב עד שהרגשנו שהוא מתאושש“.
בטקס חניכת “מצפה אורי“, על שם אורי סמואלוב ז“ל שנערך ביער בירייה במלאת עשר שנים לנפילתו, נשא מוריץ דברים מרגשים שלא הותירו עין יבשה. “צבא שמיים“, הוא כתב בכותרת:
“בילדותי שמעתי על צבא שמיים, מין מושג מיסטי, נשגב מבינתי ולא מובן. עם חלוף השנים הפנמתי, עוד בטרם ממש הבנתי, כי את אותו צבא עליון העובד בשירות האל, מרכיבים האנשים הטובים ביותר, הטהורים והזכים ביותר... אחי, אחי היקר משרת כבר עשור בצבא העליון...אני יודע, מרגיש סמוך ובטוח שבין כל המטלות הרבות של אורי כמלאך הוא גם משגיח עלי, מכל כיוון ומכל מקום... דמותך כחבר וכאח שומר ומחנך, היא לי כדרך אמת זהובה, מורכבת מאבני יושר, בינה, אהבה ונתינה. לכן אומר בגאווה כי חלק גדול ונכבד ממני שייך לך, אורי“.

פתלתלות דרכי החיים ועלומות הן
בחנוכה, 5.12.2010, עמדה אמו של אורי סמואלוב, לצד קברו הטרי של מוריץ וספדה לחברו הטוב של בנה:
“...אני יודעת מוריץ יקירי, שאהבת את אורי אהבת נפש, אהבה בלתי נלאית כפי שקראת לה, מין קשר טבורי בלתי ניתן לניתוק. אני לא יכולה אלא לראותכם יחד עכשיו, צוחקים, מחליפים חוויות ואומרים ביחד: מה זה כל השטויות האלה...“.


הדרך בשב"ס
 
החלום: להיות קצין
לאחר שירותו הצבאי בסדיר ומשך זמן קצר בקבע, עסק מוריץ בתפקידים ובעבודות הקשורות לתחום הביטחוני, הוא היה קב“ט בבית מלון באילת ובלדר במשרד הביטחון בקריה, אולם משרצה לתקוע יתד לעתיד ולסלול דרך שבה יראה אופק מקצועי, סיפוק ויציבות, בחר להתגייס לשב“ס.
בשנת 2003 הוצב בכלא “השרון“, משם יצא לקורס סוהרים אותו סיים בהצטיינות, הוא הועבר לעבודה בכלא “מגידו“ בשנת 2005 ובהמשך עבר קורס מש“קים וסיימו בהצטיינות. בתום הקורס זוהו יכולותיו של מוריץ בתחום ההדרכה והוא נשאר בבית הספר “ניר“ כמדריך קורסי סוהרים.
מוריץ כיוון גבוה, חלומו היה להיות קצין בהמשך דרכו. הוא נחשב למדריך מצטיין שסומן להיות מפקד מוביל בארגון ביום מן הימים ולעצב את דור העתיד של השב“ס. משהתקבל לקורס היוקרתי, חגג ונראה מאושר. “זה הייעוד שלי“, אמר לכולם. מוריץ גדל על ערכים של אהבת הארץ וידע שנתינה היא זכות ולא חובה, מקור גאווה למשפחתו וחבריו.
לקראת היציאה לקורס שוב נכנס למשמעת דיאטה ומשטר ספורט קפדני והשיל כשלושים קילוגרם ממשקלו.
תוך כדי עבודתו בשב“ס נרשם מוריץ ללימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה. זמן קצר לפני האסון עוד הספיק להגיש את שתי העבודות האחרונות להשלמת התואר. הוא היה סטודנט מצטיין, מבריק, אך את התעודה קיבלו עבורו הוריו.
“כואב לנו הלב שלא הספיק לסיים את הקורס“, נעצבת אחותו כינרת, השניים גדלו יחדיו, ממש כאילו היו אחים תאומים. קשורים היו בלב ובנפש ובמהלך עבודתם בשב“ס היו מרבים לבקר זה את זו. “החצי השני שלי“, היא מתארת את יחסיה עם אחיה בקול מלא געגוע וצער.

זיכרונות וגעגועים
 
אופנוע ראשון
בגיל 16 קנו לו הוריו את האופנוע הראשון. היו שהרימו גבה על אומץ לבם, ברם, רצו ההורים להגשים את חלומות ילדיהם. מוריץ אהב לדהור בכבישי הארץ עם האופנוע, לא אחת היה נוסע על אופנועו מטבריה עד רמלה. אפילו עד אילת הגיע ברכיבה על אופנועו. “החיים קצרים“ אומרת האם, כיום לאחר מותו נלווית למילים משמעות נוספת.
בחמש וחצי השנים האחרונות שולב בהדרכה בבית ספר “ניר“. בשנה וחצי האחרונות עבר להתגורר במושב בית עוזיאל, לא רחוק מרמלה, שכר חדר וחצי באווירה כפרית, כמו שאהב. “אבל גם שם רק לעיתים קרובות הוא היה לבד“, מגלה האם, “כל הזמן הגיעו אליו חברים רבים, מביה“ס “ניר“ ומתחנות חייו השונות, זה היה בית פתוח ומכניס אורחים כמו הבית שבו הוא גדל בצעירותו“. מוריץ הרבה לארח חברים בביתו, אולי קיווה שגם האהבה תגיע לפתח דלתו בקרוב. בלבו חלם להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם.
מתקרב לדת
בשבע השנים האחרונות לחייו התקרב מוריץ לדת ולשורשים, התעטף בטלית והניח תפילין, כוונתו הייתה לפקוד את בית הכנסת בכול שישי ושבת ובחגי ישראל. ביקש ליהנות מחוויה רוחנית של לימוד תורה. כשבועיים לפני האסון שוחח עם אמו ושיחתם התגלגלה על ענייני דת ורוח. יפה האם העריכה את התקרבותו של בנה לדת והוא שאב ממנה עידוד. באותה שיחה הם סחו על ספרי תורה קדושים המוכנסים לבית הכנסת ומוריץ ייחל ליום בו יוכל להכניס ספר על שמו. מוריץ סיפר לאמו כיצד התמלא בגאווה עת הוריו הכניסו ספר תורה לבית הכנסת באילניה עם מעברם לשם. כעת חלומה של יפה הוא להכניס, לזכרו של מוריץ, ספר תורה לבית הכנסת בטבריה.

אהבה לתרבות ואמנות
חבריו וידידיו הקרובים של מוריץ הכירו את קשת הכישרונות בהם התברך. את הצילום מעולם לא זנח, השקיע את מיטב כספו בקניית ציוד מקצועי, התעמק בזוויות צילום ובכל קורס בו השתתף, הן כחניך והן כמדריך, לקח על עצמו את משימת תיעוד הקורס, בפן החברתי ובפן המקצועי.
גם בקורס הצוערים במהלכו מצא את מותו, היה מוריץ מופקד על מלאכת הנצחת הרגעים הייחודיים. התמונות הרבות אשר צילם משמשות עדות חיה ונושמת לאותם רגעים בהם נראים צוערי הקורס שנספו באסון, מחייכים, צוחקים, מתאמנים, מתגבשים, אוכלים, לומדים וחיים את הווי היחידה המיוחד שנוצר ביניהם.
ביום האסון, טרם עלה על האוטובוס לכרמל, השאיר מוריץ את מצלמתו בידי חברו. האם זהו צירוף מקרים או כוח עליון, לא ידע איש לעולם. במצלמה שנותרה הרחק מתחום האש, הונצחו רגעים נדירים של צוערי הקורס, מזכרת נצח יקרה מפז עבור משפחות הנספים.
מלבד תקתוק המצלמה, היה מוריץ חמוש בעפרונות וצבעים והיה מאייר קריקטורות של דמויות שפגש בחייו. נותן להן פירוש ומשמעות מבדחת מבעד זווית עיניו. מספרים על מוריץ שהוא לא רק ידע להביט על העולם ועל האנשים סביב בעין מחויכת, אלא גם ידע לצחוק על עצמו, על חולשותיו ושיגיונותיו, “וזה מה שעושה אותו למיוחד וחזק“, מעידים בני משפחתו.
מוריץ היה איש תרבות ושיחה, ניתן היה לשוחח עמו על כל נושא שבעולם, תמיד היה לו מה להגיד ומה לשאול, מכל דבר חדש רצה ללמוד. הוא אהב קולנוע וסרטים, את אהבתו הגדולה לספרים מעולם לא נטש, היא התגברה במשך השנים, בשנים האחרונות אף החל לכתוב ביקורות ספרותיות באתר ‘סימנייה’. מן הדברים שהעלה על הכתב, ניכר כי שפתו מגוונת ועולם הדימויים שלו שופע ועשיר. גם בנסיעותיו ללונדון ולאירלנד התעניין במוזיאונים ולא בקניות, “הוא ממש עשה מרתון מוזיאונים“, מספרת האחות כנרת, “רצה להספיק לראות ולחוות כמה שיותר“.

היום האחרון
 

השאיר מורשת ערכית ושורשית
בסוף השבוע האחרון, לפני אסון השריפה, שהתה אמו של מוריץ בביתו במושב. הוא לקח אותה לטייל באזור תל גזר לראות חפירות ארכיאולוגיות, אחר כך ישבו יחד בבית קפה ומוריץ קנה לה ספר, המתנה שהכי אהב להעניק ליקיריו.
מידי בוקר בשעה מוקדמת נהגו מוריץ ואמו לדבר, כך היה גם ביום חמישי, בוקר חנוכה רגיל אשר לא רמז על ההתרחשות הקשה שתפקוד את המשכו של אותו היום. בשעה 13:30 התקשר מוריץ שוב לאמו והודיע לה שצוערי הקורס מוקפצים למשימת פינוי אסירים בכלא “דמון“ בכרמל. “לך לשלום וחזור בשלום“, בירכה אותו אמו ונסעה לירושלים לעניינים משפחתיים.
שם, בבירה, בשעות הצהרים, תפסו אותה החדשות שבישרו על האימה. הדרך חזרה, באוטובוס מירושלים לטבריה, נמשכה נצח ובלבה סיוטים ומחשבות רעות על משהו נורא המתרחש הרחק ממנה. הניסיונות שלה ושל כנרת להתקשר למוריץ עלו בתוהו, לא נשמעה תשובה ממכשיר הטלפון הנייד שלו.
כששבה לביתה בטבריה הבית נמלא כבר בחברים ובבני משפחה קרובים, באחיו של מוריץ אשר מיהרו להגיע לבית אמם להתלכד יחד בשעות הקשות של חוסר הוודאות שעברו עליהם.
הוריו של מוריץ נפרדו לפני שנים כאשר ארבעת ילדיהם כבר היו בוגרים דיים להבין את משמעות הפרידה ופירוק הבית. לא היה קל למוריץ לראות את הוריו נפרדים ויוצאים לדרך חדשה, אך הוא ידע לכבד אותם ואת בחירתם. מוריץ נשאר לגור עם אמו אך שמר על קשר עם אביו ונהג לבקרו כל אימת שהגיע לטבריה.
ביום חמישי, בבוקר האסון, היה אביו פפו במגרש למכוניות משומשות, שכן עלה בדעתו לקנות למוריץ רכב. בשעה 15:05 התקשר אליו מוריץ וסיפר על השריפה ועל משימת הפינוי. האב השיבו: “לך לשלום, נדבר בערב“. הייתה זו השיחה האחרונה שקיים מוריץ עם אביו.
כאשר שב אביו לביתו הדליק את הטלוויזיה ונצמד אליה כל הערב כדי לשמוע את הדיווחים הקשים. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים להשיג את מוריץ בטלפון הבין שבנו היה על האוטובוס שנשרף. תחילה קיווה והאמין בלבו שבנו פצוע. בלילה הגיע קצין העיר להודיעו שבנו נעדר, אך פפו כבר ידע עמוק בלב, שאת בנו לא יראה שוב.
“מוריץ סגר מעגלים“, מתארת אחותו כנרת את חודשי חיו האחרונים. “הוא השאיר הכול מסודר ומאורגן, תיקיות של תמונות במחשב, מדפי ספרים מסודרים לפי סופרים, אלבומי תמונות עם הסבר לצד כל תמונה. הוא היה אדם עם שאר רוח שהשאיר אחריו מורשת ערכית ושורשית, כעת הוא מלאך עליון בצבא שמיים“.

אמרו עליו
 
דבר המפקד
“אדם“, פשוט אדם בכל אבריו. היה אהוב על כולם, איש נעים הליכות, בעל נוכחות חיובית. עזר לזולת ולנצרכים. התייצב לצד חבריו בכל רגע ועת. מקצוען בהדרכה, איש עם חזון היה. אהב להתבדח, רצה להיות קצין ומפקד.
היה בעל ערכים, כולם חפצו בחברתו בכל טיול ופעילות חברתית, השתתף ועשה שמח לכולם תיעוד וצילום זו היתה אהבתו.
כמפקדו תמכתי בו והכנתי אותו ליציאה לקצונה ואף שמחתי להעניק לו שעון יד כמתנה ליציאה לקורס.
הארגון, בית הספר “ניר” והמשפחה איבדו קצין, אדם וג’נטלמן.
כמפקד מצדיע לך.

יהי זכרו ברוך,
נזיה להיאני, גנ“מ
מפקד ביס“ר שיטה

מישר לנגמן איליה

1979-2010

איליה, היה הרוח החיה של משפחת לנגמן. הבן הצעיר, שבזכותו ובגלל עקשנות, עזבה המשפחה את מולדובה והגיעה לארץ-ישראל.
בשנת 1999, כשבע שנים לאחר עלייתו ארצה וחודשים ספורים לפני גיוסו לצה“ל, החליט איליה לסגור מעגל וטס למולדובה, בטיולו, פקד גם את בית העלמין היהודי, בו קבורים סבו וסבתו. איליה, איש משפחה למופת, לא שכח גם את אלו שנשארו מאחור. נסיעה זו היוותה עבורו גשר בין העבר לעתיד. בין מה שהשאיר מאחור לבין חיים של תרומה משמעותית למדינה.

אבני דרך
 
ילדות ונעורים
איליה נולד ב-2 לינואר 1979, בעיר בלץ במולדובה, בן שני להוריו, לודמילה (מלכה) וסיומה, אחיו הצעיר של אלכס. משפחה קטנה אך מאוחדת. בתחילת שנות ה-90 נשלח איליה לקייטנה של ה“סוכנות היהודית“ בעיר מולדתו. הקייטנה חשפה אותו ליהדות, נטעה בו את שורשי הציונות וזרעה בראשו את רעיון העלייה לארץ-ישראל. בשובו מהקייטנה הראשונה, חל בו שינוי, נראה כי החוויות החדשות שספג מילאו את רוחו ונפשו. בבית המשפחה החל לשמור על כשרות, הפריד בין בשר וחלב ואף חבש כיפה. מעשה זה מעיד על אופיו החזק של איליה, שכן סממנים יהודים חיצוניים, לא התקבלו באהדה על ידי האוכלוסייה המקומית במולדובה.
באיליה הצעיר בער הרצון לעלות ארצה עם בני משפחתו. הוא האמין כי זה הדבר הנכון לו ולמשפחתו, הבין כי בארץ יהיו למשפחה הזדמנויות להגשים עצמם ולהגשים את החלום הציוני שפיעם בקרבו. בסופו של דבר סחף את המשפחה ובינואר 1993 נחתה משפחת לנגמן בארץ ישראל.
במולדובה עבדו ההורים במשרות מצוינות, אמו כאדריכלית ואביו כמנהל תפעול במפעל ממשלתי גדול. הפרידה מהמקום בו גדלו ומהסביבה הטבעית לא הייתה קלה.
בארץ עברו את מסלול הקליטה האופייני לעולי חבר העמים: רכישת שפה חדשה באולפן, הכשרה לקראת חיים חדשים, חיפוש אחר עבודה ואחר מקום מגורים. איליה התגבר על כל אלה והצליח להשתלב היטב, היו לו יתרונות בולטים בתחום הלימודי, בעיקר הצטיין במדעים המדויקים, הוא נחשב לתלמיד מבריק ועל כך יעידו התעודות הטובות שהשיג לאורך השנים. יותר מכל, איליה הצטיין בתחום אחד ומיוחד, יחסי אנוש מעולים, אלה עזרו לו תמיד.

חבלי קליטה
משפחת לנגמן קבעה את מקום מגוריה בקריית-ים. איליה, שידע כבר עברית מצוין, ויתר על לימודים באולפן ונרשם לבית הספר התיכון “רודמן“ בעיר. בבית הספר בלט מיד בציוניו המעולים וגרם נחת-רוח גדולה להוריו. לאחר שסיים תיכון, המשיך ללימודים במסלול ייעודי להנדסאים בבית הספר “בסמ“ת“ בחיפה וסיים בהצטיינות תואר הנדסאי אלקטרוניקה.
זמן קצר לאחר שעלו ארצה, גויס אחיו הבכור ואיליה נותר לעזור להוריו בהתמודדויות עם בעיות הקליטה, הוא עזר להם עם השפה ועם הרשויות השונות ואף סייע בפרנסת המשפחה, בלילות עבד כפועל ייצור במפעל נעליים.
ביולי 1999, התגייס איליה לצה“ל, הוא שרת בגדוד 75 בחטיבה 7 של חיל השריון ואת רב שירותו הצבאי עשה ברמת הגולן. תקופת השרות היוותה אבן דרך משמעותית בחייו של איליה, נקודת מפנה, לראשונה בחייו, הרגיש כי הוא נטמע בחברה הישראלית, מחובר לזהות הציונית אותה טיפח עוד במולדובה. אמנם בבית עוד כינו אותו הוריו בחיבה ‘איליושה‘, אך מלבד השם שהעיד על מוצאו, איליה הרגיש כאילו נולד פה. בבית נשמרה ההוויה הרוסית מבחינת השפה והתרבות, אבל בחוץ, דמות ה“ילד העולה“ הלכה והתפוגגה, את מקומה החליף גבר צעיר, שהרגיש ישראלי לכל דבר.

הדרך בשב"ס


איליה התגייס לשב“ס בגיוס מהיר, בהתאם לנתוניו הגבוהים. בינואר 2003 כבר השתלב במערך השרות. תחילה הוצב בכלא “צלמון“ בתפקיד סוהר אגפים, תפקיד המחייב מגע אישי עם האסירים.
המגע היום-יומי עם אנשים מכל הגוונים, גרם לו לרצות ולהבין טוב יותר את נפש האדם. בנוסף על תואר ההנדסאי שכבר היה לו, נרשם שוב ללימודים גבוהים, הפעם לימודי פסיכולוגיה ב“אוניברסיטה הפתוחה“. את לימודיו היה אמור לסיים השנה. חבריו ללימודים, שהגיעו לנחם את המשפחה, סיפרו על החתירה של איליה למצוינות. אחד מהם תאר כיצד קיבל באחת הבחינות ציון 98 וביקש להיבחן שוב במועד ב‘.
האיכויות הבולטות של איליה לא נעלמו גם ממפקדיו בכלא והוא הועבר למשל“ט “צלמון“, מרכז השליטה והבקרה בכלא. בתפקיד זה שימש במשך שש שנים, אחריהן מונה לקצין טכנולוגיות בכלא קישון. משם נפתחה בפניו הדרך לקורס הקצינים המשולב במסלול מנהלה. בשב“ס הבין איליה שמצא את המסגרת המקצועית שלו, שעתידו טמון בשורות הארגון, הייתה לו את הסובלנות, החריצות, הנחישות וההתמדה והוא ידע שהוא במסלול קידום. העבודה העניקה לו מלבד יציבות גם סיפוק רב. האנשים עימם היה בקשרי עבודה, חבריו ומפקדיו, היוו עבורו מסגרת חברתית תומכת, מספקת ומגוונת.
חבריו, הן לעבודה והן לקורס מספרים כי נהג לעזור בכל. בסבלנות רבה, הדריך, ייעץ ולימד, בעיקר אם משהו התקשה במקצועות הריאליים. איליה, שהיה ישר והגון, התנדב להיות סדרן השמירות בקורס. זהו תפקיד קשה שרבים התחמקו ממנו, עבודה סיזיפית שהעוסק בה צריך לדאוג שחלוקת הנטל בין כולם שווה והוגנת. הוא לקח על עצמו את המחויבות והאחריות, היה עמל על רשימות השמירה גם בבית בעת החופשות ולעיתים קרובות אף שמר בעצמו את השמירות הקשות כדי להקל על חבריו לקורס.

זיכרונות וגעגועים
 

איבדתי את החבר הכי טוב שלי
“ביני ובין איליה, הבדל של חמש שנים. זו הסיבה שבמולדובה לא הרבינו לבלות יחד“, מספר אלכס. בעוד איליה, התגורר בבית ההורים, אלכס כבר למד באוניברסיטה ועסק בספורט. האחים נפגשו בעיקר בסופי שבוע. בארץ הקשר ביניהם התפתח והתחזק, הם הפכו להיות יותר מאחים, הפכו לחברים הכי טובים. את כל ההחלטות החשובות בחייו, קיבל איליה לאחר ששוחח והתייעץ עם אחיו אלכס. דווקא לגבי הגיוס לשב“ס, מיהר איליה להחליט לבדו, אחיו, למרות ששירת כסוהר בכלא, עוד ניסה לדבר על ליבו שיחכה מעט, אולי ישקול בדבר שנית, אך איליה היה נחוש בדעתו. “אני דווקא ניסיתי להגיד לו שיחכה עם זה, שלא ימהר להחליט אבל הוא - מרגע שהחליט משהו וסימן מטרה - דבר לא עצר בעדו“.
לאחר חתונתם של נטלי ואיליה הם רכשו בית ליד אלכס ומשפחתו, “זה היה מצוין. כך שמרתי על איליה לידי. גם לפני החתונה, הוא ונטלי התגוררו תקופה קצרה איתנו. זה לא היה קשה, להיפך, הבית היה מלא שמחה ועליזות, הרגשנו כולנו כמו חברים טובים, ולי לא היה טוב מזה שאחי נמצא קרוב אלי“.

איליה - יוזם, ממציא, סוחף ומבצע
איליה היה הרוח הבולטת במשפחת לנגמן, שמח, דומיננטי, ובעיקר יוזם. “כל הזמן ממציא לנו רעיונות, סוחף אותנו בהתלהבות לטיולים, לחוויות, לשמחות. אין ספק - איליה היה הכוכב שלנו, אם זה בדברים הקטנים כשרצה להכין ארוחת ערב ספונטאנית לכל המשפחה, ואם זה בדברים גדולים ומשמעותיים, כמו הטיול לירושלים“, נזכרים במשפחה בכאב.
כמעט 18 שנים חלפו מאז עלייתה של המשפחה ארצה ואת ירושלים טרם זכו לראות. קצב החיים המהיר, קשיי הקליטה, ההתמודדות עם עול הפרנסה וסדרי העדיפויות שהכתיבו החיים, כל אלו דחו עוד ועוד את הביקור שכה ייחלו לו. לבסוף, באוקטובר 2010, כחודשיים לפני האסון, יזם איליה טיול משפחתי לירושלים. “הגיע הזמן“ פסק וכך היה. “היה זה טיול מדהים, שלושה ימים נפלאים ובלתי נשכחים, כולנו יחד. ישנו בבית מלון, אכלנו במסעדות בעיר וטיילנו ברחבי העיר, איליה לקח אותנו לכל מקום“. הוא לא החסיר מהם שום מראה או אתר מהעיר אותה אהב. “איליה היה המנוע המשפחתי שלנו“, מספרת אמו.

האישה שאיתו - אהבת חייו
נטלי מביטה בעיניים דומעות ואדומות בבנה צבי-איליה. לרגע עולה בה הבעת אושר קסומה וברגע אחר, עוטפת אותה תוגה ועצבות. המחשבה הבלתי נסבלת שאיליה לא זכה לראות את בנו, והבן תכול העיניים לא יזכה להכיר את אביו, אינה מרפה.
נטלי התייתמה מהוריה בגיל צעיר, היא עלתה ארצה לבדה מקווקז והתגייסה בגפה לצבא, משפחת לנגמן אימצה אותה לבת, מלכה משמשת עבורה לאם ואיליה היה עבורה עולם ומלואו, חבר, אח ובעל.
סיפור היכרותם של איליה ונטלי משעשע, יש בו צירוף מקרים שהביא את בני הזוג לאמונה כי היה זה “זיווג משמיים“.
“שלום...“ כתב איליה מסרון לנטלי, שהייתה ידידה של חברו. הוא לא הכיר אותה, סתם רצה להשתעשע. היא שאלה: “מי זה?“... והוא המשיך: “זה איליה“. נטלי הייתה בטוחה כי מדובר באיליה אחר שהכירה, כתבה לו: “הי חמוד, איך הסתדרת?...“ והוא: “נראה לי שהתבלבלת עם מישהו אחר...“.
כך, במשך שלושה חודשים, הם ניהלו קשר טלפוני ו“פטפטו“ במסרונים עד שהחליטו שהגיע הרגע להיפגש פנים מול פנים. נטלי ואיליה קבעו להיפגש במסעדה בראשון לציון, עיר מגוריה.
“זה היה במרכז העיר, וכאשר הוא הגיע הבטתי בו וידעתי שזה גבר החלומות שלי. תמיד אמרתי שאיליה הוא גבר שמספיק לראות אותו פעם אחת ולזכור אותו לכל החיים. הבטתי בו, גבוה, רחב כתפיים, עיניים בהירות, חייכן. ממש נסיך. מהרגע הראשון הרגשנו כאילו אנחנו מכירים כבר הרבה שנים. זה הבן אדם בשבילי, אמרתי לעצמי ורק קיוויתי שגם הוא יראה בי את מה שאני ראיתי בו“.
אהבתם של איליה ונטלי פרחה במהירות והם הפכו לבלתי נפרדים. גם כשנהג, ביד אחת אחז בהגה וידו השנייה בידה. נטלי הרגישה תחושת ביטחון עצומה במחיצתו, ביטחון בלתי ניתן לערעור. שניהם הרגישו כי נועדו זה לזו, הם מיעטו להיפרד ובילו את רב זמנם יחד. המרחק בין ראשון לציון ונהריה הלך והתקצר, עד שאיליה ביקש את ידה. ב-17 במרץ 2010 נערכה חתונתם. תשע שנים היו יחד, עד האסון שהפריד ביניהם.
לבה של נטלי נותר שבור, אך יש לה קרן אור קטנה, תינוק יפהפה, מתנת חיים, נחמה קטנה בים הדמעות.
בנם של איליה ונטלי, צבי-איליה, ילד מתוק ותכול עיניים, אינו מודע למציאות בה הוא גדל. איליה כל-כך חיכה לו. כבר בתחילת ההיריון, עוד לפני שבדיקות הרופאים אישרו זאת, בטוח היה כי יהיה זה בן וכשהדבר אכן אומת לא היה שמח ונרגש ממנו. את בנו הנושא את שמו לא זכה לראות, נטלי הייתה בחודש השביעי להריונה כשארע האסון. האם הצעירה מבטיחה כי בנם יגדל וידע הכול על אביו, היא תספר לו עד כמה היה מיוחד, טוב-לב ושופע אהבה ונתינה: “צבי שלנו יגדל ויהי מלא גאווה באביו“.


היום האחרון

בדרך לכלא דמון, ביום האסון בכרמל, שלח איליה מסרונים לבני משפחתו, לנטלי, לאמו ולאחיו: “אין לי קליטה“, רשם.
איליה, בן 31 בנפלו, שדאג לשמור על קשר יום יומי עם בני משפחתו, ניסה ליצור עימם קשר גם ברגעיו האחרונים. היה זה האות האחרון שהתקבל ממנו, 7 דקות לפני שאוטובוס הצוערים עלה בלהבות.
 

אמרו עליו
 

דבר המפקד
שנה עברה וחסרונך מורגש בלב כל. טוב הלב האין-סופי, הרוגע והחיוך התמידי השתלבו מצוין עם ערכי מקצועיות, אחריות ורעות שאפיינו אותך כל כך.
הקמת את מערך הטכנולוגיות בבימ“ר, דאגת לבצע משימות במאור פנים וחיוך, ואף בזמן ביקור הקורס בבימ“ר, עוד התגייסת לטיפול בבעיות מיוזמתך האישית.
אין ספק כי בנך צבי אילייה, יבדל לחיים ארוכים, יהיה מקור לגאווה ויביא רגעי אושר ונחת למשפחתך החסרה אותך כל כך.

יהי זכרך ברוך,
יוסף שוהם, גנ“מ
מפקד בימ“ר קישון


חברים כותבים על איליה
05.12.2011
איליה,
אני מבקשת לכתוב אליך, לכתוב לאחד מהחברים הכי טובים שהיו לי בעולם.
אני חייבת לומר שאני לא מצליחה להפסיק לדבר אליך, אני רואה אותך מול עיניי ולפעמים נדמה לי שעוד מעט תתקשר ותצחק עליי ותאמר: "תודה שטרחת, אבל לא צריך, אני פה....."
אני נזכרת בכל השיחות שלנו. כל הזמן הייתי מתקשרת אליך, בכל דבר, בכל בעיה, לשמוע מה אתה חושב. הרגשתי זכות ענקית להיקרא חברה טובה שלך.
אני זוכרת כמה דיברנו על החתונה שלך, תיארת לי לפרטי פרטים מה תלבש, איך הכול ייראה ועוד כל מיני דברים שתכעס אם אספר אותם לכולם, הרי בקשת שלא אספר ואני תמיד הבטחתי וקיימתי את הבטחתי ואינני רואה שום סיבה להפר אותה עכשיו.
אחר כך, באחד מן הימים התקשרתי אליך ואמרתי לך שחלמתי שנטלי בהריון, ענית לי: "אה... תשמעי..." ואמרתי לך: "בסדר, הבנתי, מזל טוב." אני לא אשכח כמה שמחתי בשבילך ובשביל נטלי. ושוב ביקשת שלא אספר לאף אחד ושוב הבטחתי וקיימתי. התקשרת אליי וסיפרת לי שזה בן ואמרתי לך: "איליה קטן".
איליה, כמה שאתה חסר לי.
אני רוצה להגיד לך תודה (ואל תגיד לי שטויות ותחייך במבוכה) תודה על השיחות, הסבלנות, החיוכים והחברות, החברות הנפלאה.
נוח על משכבך בשלום או תשב לך על ענן ותמשיך לחייך את החיוך הכי מקסים בעולם ותשמור עלינו כי אנחנו אבודים בלעדיך. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים לעולמי עד.
כבוד הוא לי לכתוב,  חברתך הטובה
תמר צואלה.

חבר יקר,
כל-כך הרבה מילים, כל-כך הרבה דמעות הציפו אותי ביום האסון.
לקח לי הרבה זמן להבין שמה שהיה יד יום האסון כבר לא יימשך. תחושה קשה ואפילו כואבת.
זו פעם ראשונה שאני יושב וכותב לך מאז האסון, יש לי כל-כל הרבה זיכרונות שאפילו הצליחו להעלות בי חיוך בתוך כל הכאב הזה.
אני זוכר את החיוך שלך בכל בוקר במשמרת, חיוך שתמיד עשה לי טוב .
אני זוכר איך תמיד היית מרגיע במצבים לא שגרתיים.
אני זוכר איך כמעט בכל משמרת היינו יושבים ומתכננים את הטיול הבא שלך לחו"ל.
אני זוכר את הדאגה, האהבה וההשקעה בזוגיות המדהימה שלך עם נטלי.
אני זוכר את היום שבו הודעת לי שסוף סוף אתה מתחתן, כל-כך התרגשתי ושמחתי בשבילך כי ידעתי כמה מלחמות עברת.
אני זוכר איך כל דקה איתך הייתה בשבילי חוויה, למדתי ממך המון.
אני זוכר איך תמיד שאפת להצליח בחיים. אני זוכר את היום בו סיפרת ל שהציעו לח תפקיד ב'קישון' , התרגשתי מאוד בשבילך.
לא רציתי שתעזוב אבל ידעתי כמה הקידום חשוב לך .
אני זוכר איך דאגנו אחד לשני, ממש כמו אחים .
איליה, הזיכרונות האלה ועוד רבים נצורים בלבי .
אוהב ומתגעגע אליך,  אבישי ממן

 

מישר לנסקי טטיאנה

1987-2010

כלאי מלכה אוריאל

1978-2010

מישר נעאמנה אוסאמה

1979-2010

שישה חודשים לאחר האסון התגלה בין חפציו של אוסאמה פתק ונמסר למרים, רעייתו. בפתק, שנכתב ככל הנראה סמוך ללידת ביתו, נאי, אחד עשר יום לפני אסון, הוא כתב:
“אהובתי, התגעגעתי אליך. מחר רואה אותך בבית. תשעה חודשים חיכיתי לך, הכנתי לך כל מה שאוכל להכין עבורך כדי שיהיו לך חיים יותר טובים משלי. אוהב אותך המון ואת אמך היקרה על ליבי. אינשאללה תישארו איתי כל החיים, אהובותיי.
נולדת ב-20.11 ב-01:00. ביום הראשון הייתי אתך, ביום השני חזרתי לעבודה. כשתגדלי תביני את תנאי העבודה שלי. מחר אבוא ואקח אותך מבית חולים, אותך ואת אמך היקרה.
מקווה שאוכל לתת לך את כל אשר תבקשי בחיים, ואת מה שלא יכולתי לקבל. את השם שלך בחרתי, לא יודע למה, אך אהבתי אותו. לא יודע אם גם את תאהבי אותו שתגדלי. ואני מאד מחכה לך שתגדלי..."

אבני דרך
 
אוסאמה, בן למשפחת נעאמנה מהכפר עראבה שבגליל התחתון המערבי, היה החמישי מבין ששת ילדיהם של תאופיק וחלדייה.
שניים מבניו של תאופיק עובדים במפעל השיש המשפחתי, שניים מורים, ושניים - אוסאמה וחסן - בחרו לשרת  בכוחות הביטחון, חסן במשטרה ואוסאמה בשב"ס.
אביו של אוסאמה מחייך כשהוא מספר על הילדים שגידל בביתו: “שניים מהם יועדו לכוחות הביטחון, שניים להיות מורים ושניים לעסקים".
בשנת 1980 היה תאופיק נעאמנה קבלן צנרת וחפירות עצמאי במחצבות כפר גלעדי ליד בסיס “נפחא“ ברמת הגולן. אוסאמה היה אז ילד ובחופש הגדול נהג האב לקחת את משפחתו ולעלות איתם לחודשיים לגולן.
ליד המחצבה היה מבנה למגורי המשפחה ולידו משק חי קטן ובו עופות וכבשים. אוסאמה ואחיו השתוללו, שיחקו בעגלות, גזמו את העצים ובעיקר נהנו משירותי השק"ם של הבסיס הקרוב שהיה פתוח רק לחיילים ולבני משפחת נעאמנה. 
באותן השנים למד תאופיק להכיר ולהוקיר את תושבי רמת הגולן שהפכו להיות לו חברי אמת נאמנים.
אוסאמה התחנך בבית הספר ג‘ בכפר ובהמשך בתיכון. הוא היה תלמיד חרוץ שהשקיע בלימודיו והתמקד בלימודי הביולוגיה. בנוסף הצטיין אוסאמה בספורט, אהב כדורגל ואף שיחק בקבוצת הנוער המקומית בעראבה. בנעוריו חלם ללמוד לנגן על עוּד וכשבגר, בכל פעם שעבר ליד חנות לכלי מוסיקה וראה עוּד, היה מתקרב, נוגע ומבטיח לעצמו שיום אחד עוד ילמד, “כשיהיה לי זמן". 
אוסאמה, היה ילד חברותי וידע לשמור היטב על קשרים, חברי ילדותו ליוו אותו גם כשבגר.
כשסיים את בחינות הבגרות כהלכה החליט להתגייס לצה"ל - זהו צעד שונה שאינו מובן מאליו בנוף ילדותו, הגיוס לצבא מנוגד למקובל בחברה בה צמח ונדיר בכפר בו גדל.  
הדבר  שהניע את אוסאמה להתגייס לצה"ל הייתה דעתו של אביו שדגל בתפיסה ש"אם המדינה שלי נותנת לי אני גם צריך לתת לה בחזרה" וכן, הרצון ללכת בדרכו של אחיו חסן, ששירת אף הוא בצה"ל. בתחילת שירותו בצבא, ספגו אוסאמה ומשפחתו קריאות גנאי, ולעיתים אף רוססו כתובות על גבי קיר מול ביתם, אך האב ובניו לא נרתעו והדבר לא פגע כהוא זה במוטיבציה שלו לשרת. 
אוסאמה שירת 3 שנים בחטיבת "גולני", יצר קשרים חדשים וטיפח חברויות. בסיום השרות החל לחשוב על עתידו.
אוסאמה התחנך בבית הספר ג' בכפר ובהמשך בתיכון , הוא היה תלמיד חרוץ שהשקיע בלימודיו והתמקד בלימודי הביולוגיה. בנוסף הצטיין אוסאמה בספורט, אהב כדורגל ואף שיחק בקבוצת הנוער המקומית בעראבה. בנעוריו חלם ללמוד לנגן על עוד וכשבגר, בכל פעם שעבר ליד חנות לכלי מוסיקה וראה עוד, היה מתקרב, נוגע, ומבטיח לעצמו שיום אחד עוד ילמד, "כשיהיה לי זמן".
אוסאמה, היה ילד חברותי וידע לשמור היטב על קשרים, חברי ילדותו ליוו אותו גם כשבגר.
כשסייםאת בחינות הבגרות כהלכה החליט להתגייס לצה"ל –זהו צעד שונה שאינו מובן מאליו בנוף ילדותו, הגיוס לצבא מנוגד למקובל בחברה בה צמח ונדיר בכפר בו גדל.
הדבר שהניע את אוסאמה להתגייס לצה"ל הייתה דעתו של אביו שדגל בתפיסה ש"אם המדינה שלי נותנת לי אני גם צריך לתת לה בחזרה", וכן, הרצון ללכת בדרכו של אחיו חסן, ששירת אף הוא בצה"ל. בתחילת שירותו בצבא, ספגו אוסאמה ומשפחתו קריאות גנאי, ולעיתים אף רוססו כתובות על גבי קיר מול ביתם. אך האב ובניו לא נרתעו והדבר לא פגע כהוא זה במוטיבציה שלו לשרת.
אוסאמה שירת 3 שנים בחטיבת גולני, יצר קשרים חדשים וטיפח חברויות. ובסיום השרות שהגיע זמנו להשתחרר, החל לחשוב על עתידו.

הדרך בשב"ס

באוגוסט 2003 התגייס אוסאמה לשב"ס ולא הלך בעקבות אחיו חסן ששירת במשטרת ישראל.
אוסאמה, יסודי בהחלטותיו, בדק היטב באיזה מכוחות בטחון הפנים ירצה להשתלב, השווה את התנאים ואת אפשרויות הקידום ובחר בשב"ס.
“הוא כמו מים שקטים החודרים עמוק... ברגע הראשון נראה שקט אבל בתוך תוכו הוא בודק הכול עד הסוף... הוא יכול לשבת עם בן אדם כמה דקות ולדעת עליו הרבה דברים", מספר האב. אוסאמה החליט כי בשב"ס יתקדם מהר יותר, הוא ידע שירצה לשרת בתפקיד פיקודי ויציאתו לקורס קצינים הייתה רק שאלה של זמן.
בתחילת גיוסו הוצב לשרת בכלא "חרמון", במקביל המשיך להשקיע בלימודיו ונרשם לתואר ראשון בקרימינולוגיה.
בשנת 2007 עבר לשרת בבית המעצר "קישון" ומשם, באוקטובר 2010, יצא לקורס קצינים. חלומו היה להתקדם בשירות בתי הסוהר.

זיכרונות וגעגועים
 

אהבה מאותו הכפר
“הכרנו בכלא חרמון" מספרת מרים סח-נעאמנה, גם היא בת הכפר עראבה. “שם אני עשיתי את ההכשרה המעשית שלי כעובדת סוציאלית מטעם "אוניברסיטת חיפה", בה למדתי וגרתי".
בגלל המרחק מחיפה כלא “חרמון“ לא היה הבחירה הראשונה של מרים, והיא הגישה מספר בקשות להעברה... עד שהתייאשה. “כנראה זה מלמעלה שהיינו צריכים להיפגש שם" היא אומרת.
באחד הימים ראתה את אוסאמה בכלא, מן התג שעל חולצתו הנושא את השם ‘נעאמנה‘ הבינה שהוא מכפרה עראבה, היא הכירה כמה מבני משפחת נעאמנה אך את אוסאמה מעולם לא פגשה.
אוסאמה הציע לה ‘טרמפ‘ הביתה, אולי מתוך נימוס ואולי סתם סקרנות, אך מרים סירבה, אין זה מקובל שבחורה צעירה תיסע עם גבר שהיא לא מכירה. לאחר כמה ימים הם שוב נפגשו, אוסאמה ביקש ממנה שתצלם לו חומר ללימודיו באוניברסיטה, לעבודה שהיה צריך להגיש בנושא ‘שחיתות‘, והיא הסכימה בחפץ לב.
הקשר הראשוני ביניהם החל להתהוות אך הם עדיין לא סיפרו לאיש. מרים כבר חשה בלבה שייתכן שזה האיש שלו חיכתה. בפגישת הפרידה והסיכום עם המדריכה שלה אמרה מרים: “יצאתי גם עם תואר וגם עם חתן". אך השניים לא יכלו להיפגש ביחידות ולהדק את היחסים טרם תיערך היכרות רשמית בין ההורים והמשפחות וטרם יקבלו ברכתם.
שתי המשפחות נפגשו, הכירו ומרגע שהוענקה הברכה לאירוסין, יכלו מרים ואוסאמה להיפגש, לטייל, לבלות, להכיר זה את זו ולהעמיק את הקשר. “זו הייתה אהבה גדולה", היא מעידה בעיניים עצובות. 
בחלוף שנת היכרות היה ברור לכולם כי השניים יינשאו ובתאריך 8.8.2008 נערכה החתונה הגדולה בחצר בית משפחת נעאמנה. את החאפלה שבדרך כלל חוגגים בכל משפחה בנפרד, ביקשו השניים לאחד כמשפחה אחת. “זה היה מיוחד, שונה מאצל כולם", מתארת מרים.
 
אוסאמה שלי מת
“יש תקופות בחיים שמגיעים לשיא האושר. אני ידעתי שזה לא ימשך, ואנחנו הגענו הלא לשיא האושר. טיילנו, היינו בטורקיה, נסענו לאילת, נולדה לנו הילדה... אבל לא חשבתי שזה ייגמר כל-כך מהר".
כשאוסאמה הובל בארון לכפר וקראו לה לרדת מביתה. נזכרה ביום חתונתם, עת הכלה יורדת מהבית לחצר והגברים הולכים אחריה. “אבל אני לא הייתי כלה ואוסאמה שלי מת".
 
תחשבי על הדברים הטובים בחיינו
אוסאמה לא היה מהגברים שמביעים רגשות בכתב, מספרת מרים. כשרצה להגיד משהו, גם דברי אהבה, היה שולח מסרון.
בינואר 2009, כמעט שנתיים לפני שנספה באסון השריפה, בזמן שהיה במשמרת כתב  פתק לאשתו, את הדברים שכתב על גבי ‘מזכר‘ היא שמרה: 
“אל: אשתי.
מאת: בעלך.
בתאריך 26.1.2009, בשעה 23:45, ישבתי על הכיסא לבד, אבל העיניים שלי ראו אותך, ורק אותך, למרות המסכים שמולי והאוזניים שמעו את הקול שלך, שאף אישה בעולם, בעבר, בהווה ובעתיד, לא יהיה לה קול כמו שלך. יפה, למרות כל הצעקות שהיו מסביבי. ובאף שלי, רק את הבושם שלך הרחתי, שאין כמוהו, אבל עדיין הריח שלך הוא היותר חזק והפה שלי כל הזמן אמר ‘אהובתי‘, ‘אשתי‘, ‘אני חי, חי למענך‘, ‘אוהב אותך‘. הראש והשכל חשבו עלייך, למרות כל הלחץ. והבטן חשבה על מה שמייצרות הידיים שלך, האוכל והעוגיות שעדיין לא ראיתי צעירה בגילך מכינה דבר כזה. אהובתי, אני כתבתי את זה בגלל שישבתי לבד וחשבתי עלייך. את זה רציתי להגיד לך. תקראי ותחשבי על הדברים הטובים בחיינו. אוהב אותך".
“עכשיו אחרי האסון" אומרת מרים ולא מפסיקה ללטף לחבק ולנשק את נאי הקטנה, “אני קוראת את המשפט הזה שאוסאמה כתב לי ואני מבינה שהוא השאיר לי צוואה. הוא ביקש ממני לחשוב על הדברים הטובים בחיינו, זה מה שאני מנסה לעשות".

מה ששמר עלי בחתונה ישמור על נאי
עת היתה מרים בהריון, קיבל אוסאמה הודעה שהתקבל לקורס קצינים והתלבט אם העיתוי טוב. הוא ידע שיהיה קשה למרים, הוא יהיה רחוק מהבית וישקיע את מיטב זמנו בקורס, אך מרים עודדה: “חשבתי שהוא צריך להגשים את החלום שלו", היא מתוודה.
כחודש לפני הלידה נסעו אוסאמה ומרים לאילת, שם רכשו את כל מה שצריך לחדרה של התינוקת - רהיטים, חפצים, עריסה ולול. יום אחד, קצת לפני הלידה, הניח אוסאמה את ראשו על בטנה של מרים, ו"דיבר" אל התינוקת בבדיחות: “את רואה כמה השקענו בך?.. החדר שלך עלה 15,000, לא כמו שלי שעלה רק 7,000 ₪...".
תאריך הלידה המשוער נקבע ליום האסון, 2 בדצמבר 2010, אך נאי בתם, הקדימה ונולדה 12 ימים קודם לכן.
אוסאמה רצה לבתו שם ערבי, קצר, קליט ובעל משמעות. הוא בחר בשם ‘נאי‘ שפרושו ‘חליל רועים‘. בתינוקייה, בבית החולים, הביט אוסאמה על בתו הקטנה ואמר למרים: “תראי, כל הילדים מסביב בוכים ורק היא מחייכת". 
לאחר הלידה קנה אוסאמה טבעת למרים, ולנאי הקטנה הביא את תליון ‘עין הכחולה‘ שענד על דש חליפתו ביום חתונתם. כששאלה מרים למה לא קנה לה תליון חדש השיב: “מה ששמר עלי ביום חתונתי ישמור על נאי". מאז כרוך התליון בשרשרת על זרועה של הקטנה.
למרות שאוסאמה זכה לאחוז את בתו התינוקת פעמים ספורות בלבד, הוא נשבה בקסמה והתאהב בה. הוא אפילו לא הספיק להצטלם איתה. אומרת מרים ועיניה מביעות את הכאב העמוק מהמחשבה הקשה הזו. 

היום האחרון
 
“בפעם האחרונה ראיתי אותו ביום רביעי, יום לפני האסון, כשיצא מהבית ונסע לקורס ברכבת". יום לפני כן הוא היה ב"אפטר", הספיק להחזיק את הילדה בזרועותיו ולנשקה.
ביום חמישי, 2 בדצמבר, בשעה 08:25, התקבלה מהטלפון הנייד שלו הודעה: “בוקר טוב ואהבה ופרחים לאהובותיי, אוהב אתכן".
מאוחר יותר ביקש ממרים שתכין לו עוגת ביסקוויטים פתי בר כמו שאהב.
בשעה 12:00 התקשר ושאל: “ראית חדשות?". מרים השיבה בשלילה והוא אמר: “יש שריפה בכרמל, אנחנו הולכים לפנות את כלא דמון". בשעה 14:00 שוב התקשר וסיפר שעדיין לא הגיעו ל"דמון". מרים המשיכה בענייניה. איש לא שיער שהאירועים יהפכו לסיוט ואסון.
אחר הצהרים הדליקה מרים את הטלוויזיה, שם ראתה לראשונה את תמונות הלהבות העולות ומשתוללות מהכרמל. כשהחלו להישמע שמועות כי באסון היה מעורב אוטובוס הצוערים וכשעבר זמן ואוסאמה לא התקשר, ידעה מרים כי הוא איננו. “אני הרגשתי" היא אומרת. “אוסאמה שלי מת", אמרה להוריה שהגיעו לביתה. 
“אני בן אדם של חלומות", היא מספרת, “שבועיים לפני הלידה חלמתי שטבעת הנישואין שלי נשברה. סיפרתי לאוסאמה, פחדתי שיקרה לו משהו. אך אוסאמה חשב שאני בלחץ מהלידה, אבל אני מכירה את עצמי, אני מכירה את החלומות שלי".

אמרו עליו
 
דבר המפקד
נלקחת מאיתנו בטרם עת והכאב קשה מנשוא.
פועלך ונוכחותך ביחידה העידו כי מדובר באדם מיוחד, רציני, אחראי, צנוע, איש משפחה וחבר טוב. גבר אמיתי. עינך העמוקות והרכות ומבטך הענו והביישן
שיקף בצנעה את ערכיך ואישיותך הכובשת החבויה בתוכך.
ימים ספורים לפני מותך, סיפרת לי על ההתרגשות הרבה שחשת כשחבקת בזרועותיך את נאי, בתך הראשונה, שתיבדל לחיים ארוכים.
אחזק את ידיי משפחתך האהובה. מי ייתן שיזכו לנחמה. 
 
יהי זכרך ברוך,
יוסף שוהם, גנ"מ
מפקד בימ"ר קישון  

מישר נוח אברהם

1976-2010

על חייו של אברהם (אבי) נלחמו הוריו מהרגע הראשון שהגיח לעולם. במשך שנים לא ויתרה אמו על חלומה להרות וגם כשהפציע בנה בכורה לעולם, היה זה תוך סכנת חיים שנשקפה לו בלידתו. 
את שמו העניק לו אביו על שם אחיו האהוב, אברהם נח, אשר נהרג בפעילות צבאית. שם נוסף העניקה לו אמו, חי, כדי שיגן עליו.
בשנת 2001 הועיד לו גורלו עוד התנסות ומבחן, בעת שהלך לשמח את חבריו ביום חופתם, קרסה רצפת האולם, היה זה אסון ורסאי, שאבי ניצל ממנו.
לדאבון הלב, בשנת 2010, בחג החנוכה, ערב הדלקת נר שני, אבי, אשר עלה על האוטובוס שנקלע ללהבות האש האיומות, מצא את מותו יחד עם 36 חבריו, צוערי השב"ס.
מתוך זיכרונות חייו, מהסיפורים שסופרו מבעד עיניים צרובות מדמעה וקול עמום מצער, עולה דמותו של גבר מיוחד, אשר שמחת החיים שלו עלתה על כל מכשול והביסה כל קושי.
דברים רבים נאמרים על אבי, אוסף החוויות והזיכרונות מתארים אדם מקסים, אדם נח כשמו, אדם ערכי שאהב לעזור לכולם, משפחה וזרים. גבר שידע לקחת אחריות ולהוביל, להיות מנהיג המשפחה, לשמש כאור מכוון לסובביו, להוות חומה ומשענת ליקיריו.
כל חייו, כל צעדיו, כל בחירותיו והחלטותיו - הכל נעשה בדרכי נועם ונחת, בשלום וברוגע, דרך עיניים הרואות רק את הטוב בכל דבר.

אבני דרך
 
ילד יקר
אבי, בנם של שירין (שושנה) ומשה נוח, יוצאי העדה הכורדית, נולד בשכונת שמואל הנביא בירושלים ב-25 במאי 1976.
שתים עשרה שנות ציפייה עברו על הוריו, שהתפללו וקיוו לנס הולדתו. אמו לא ויתרה ולא נכנעה, ידעה שיבוא היום וגם היא תערסל תינוק בחיקה.
משכבר נולד, נאבקו הרופאים על חייו כתוצאה מסיבוך של חבל הטבור.
שבועיים מיום לידתו, הוכנס בברית אברהם אבינו. אברהם- אבי, נקרא על שם דודו ז"ל, אחי אביו האהוב, אשר נפל בפעילות מבצעית. אמו התעקשה להוסיף לו את השם חי - סגולה למשמרת ולמגן. 
ילד יקר היה אבי לשירין, מתת האל, "הוא היה מחובר אלי, לא זזתי ממנו לרגע", היא מספרת ומתארת שאף סירבה להעבירו להשגחתה של מטפלת. "אבי היה ילד טוב, כמעט ולא בכה, סקרן ושקט, מעט ביישן, הוא קיבל המון אהבה, שמרו עליו כמו בצמר גפן". אבי היה כאוצר, גם בני המשפחה המורחבת, הדודים והדודות טיפחו ופינקו אותו, "כולם היו סביבו, היה בן ראשון להוריו ונכד ראשון לסביו", מתארת שירין. 
בגיל 5 פקד לראשונה את גן הילדים בירושלים. בבית הספר היסודי כבר למד ב"אורט רמות", לאחר שהמשפחה העתיקה את מגוריה לשכונת רמות.
אחרי אבי נולדו שני אחיו, תמיר ואופיר, "אמרו שאבי הוא שפתח את הפתח, הוא שהביא את הברכה למשפחה", מספר תמיר.
הייתה זו משפחה חמה ומלוכדת. דרך החינוך שהתוו הוריו כללה בעיקר את ערכי אחדות המשפחה, האהבה והתמיכה זה בזה. כך גדלו שלושת הבנים, כחברים טובים ואחים לשעת צרה ולרגעי שמחה.
משחר ילדותו, נמשך אבי לכלים ומכשירים. במיוחד אהב לפרק מטוסי צעצוע ולגלות מה הם מכילים ולבנות דגמים של מטוסים מחלקי לגו, לא פלא שכאשר גדל מצא דרכו בחיל האוויר.
בשנותיו בתיכון למד אבי במגמת אלקטרוניקה בבית ספר "דנמרק" בשכונת קטמון. היכולת הכלכלית במשפחה הייתה צנועה וההורים עמלו קשה כדי לספק לילדים כל צרכיהם. "אמא חסכה מעצמה הרבה על מנת לתת לנו", מתאר אופיר. מותרות חומריות נעדרו מהבית אך אהבה חום ושמחה היו שם בשפע, בעיקר - מאכלים נפלאים ממיטב המטבח הכורדי. "אבי לא וויתר בימי שישי על האוכל של אמא", נזכר אופיר.
אבי גדל להיות נער סקרן. צנוע וענו, בעל ידיים טובות וחוש טכני מפותח, אהב ללמוד וציוניו היו גבוהים. ילד רגיש ומופנם, מוקף בחבריו הטובים. את שעות הפנאי אהב להעביר במשחקי כדורגל בשכונה ובבילוי בקולנוע. "לגדול עם אבי היה קשור תמיד בצחוקים, במשחקי כדורגל ובהמון אחריות שהייתה לו לי ולאופיר", מתאר אחיו תמיר. 
לאחר שסיים תיכון, המשיך אבי ללימודי עתודה כהנדסאי אלקטרוניקה. בצבא הוצב בבסיס חיל האוויר תל-נוף ביחידת האלקטרוניקה, במקצועו. תחילה ראה את עתידו בצבא הקבע ובמשך שתים עשרה שנים שירת בחיל האוויר כטכנאי מטוסים.
בתפקידו בצבא התפתח מבחינה מקצועית, אהב את השירות ואת ההווי הצבאי ביחידה, עם חבריו עמם הרגיש כמשפחה.
אמו, הידועה בדאגתה הרבה, נהגה מידי בוקר בשעה 07:30 להתקשר למשרדו בבסיס: "אבי הגיע?", הייתה שואלת את החברים שכבר הכירו אותה היטב. 
באותן השנים חלה האב ונאבק במחלתו זמן ממושך. אבי רצה להיות קרוב לבית ולמשפחה, לתמוך ולסייע בשעות הקושי. "היו לו כוחות נפש גדולים, תמיד היה זה הוא שמסיע את אבא לטיפולים ובדיקות כל אימת שנצרך ואף מתעורר באמצע הלילה כדי לבדוק שאבא חש בטוב", מעידים אחיו.

הדרך בשב"ס
 
טביעות אצבעותיו
בחלוף שתים עשרה שנים בשירות הצבא החליט אבי לפרוש ולצאת לדרך חדשה. ראה עצמו משתלב בשרות המדינה ונקלט במשטרה כשוטר סיור בהר הבית, תפקיד בו חש כי הידע המקצועי שלו אינו מנוצל.
כעבור כשנה עזב את המשטרה והדלת לשירות בשב"ס נפתחה בפניו.
הוא החל בתהליכי קליטה, בסיומם הוצב לשירות בבית המעצר בירושלים בתפקיד קצין קשר וטכנולוגיות.
אבי אהב את השירות בשב"ס והרגיש כי הוא תורם.
בית המעצר בו עבד היה מתקן מיושן ולא מפותח מבחינה טכנולוגית. הוא אבחן את האתגר הגדול העומד בפניו וביד מקצועית החל להשביח את מערכות המחשוב, מצלמות המעקב והטלוויזיות.
אבי היה שותף לבניית מרכז שליטה ושכלל את מערכת הכריזה בבית המעצר. "אבי הצעיד את המקום קדימה", מספר אופיר בגאווה, "כיום ניתן להבחין שבכל מקום בבית המעצר ניכרות טביעות אצבעותיו".
בזכות יכולותיו הבולטות והמוטיבציה הגבוהה שהפגין קיבל אחרי שנה תעודת 'מצטיין המחוז'.
הרמה הגבוהה בה ניחן, המעורבות האישית שגילה בעבודתו ואיכות ביצועיו אותרו וכעבור שנה קיבל זימון לקורס הקצינים.  
מיכל, רעייתו, מספרת שההחלטה המשפחתית לצאת לקורס לא הייתה קלה, "אבי ראה ביציאה לקורס צוהר לעשייה ולמנהיגות, הזדמנות להצעיד את המערכת קדימה, הרגשתי כי עליי לתמוך בו, כמו שתמיד ידע לגונן ולהעניק מעצמו לנו". 
 
 זיכרונות וגעגועים
 
תמיד איתי
"הסבתות שלנו היו שכנות מאותו מושב", כך מתחילה לספר מיכל את סיפור היכרותם. "האימהות שלנו נהגו להיפגש מעת לעת ולהעלות זיכרונות מימי ילדותן", שתי חברות הילדות גילו כי בעוד לאחת יש בנים לרעותה יש בנות ועמלו על מפגש בין הצדדים.
תחילה יועד אבי לאחותה של מיכל, אך משפגשה זו את הבחור המקסים, חשבה כי הוא מתאים יותר לאחותה הצעירה. היא הפצירה בה שתיאות לפגשו, אך זו חששה בעיקר בגלל הפרש הגילאים ביניהם. לה טרם מלאו 18 והוא כבר בן 26 ומשרת בצבא קבע.
בחלוף חצי שנה שוב ניסו האימהות והאחות לדחוק במיכל להכיר את אבי והפעם היא ניאותה. "דיברנו בטלפון, שמעתי בקולו שהוא בחור טוב והסכמתי להיפגש אתו", היא מספרת, עיניה מחייכות כשהיא מדברת עליו.
בסיפוריה הוא נשמע כה חי ונוכח. "אני עדיין מדברת בלשון 'אנחנו', 'שנינו', הוא עוד איתי, כל הזמן", מיכל מגלה ועיניה מחייכות וקורנות כאילו הוא נמצא לידה. "עברנו תקופה קשה", היא מגלה, "בשנה האחרונה עברנו תהליך רוחני והתחזקנו באמונתנו הדתית ביחד. אני מרגישה שאבי ממש הכין אותי לשנה האיומה הזו, לאסון, הוא הכין אותי למסע ההתמודדות עם האובדן. כוח האמונה שהוא נטע בי עוזר לי להמשיך את החיים ותודה לאל יש בשביל מי".
אבי הותיר אחריו שתי בנות תאומות, גילי ורוני, כיום בנות 7.
את שנת החברות הראשונה ניצלו אבי ומיכל להעמקת הקשר, שיחות ארוכות שהתפתחו לאהבה ולמערכת יחסים צמודה. "הוא ראה את הטוב בכל דבר, הרגשתי כאילו יש לו "משקפיים ורודים", דרכן הוא רואה את העולם. כל דבר שקרה, אבי בדק מה הוא יכול לקחת מזה, מה הוא לומד. מבחינתו לכל אירוע יש סיבה, דבר לא קורה סתם כך".
שניהם גדלו בבתים מסורתיים והעולם הרוחני חיבר ביניהם. נועם הליכותיו, צניעותו וביישנותו כבשו אותה, מיכל הבינה שהיא רוצה אותו כבעל, חבר לחיים ואב לילדיה.
כשנה לאחר היכרותם, באחד הערבים בהם נפגשו, ביקש ממנה אבי להתלוות אליו לטיול ליד הכותל. שם, על ספסל, אחז בידו ורד, שלף מכיסו טבעת, ושאל בנימה מבוישת: "מיכל, את רוצה להתחתן איתי?", תשובתה הייתה קילוח דמעות של אושר.
 
זוגיות שהיא שלם אחד
ב-3.3.2003 נישאו אבי ומיכל. החתונה נערכה חודשיים לאחר מות אביו, שביקש מהם לא לדחות או לבטל את חתונתם. "בשלב מסוים לא היינו אבי לבד ומיכל לבד, היינו מיכל ואבי, שלם אחד", כך היא מתארת את חיי הזוגיות המאושרים והשלמים שהיו נחלתם. "לא יכולתי לבקש בעל טוב יותר, מושלם יותר".
הוריה של מיכל אהבו אותו כמו היה בנם. "בערב שבת בשעת קידוש אבא שלי היה מעניק לו את הכבוד לקדש על היין ואמא שלי הייתה מגישה לו אוכל לצלחת עוד לפני שהגישה לאבא שלי", מיכל מעידה. 
כזוג נשוי, הנאתם הגדולה ביותר של אבי ומיכל הייתה להישאר בביתם, לשמוע מוסיקה, לדבר זה עם זו, לשתף ולחלוק, לתמוך ולעודד ולחלום על היום בו ירחיבו את המשפחה.
 
הפסידו את האבא המושלם
היה משהו יוצא דופן במסירותו של אבי למיכל. לא היה מאושר ממנו כאשר גילה שהם עומדים להיות הורים לתאומות.
כל תקופת ההיריון של מיכל ליווה אותה, משגיח ודואג לבריאותה.
הלידה החלה מוקדם מהרגיל, מיכל הובהלה לבית חולים והועברה בחיפזון לניתוח קיסרי. היה חשש הן לבריאותה והן לחיי הבנות הזעירות שברחמה.
משהגיעה אמה של מיכל לבית החולים, פגשה את אבי ליד המעליות, מעיניו זלגו דמעות. האם נבהלה וחששה כי אירע משהו חמור למיכל, כששאלה אותו מדוע הוא בוכה השיב לה: "לקחו את מיכל לניתוח ולא אמרתי לה שאני אוהב אותה..."
במשך חודשיים שהו הבנות בפגייה בבית החולים, "תקופה קשה מאין כמוה" נזכרת מיכל, אבי המסור בילה את כל זמנו בבית החולים. אפילו בשבתות צעד ברגל ולא מש מבנותיו. "עם אבי לידי ידעתי שנעבור את זה, לא פחדתי מכלום, אבי היה החומה שלי וכעת", היא מתארת, "קשה לי לנשום בלעדיו". 
מרגע שהגיחו הבנות לאוויר העולם, דבר אחד בלבד עמד לנגד עיניו של אבי, להשיג את הטוב ביותר עבורן. "הבנות היו כל עולמו" מספרת מיכל ומתארת איך דאג להן, קנה להן מכל טוב, שלא יחסר, שיהיו מאושרות. מסירותו לבנותיו הייתה טוטאלית, עבורו לא היה דבר חשוב יותר מאושרן והנאתן, והוא היה מוכן לוותר ולהקריב הרבה למענן.
"אבי אהב להשתטות ולהשתולל עם הבנות אבל יחד עם זאת היה מאוד מעורב בדרך חינוכן, כל דבר שעשה עמן תמיד לווה בתוכן, בערך מוסף ובמשמעות". 
מספר חודשים לפני האסון עלו התאומות לכיתה א', "זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיינו", אומרת מיכל. "בזמן הקצר שזכה אבי לראות את הבנות מתחילות את לימודיהן, התעניין בחומר הנלמד, בחן אותן ואף הגיע במיוחד מהקורס לשעה אחת, רק בכדי להשתתף באסיפת ההורים שהתקיימה בביה"ס".
 
האח הבכור
עם מותו של משה נח, אביו, הפך אבי לראש המשפחה. "לאחר שאבינו נפטר, אבי היה פחות אח וחבר ויותר אבא" מספר האח אופיר. "אבי דאג לעקוב אחר מה שקורה בחיינו, להציב לנו תמרורי דרך, לכוון, לייעץ, להחזיר לתלם כשצריך, לדחוף ולגונן".
שירין, אמו, מספרת כיצד הפך ליד ימינה, הייתה נעזרת בו ומתייעצת עמו בכל דבר. "הוא שהוביל את אחָיו לחופה". בעיניים כבויות מספר אופיר על התכונות שעשו אותו כל-כך מיוחד.
"מלא נתינה ורצון לעזור, אדם נוח למשפחה ולבריות, לא מתעצבן, לא נכנס למריבות, פותר כל בעיה בדרכי שלום ונועם. זו הייתה דרכו, מכל דבר הוא העדיף ללמוד ותמיד העדיף לקבל כל קושי ברוח טובה".
תמיר, מוסיף ומספר על אחיו הבכור: "נסתרות דרכי הקב"ה אבי שלנו היה אדם של אהבת ה', בית ומשפחתיות, כך גדלנו כולנו. הוא חסר בחיינו יום יום אבל אנו משתדלים ללכת לאורו ולהמשיך את דרכו".
 
ניצול
בשנת 2001, הוזמן אבי לחתונה ב"אולמי ורסאי" בירושלים, כאשר לפתע קרסה רחבת הריקודים באולם שבקומה השלישית.
עשרים ושלושה מאורחי החתונה נפלו אל מותם ורבים אחרים נפצעו. אבי, שהיה מבאי החתונה, היה בין הפצועים וניצל, אך החוויה הקשה שעבר השאירה עליו את חותמה.
הוא התחזק באמונתו הרוחנית, האמין כי לא ניצל לשווא וכי אירע לו נס ממנו עליו להמשיך לגדול ולצמוח.
כמי שעמד מול המוות, הבין אבי, כי החיים קצרים ויקרים ויש לנצלם עד תום.

היום האחרון
 
אש בוערת מהגוף
ביום שלישי, יומיים לפני יום האסון בכרמל, התקיימה בבית משפחת נוח בירושלים אזכרה לאביו של אבי. כל בני המשפחה נכחו שם. "בדיעבד יש לי תחושה שהוא נפרד מאתנו, באותו ערב הוא הקדיש זמן ארוך יותר מהרגיל לכולם, אפילו לילדים שלי", מתאר אופיר. 
ביום חמישי בצהרים התקשר למיכל וסיפר לה על משימת הפינוי בכרמל אליה הוקפץ עם חבריו, הוא מיעט בפרטים כדי לא להדאיגה. בשעות הצהרים המוקדמות שבה מיכל ממסיבת חנוכה של הילדות והגיעה עמן לבית הוריה. היא מספרת כי סמוך לשעה 15:30 חשה לפתע כי חום גופה עולה באופן חריג.
באותן דקות התקשר אבי וניסה לתאר לה את המצב הקשה שאליו נקלעו. "יש פה להבות בוערות...", הוא סיפר, אך מיכל ביקשה לדבר אתו מאוחר יותר, כאשר הרגשתה תשתפר. "עד היום אני לא בטוחה מה הוא רצה להגיד לי" היא מספרת בדמעות כבושות. משניסתה מיכל להתקשר אליו בחזרה ולא קיבלה מענה, ליבה ניבא לה רעות אך היא נאחזה בתקווה עד לרגע בו נשמעה דפיקה בדלת.
"היינו כמו שני גלגלי שיניים שעובדים יחד בהרמוניה, מתמלאים אחד בשני", מנסה מיכל לתאר את הקשר המיוחד שלהם. "עשר שנים היינו יחד, השנים הכי יפות וטובות שלי. אני מודה לקב"ה על הזכות שנפלה בחיקי להיות חלק מאבי ולצדו. כעת העוצמות שלו נמצאות בתוכי, הוא נותן לי כוחות ומראה לי מלמעלה את הדרך בה אני צריכה לצעוד ולהצעיד את בנותינו".


אמרו עליו
 
דבר המפקד
אבי,
הדף צר מלהכיל את מה שאפשר לספר עליו.
כשמו כן הוא.
נוח.
נוח עם עצמו, נוח על הבריות, איש אציל ועניו שמשרה אווירה נוחה על הסביבה,
איש משפחה מסור, חבר. מוכשר מאין כמוהו, כל מטלה שנתבקש לבצע תמיד בוצעה על הצד הטוב ביותר בחריצות יתר.
 
איש בעל חיוך רחב, לב חם, תמיד מושיט עזרה בכל עת שנדרש, מהווה דוגמה ומופת לאהבת אדם שהיו נחלתו.
 
יהי זכרך ברוך,
יצחק אליתים, ר/כ
סגן מפקד בית מעצר ירושלים
 
 

מישר סויסה יקיר

1984-2010

יקיר, כשמו כן היה - יקיר על כולם, אהוב. תכונתו הבולטת ביותר הייתה רצונו העז לתת ולהעניק, ללא גבולות, ללא חשבון.
פעמים רבות בחייו ויתר מעצמו כדי להעניק לאחרים, לאלו שאהב - הוריו, אחיו, אחייניו, חבריו.
נדמה כי בחייו הקצרים, בלטו תכונותיו העיקריות: מסירות, דאגה לאחר ואחריות. הוא, שהיה הצעיר בביתו נקרא, על ידי כולם “האבא של הבית“ ולא לשווא.
יקיר היה הדבק המאחד של המשפחה, הבן שלקח לידיו את ניהול הבית לאחר מות אביו, דאג לא להשאיר את אמו לבדה לאחר שאחיו הגדולים נישאו והקימו משפחות ותמך ללא סייג בכל בני משפחתו הענפה.
יקיר יצא למשימת חייו האחרונה, שוב, על מנת לתת מעצמו לאחרים, להקריב. משליחות זו לא שב.

אבני דרך
 
ילד של אמא
הוריו של יקיר, עליזה ורפאל סויסה, נישאו בשנות השבעים, זמן קצר לאחר עלייתם ממרוקו. את ביתם קבעו בדימונה, שם נולדו ארבעת ילדיהם: מוריס, אתי, יואל ויקיר, בן הזקונים. יקיר נולד ב-20 בנובמבר 1984 וכפי שמספרת אמו, “הוא היה תינוק אשר בקושי הרגשנו אותו בבית“. ילד צייתן, ממושמע, שקט ומחונך, תכונות אלו דבקו בו משחר ילדותו ועד שנותיו הבוגרות.
יקיר למד בבית ספר ממלכתי-דתי, על ראשו תמיד הייתה מונחת כיפה. מילדותו ועד יומו האחרון. בבית הוריו ינק את שורשי האמונה וזו רק התחזקה והתעצמה לאורך השנים.
“הילד של אמא“, כינו אותו בחיבה מורותיו בבית הספר “אלפסי“ בו התחנך בילדותו והיו מוסיפות שבחים באוזני האם: “הלוואי שכל התלמידים שלנו היו כמו יקיר“. הוא היה תלמיד חרוץ, שקדן, נמנע מוויכוחים ומריבות ותמיד מנסה לפייס ולעזור.
בגילו הצעיר כבר בלטו ביקיר תכונות של נתינה, מסירות ורגישות. אמו עליזה מספרת על מקרים בהם היה יושב בכיתה בארוחת עשר ורואה כי אחד הילדים בכיתתו הגיע ללא כריך מביתו, היה יקיר נותן לו את הכריך שלו ומסתפק בפרי. “בנוכחות יקיר לא נשאר שום ילד בלי אוכל, אבל לפעמים יקיר היה זה שחוזר הביתה רעב“, היא מספרת בבואה לתאר את בנה באותן שנים.
עם סיום לימודיו בחטיבת הביניים עבר ללמוד בתיכון הדתי “אפלמן“ ולמד במגמה עיונית. היה לו חשוב להיות חלק מהכיתה המובילה בבית הספר, כאשר נקלט בה, היה מאושר להיכלל בין התלמידים הטובים של השכבה. מעט דברים הסיחו את תשומת לבו של יקיר מהעיקר, את עתותיו השקיע במה שחשוב - הלימודים. אכן, ההתמדה השתלמה - תעודת הבגרות של יקיר מעוטרת בציונים גבוהים.
לאחר סיום לימודיו ועד מועד גיוסו, עבד יקיר במשך מספר חודשים בחנות נעלי ספורט בעיר. בעל החנות אצלו עבד, הגיע לנחם את המשפחה בעת השבעה וסיפר סיפור משעשע אודות יקיר אשר באהבתו הגדולה לאחייניו, העדיף להוציא את מרבית משכורתו על רכישת נעליים עבור האחיינים. תשומת לבו לאחייניו לא ידעה גבול, הוא אהב לקחתם להסתפר ולפנק אותם בממתקים ומשחקים. “יקיר רצה לפנק את אביו, לגרום לו נחת ושביעות רצון“, מספרת עליזה, “בחודש האחרון לעבודתו בחנות קנה לאביו נעליים בארבע מאות שקלים“, כך קרה שכאשר היה מגיע מועד תשלום המשכורת, היה יקיר העובד היחיד שצריך לשלם לבעלים.
יקיר התגייס בשנת 2002, בלבו השתוקק להתגייס ליחידה קרבית והוריו תמכו בו ועודדו אותו לתרום למדינה ולצבא. הוא שירת בחיל התותחנים ואת מרבית זמנו בצבא עשה בגזרה הצפונית בהר דב. את טקס סיום הטירונות של יקיר לא תשכח אמו עליזה, בעיקר את הגאווה שחשה בלבה בראותה את בנה הצעיר עולה שלב, והופך מנער לגבר. גם כחייל הוסיפו הוריו לרוות ממנו נחת. הוא אהב את השירות ואת חבריו ליחידה, ולאחר שחרורו המשיך לשרת במחזורי מילואים אחת לכמה חודשים.

הדרך בשב"ס
 
כשיקיר במשמרת האגף בידיים טובות
לאחר השירות, בחר יקיר את המשך דרכו בחיים, ויתר על יציאה לטיול הגדול של “אחרי הצבא“ וויתר על עבודות מזדמנות. רצה מסלול שיקנה לו ביטחון בעתיד, מסגרת עבודה יציבה, מקום שיתווה לו אופק קידומי וסיפוק.
בגיוס לשורות השב“ס מצא יקיר את שחיפש, לאחר סדרת מבדקים נקלט בהצלחה ונשלח לקורס סוהרים. יקיר החל את דרכו בשב“ס בכלא “נפחא“. הוא מצא עניין בעבודתו כסוהר, יצק לתפקיד את הרגישות ואת העזרה לזולת שכה אפיינו אותו.
יקיר לא רצה לשרת בתפקיד סוהר כל חייו, אולם הייתה בו את הסבלנות לצבור ניסיון, לספוג ביטחון עצמי ולהבין את מערכות היחסים הרגישות המתקיימות בתוך הכלא, בין האסירים לסוהרים. אכן, איכויותיו של יקיר כאדם וכאיש שרות שב“ס בלטו והוא הועבר לכלא “רמון“, עם הזמן קודם לתפקיד סמל משמרת. חבריו לעבודה בכלא מספרים על עובד מסור, שאפשר לסמוך עליו. “כשיקיר במשמרת האגף בידיים טובות“, נהגו לומר.
יקיר, כאדם מאמין אשר התפילה הייתה עבורו מקור עצמה ומשמעות, שאף להעביר את אמונתו בכוחה של התפילה גם בתוך חומות הכלא, הן בקרב חבריו הסוהרים והן בקרב האסירים. כל אימת שעלו בכלא דילמות בענייני דת ידעו אל מי לבוא. יקיר דאג לחבריו לכיפה, ליישב מניין כהלכתו ולהסדיר את התפילות בזמנן. “צריך להקשיב לאסירים, למצוקות שלהם“ - נהג יקיר לומר - “לפני שאנחנו סוהרים אנחנו בני אדם“.
משאלת לבו הייתה להיות קצין. למרות שהיה מרוצה מעבודתו שאף לחתור קדימה וקיווה לצאת לקורס קצינים. “כשקיבלתי אותו לעבודה אמרתי לו שהוא יתקדם ועוד יגיע לקורס קצינים“, כך מעיד מפקדו הראשון.
לאחר חמש שנות שירות נמצא יקיר ראוי לקבל זימון למבדקים לקורס קצינים, לא היה גאה ממנו. בני משפחתו, אמו ואחיו חשו התרוממות רוח בראותם את צעיר הבנים בבית, גאוות המשפחה, יוצא לקורס מאתגר ותובעני וכבר דמיינו אותו עונד את הדרגות על כתפיו. “כשאסיים את קורס הקצינים יעלו לי את המשכורת, ואת אמא תחיי חיים טובים, כלום לא יחסר לך“, כך אמר לאמו שעה שעמד לצאת לדרכו החדשה אשר בה ראה אופק לעתיד.

זיכרונות וגעגועים
 
גב לכולם
בשנת 2008 אירע אסון במשפחת סויסה. רפאל, אביו של יקיר יצא בשעת בוקר למרכז המסחרי בדימונה ובעת ששתה קפה עם חבריו, נשמע לפתע קול נפץ עז שהרעיד את הסביבה. היה זה מחבל מתאבד. אביו של יקיר היה סמוך לזירת האירוע. כל אותו ערב עלו בזיכרונו התמונות הקשות שקלטו עיניו מאותו הבוקר ולא נתנו לו מנוח, בשעת לילה מאוחרת נדם לבו של האב.
עם מותו של אביו חזר יקיר לגור בבית אמו, לא רצה שתישאר לבדה. האם ובנה התרגלו להיות קרובים. “יקיר“ - “כן אמא?“ - “אתה רעב?“ הייתה צועקת לו מהקומה הראשונה של הבית. יקיר מחדרו בקומה השנייה, היה עונה לה - “לא אמא, אני מכין עבודות לקורס, תאחלי לי בהצלחה“.
יקיר היה המשענת בביתו, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רגשית, דאג לאמו ושמר עליה מכל משמר. בבוקרו של כל יום, נהג להתקשר אליה ולהודיעה כי הגיע למקום עבודתו, שלא תדאג. שלוש פעמים ביום היו משוחחים ביניהם, משתפים, מספרים, בענייני העבודה וענייני הבית והמשפחה.
אחיו הבכור של יקיר, מוריס, המבוגר ממנו באחת עשרה שנים, מעיד כי בשנים האחרונות עת נקלע לקשיים כלכליים, נרתם יקיר לחלצו, “בלי לשאול שאלות היה יקיר מיד מציע עזרה בלב שלם ובהחלטיות. כשנזקקתי לסיוע כספי הוא ניגש לבנק ותוך יום ביצע עבורי העברה בנקאית כדי לעזור לי לצאת מהמשבר. בתקופה קשה אפילו את הדירה שהוא קנה הוא הציע למכור למעני“ ואז מוסיף בעצב כבוש: “יקיר לא ידע להגיד ‘לא’“. האח מוריס מוסיף ומספר כיצד לקח יקיר את בתו הבכורה לטיול בת-מצווה בצרפת, ביוזמתו ועל חשבונו.
לאחר מותו, נודע שיקיר נהג לתרום לאנשים נזקקים בעיר, אך שמר על מתן בסתר. יקיר מעולם לא חשף את אותם האנשים להם סייע הן בכסף והן באמצעים אחרים. אדם צנוע ולא חומרני שידע להסתפק במועט.
יקיר תרם מחסכונותיו וממשכורתו למעשי צדקה ותרומה. יום אחד במכולת השכונתית, מספר מוריס האח, נכנס אברך וביקש מבעל המכולת ש“ירשום עבורו“ בהקפה למרות החוב הגדול שצבר. לאחר שיצא האברך מהחנות ניגש יקיר לבעל המכולת ובירר מה גובה חובו של האברך. משענה הבעלים כי הסכום הוא 2,800 ₪. לא היסס יקיר ושילם את חובו של האברך. מאוחר יותר, ניסה רבו של יקיר לברר אם הוא האחראי לתשלום החוב, הצניע יקיר את מעשיו והסיט את תשומת הלב ממנו כדי שאיש לא ידע על תרומתו.
לעיתים, נהג להשאיל את רכבו לרב והלך ברגל מהישיבה לביתו. כאשר הבין שבישיבה זקוקים למקרר ראוי, הלך וקנה. כששאלו אותו בבית האם הוא לא מגזים, תמיד נתן תשובות מניחות את הדעת, “כזה היה, טוב לב ונדיב שאוהב לעזור לכולם“, מתארת אותו אמו בלב שבור.
יקיר נרשם ללימודי קרימינולוגיה במכללת “ספיר“ ועשה חיל בלימודיו, אך את תעודת הזכאות לתואר לא זכה לראות. את מימון לימודיו עשה בדרך מיוחדת, בהתנדבות בעמותת “לתת“. מעת לעת, כאשר נקרא לכך, היה מגיע למחסן בבאר שבע ושם, בצוותא עם קבוצת המתנדבים, סייע באריזת חבילות מזון לנזקקים.
השנה האחרונה בחייו של יקיר היטיבה עמו והוא נראה מאושר, הוא קנה בית בדימונה ורכב חדש ואמור היה לסיים לימודיו. בשנה זו הוא פרח בשל סיבה נוספת, יקיר מצא אהבה. הוא הכיר את עדן חברתו, שהייתה סטודנטית לאדריכלות, השניים תכננו להינשא בתום קורס הקצינים וקבלת התואר. יום הלווייתו של יקיר, היה יום השנה לחברותם ועדן ליוותה אותו בדרכו האחרונה.
 
 

היום האחרון

על מה אש יורדת מן השמיים?

ב-20 בנובמבר 2010, שבועיים לפי שקיפח את חייו, חגג יקיר את יום הולדתו ה-26 בחיק משפחתו. סביבו היו כל האנשים אשר אהב: אמו, אחיו, חברתו, אחייניו. גיסתו הכינה לו עוגה וכולם בירכו, היו אלו רגעים אחרונים של אושר.

שבוע לאחר מכן, ביום שישי, כשהגיע יקיר לחופשת השבת בבית אמו, הציע לה שיעלו יחדיו לקבר האב - “את רוצה שנלך לבקר את אבא?“, שאל וביקש ממנה להביא עמה נרות. יקיר ועליזה אמו נסעו לבית העלמין, עברו ליד קבר האב וליד קברם של סבו וסבתו. יקיר עמד ליד הקברים, אמר תהלים שטף וניקה אותם. אחר כך, באופן לא שגרתי, עבר יקיר עם אמו ליד קבריהם של קרובי משפחה, שכנים ואנשים אותם הכיר, כמו התעקש להגיד תהילים לזכר כולם. “הוא ממש נפרד מכולם“, נזכרת אמו באותו היום.

ביום ראשון שב לבית הספר “ניר“ ברמלה, כהרגלו דאג להתקשר לאמו להודיעה שהגיע ואל לה לדאוג.

יום רביעי לפני האסון, היה היום האחרון בו דיברו יקיר ואמו. הוא שיתף אותה בחוויותיו מהקורס והתעניין בקורה בבית. היא הבטיחה לו להכין לו מטעמים לשבת ותכננה לקנות את הדגים שאהב.

אותו היום התקשר יקיר גם לרבו מהכולל בדימונה, רצה לשאלו שאלות בענייני דת הנוגעות לפרשת השבוע. “הרב“, שאל אותו, “על מה יורדת אש מן השמיים?“, בשאלתו ביקש לדעת מהן הסיבות שמביאות את הקדוש ברוך הוא להטיל אש על הארץ והרב השיב לו: “על חילוקי דעות ועל חילול שבת“, ענה והבטיח ליקיר להרחיב את תשובותיו בפעם הבאה בה ייפגשו.

מוריס אחיו מספר כי ביום חמישי, יום האירוע הנורא בכרמל, דיבר עם אחיו פעמים רבות. הוא מעיד כי מיום יציאתו של יקיר לקורס, התקרבו האחים זה לזה. יקיר הפך לבן-בית בביתו של מוריס בקריית מלאכי הקרובה לרמלה. אשתו של מוריס נהגה ביקיר כבאח והוא נהנה להגיע אליהם בחופשים ובערבי ה“אפטר“.

“התקרבנו בחצי השנה האחרונה והרגשתי ליקיר יותר מאח, הרגשתי כאילו הוא הבן שלי“, מספר מוריס בכאב ומגולל את אירועי אותו יום.

יקיר סיפר למוריס שהם מוזנקים לפינוי כלא “דמון“ בגלל שריפה עזה המשתוללת בכרמל וזה התקשר לעדכן את האם.

“אז מה, עכשיו יקיר גם עובד בכיבוי אש?“, התלוצצה האם ששמעה את החדשות, אחר יצאה לקניות.

הדבר לא נשמע מדאיג או מטריד. בהגיעה למרכול, בסביבות השעה 16:00, שמעה שתי נשים משוחחות ביניהן על השריפה בכרמל ועל אוטובוס הקצינים של השב“ס שעלה בלהבות.

באותו הרגע שקלטו אוזניה את המילים החטופות, נשמטו מידיה הירקות שאחזה, זעקה נשמעה מפיה והיא יצאה מהמקום אחוזת בהלה. כל הדרך היא מלמלה לעצמה: “יקיר שלי מת! יקיר מת!“.

“איבדתי שליטה“, כך היא מתארת את היום הנורא בחייה, יום אסונה הגדול בו נתבשרה על מות בנה הקטן. בהתקרבה לרחוב בו גרה ראתה התגודדות של אנשים נאספת ליד ביתה. חיש אצה פנימה להביט בתמונות שעלו מהמרקע, המראות ריסקו את האם והיא קרסה. באותם רגעים, ניסו אחיו של יקיר, יואל ומוריס, להבין מה עלה בגורלו של יקיר, האם עלה על האוטובוס. הם תהו כיצד יוכלו להגיע לבית האם כדי להודיע לה בעצמם על האסון. במשך זמן מה ניסו להרחיקה מבשורות האיוב, אך היא בלבה כבר ידעה הכול. באותן שעות, היא מספרת, לא ראתה טעם לחיים, רצתה לאבד את נשמתה. רק צוות רופאים שהגיע לביתה הצליח להרגיע במעט את נשמתה הסוערת והכאובה.

אותו זמן עשה מוריס האח דרכו במהירות לעבר הכרמל. “כל הדרך לא עיכלתי, הרי לפני כמה זמן דיברתי איתו בעצמי“. בין שני האחים התנהלו מספר שיחות בטווחי זמן צפופים בהן תיאר יקיר למוריס את שהוא רואה. “אתה לא מבין איזו אש יש פה...“, אמר יקיר, אחר התקשר שוב וסיפר בקול נסער: “מוריס, יש פה להבות ענקיות... אתה לא תאמין...“. ואז, שוב נשמע צלצול הטלפון של מוריס והוא ענה. היה זה טלפון מיקיר אך מהעבר השני של הקו נשמעו רק זעקות וצרחות. מוריס היה בטוח שיקיר הגיע לכלא “דמון“ והפינוי החל, הוא דימה לחשוב שפינוי האסירים נעשה אלים ומורכב ומשם עולות הצעקות.

“אולי זאת הייתה הצעקה האחרונה של אחי?“, הוא שואל את עצמו כיום ומתייסר.

בדרכו לכרמל, עוקף את המחסומים ושועט כרוח סערה בלי אבחנה, הגיע לנקודת האירוע. שם, כאשר ראה את התקשורת והצלמים, את קציני השב“ס וקציני המשטרה ואת פניהם חיוורות המביעות דאגה ובהלה, הבין שהאסון גדול. דקות אחדות אחר כך הבין שבאסון הזה ניספה גם אחיו הצעיר.

כששואלים את עליזה, אמו של יקיר מה היו החלומות של יקיר היא עונה בעצב: “שיהיה טוב לכולם, זה מה שהוא רצה, זה מה שעשה אותו מאושר“.


אמרו עליו
 
דבר המפקד

יקיר יקר שלנו,
אנו המשפחה, חברים ומשפחת שרות בתי הסוהר מסרבים להאמין, מתקשים לקלוט!
אסון כבד פקד את מדינת ישראל, את שרות בתי הסוהר ובעיקר את משפחתך.
בעקבות השריפה ביערות הכרמל נשלחת למשימת קודש של הצלת חיים יחד עם חבריך ומפקדיך לקורס הקצינים.
כהרגלך, היית בראש הכח ובחזית ההתרחשויות, אך ממשימה זו לדאבוננו לא שבת.
היית דמות לחיקוי ולמופת בעיניי חבריך ליחידה, חייכן, נמרץ, אהוב, דמות נערצת ומוערכת ע“י מפקדייך וחברייך כאחד.
רק לאחרונה סיימת את לימודי התואר, עברת בהצלחה את המבדקים לקורס הקצינים ועתידך היה לפניך כאשר השמיים היו הגבול עבורך.
דוד המלך בתהילים מבכה על האסונות שהיו לעם ישראל בעבר ואומר: “בחוריו אכלה אש“. לצערנו הרב, ההיסטוריה חוזרת.
יהי רצון שתקוים נבואת ישעיהו הנביא “בילע המוות לנצח ומחה השם אלוקים דמעה מעל כל פנים“ (ישעיהו פרק כ“ה).
אני גאה על הזכות שניתנה לי להיות מפקדך!

יהי זכרך ברוך,
בורדה אילן, גנ“מ
מפקד ביס“ר רמון

 

מישר סרחאן איאס

1980-2010

איאס אהב את ה"חיים הטובים", אהב להיראות מטופח, לנהוג במכונית נוחה ולפנק את אשתו, שני בניו וסובביו.
משחר ילדותו ידע איאס כי יש ביכולתו לבקש דברים, שכן אחיו ואביו נענו לכל בקשותיו, אך לא נהג לבקש דברים שאינם ברי השגה. כך התנהל גם שבגר, מחד ידע לחלום ומאידך היה מציאותי, ידע לחלום חלומות שניתן להגשימם.
דינאמי, כריזמטי ומלא שמחת חיים, "המלך של המשפחה", כך מתארים אותו בני משפחתו, ומוסיפים בחיוך מריר עת נזכרים: "היו לו קוצים בישבן, הוא לא יכול היה לשבת במקום אחד...".
איאס, נהנה לחיות את החיים. תוסס ונמרץ, תזזיתי וקופצני, ניסה לאחוז בעולם בשתי ידיו.

אבני דרך
 

איאס, שפרוש שמו בשפה הערבית הוא "האדם הנדיב", נולד ב-13 באוקטובר 1980, השמיני במבין תשעת ילדיהם של נג'יב ושפיקה סרחאן מהכפר מרר.
כבן למשפחת סרחאן, שבט מפואר וענֶף של העדה הדרוזית, המונה 67 נכדים ו-40 נינים, הייתה עבורו המשפחה, הן הקרובה והן המורחבת, חלק משמעותי ודומיננטי בחייו.
אביו, נג'יב סרחאן, מנהל בית ספר ואיש חינוך ברמ"ח איבריו, הטמיע בילדיו את הרצון להרחיב אופקים ואיאס, היה ילד סקרן המתעניין בתחומים רבים: "עוד כילד זיהיתי בו סקרנות רבה לעולם הגדול". לפני שנים, עת נהגו לנסוע ברכבם הפרטי, לא היה איאס הילד מוכן לשבת, נשאר לעמוד כל הנסיעה, לפעמים אפילו שעתיים ויותר וכל הזמן הסתכל מהחלון על האנשים בחוץ ועל הנופים שחלפו מול עיניו".
בכיתה י"א הצטרף איאס למשלחת נוער מבית ספרו אשר נסעה לגרמניה, שם לראשונה נחשף לעולם חדש ולא מוכר, עולם שמחוץ לבית שבכפר. נחשף לאירופה על שלל נופיה וגווניה ולתרבותה השונה מזו אליה הורגל. הנסיעה ענתה על הסקרנות הבסיסית שפיעמה בו, להכיר עולמות אחרים ותרבויות נוספות.
הוא סיים את לימודיו התיכוניים בכפר והתגייס לשח"ם - שוטרי חובה במשטרה. באותה תקופה חלה אביו ולאיאס היה חשוב להיות קרוב לבית ולמשפחה. בהמשך הוא חתם קבע, הצטרף למשטרת ירושלים ושם שירת במתקן המעצר ב"מגרש הרוסים".


הדרך בשב"ס
 
עבודה שהיא שליחות
בשנת 2007, עת הפך שרות בתי הסוהר ל"רשות כליאה לאומית" וקיבל תחת אחריותו גם את בתי המעצר, החליט איאס להתגייס לשב"ס. דודו, אדיב סרחאן, המשרת כקצין בכיר בארגון, עודד אותו ותמך בגיוסו. איאס הוצב בכלא הנערים "אופק" ולאחר כחודש וחצי קודם לתפקיד סמל משמרת. במקביל לעבודתו סיים תואר ראשון בקרימינולוגיה והתעתד ללמוד לימודי תואר שני בעבודה סוציאלית במסלול מיוחד לאנשי ביטחון.
איאס בלט בעבודתו בכלא "אופק", מקום בו הכלואים הם קטינים. הוא הבין את המורכבות בעבודתו שהרי נער צעיר שנכלא אינו ככל אסיר אחר ויש לנהוג בו ברגישות מיוחדת.
איאס ידע ליצור קשרים מצוינים עם הנערים והם רכשו לו כבוד רב. מפקדיו מעידים אף הם על מקצועיותו הרבה של איאס, הם העריכו את יכולותיו עם הקטינים וסמכו עליו. מפקדיו מעידים ש"כאשר איאס היה במשמרת סמכו עליו שהכול יתנהל כשורה".
בבית הסוהר כינו אותו חבריו 'הנסיך', משום שאהב לטפח את הופעתו, להיראות מסודר ומגולח.
לאור נתוניו הגבוהים וכישוריו החברתיים המצוינים, הומלץ לו לצאת לקורס קצינים ולהמשיך להתקדם בארגון. איאס הרגיש בשל ליציאה לקורס, הוא הבין כי זו הזדמנות להתפתחות אישית ומקצועית.

זיכרונות וגעגועים
 
ילד של כל המשפחה
במשפחה מתארים את איאס כילד חם ואוהב, נער חברותי, יוצר קשרים במהירות ובקלות עם כולם, ילדים ומבוגרים כאחד והיה אהוד ומקובל במשפחה הגדולה. איאס השכיל לשמור על קשרים חמים וטובים עם כולם ובאירועים המשפחתיים הרבים תמיד בלט. "היה לו קסם שאי אפשר להסביר וחיוך כובש", מעידים בני משפחתו.
בן-דודו, אדיב, מספר בכאב עד כמה קרובים היחסים בין בני המשפחה בשבט הגדול. אביו נפטר בהיותו בן 11 ונג'יב גידל אותו כאילו היה בנו, עד החתונה ליווה אותו. כעת הוא מרגיש שהוא משיב לו כגמולו וסוגר מעגל, בזמן שהוא עוזר לנג'יב לגדל את ילדיו של איאס.
איאד סרחאן, אחיו הבכור של איאס וקצין בכיר בצה"ל, מספר כמה קרובים היו. 12 שנים מפרידות ביניהם, אך בכל בעיה נהגו להתייעץ האחד באחיו. איאס, כמו אחיו, רצה להגיע לדרגת קצונה בכירה, לא בצה"ל כי אם בשורות השב"ס. האח מספר כי בתוקף תפקידו בצבא נעדר לעיתים תכופות מן הבית, אך סמך כי אחיו הצעיר ידאג לכל ענייני המשפחה.
איש שיחה היה איאס, בכל עניין ודבר הייתה לו דעה והוא נהג לקיים עם קרובים וידידים שיחות בנושאים שונים מאקטואליה ועד ספורט.
נג'יב האב, מוסיף ומספר כי שבועיים לפני האסון קנה לבנו רכב חדש, איאס שמח ברכבו ושאל את אביו ספק בצחק ספק ברצינות: "אבא, מה עוד אני צריך בחיים? מה חסר לי?".

מבן בית לחתן
את שורוק, בת כפרו, הכיר איאס דרך אחיה, חברו הטוב ביותר. בילדותו ובנעוריו בילה זמן רב בבית משפחתה, "הוא היה בן בית אצלנו, כשהיה בתיכון היה יושב עם אבא שלי ומבקש ממנו עזרה בהכנת השיעורים שלו", שורוק מספרת. כאשר בגרו נפרדו דרכיהם והיא ראתה אותו שוב שבגרה וסיימה שנה ראשונה בלימודי תקשורת וחינוך ב"מכללת גורדון" עת הופיע במדי שוטר והיא מעידה בחיוך מבויש כי מצא חן בעיניה.
כמנהג העדה הדרוזית, פנה אביו של איאס לאביה של שורוק וביקש את הסכמתו לאירוסים, "אין רגע מאושר מזה לאב כאשר בנו מבקש ממנו להתארס עם הבחורה אותה הוא רוצה לשאת לאישה", מתוודה נג'יב. בשנת 2000, ביום הולדתו של איאס נערכה מסיבת האירוסין בבית הוריה של שורוק.
תקופת האירוסין הוקדשה להעמקת ההיכרות ביניהם, לגיבוש הזוגיות ובין השניים התפתחה אהבה עמוקה וכנה. לאחר שנתיים, ב-19 ביולי 2002, נישא הזוג בחתונה גדולה ומפוארת, 2,000 אנשים הגיעו לברך את הזוג הצעיר שחלם על בית יפה ומשפחה גדולה. יותר מ-5,000 אנשים הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון ביום לווייתו", מוסיף נג'יב בעצב.
חיי הזוגיות של הזוג הצעיר שפעו אושר ונחת, שורוק הכירה היטב את בעלה שאהב לטפח את הופעתו. היא ניסתה לשכנעו להפסיק לעשן, אמרה לו ש"סיגריות עושות קמטים", למחרת חזר ובאמתחתו קרמים נגד קמטים, היא נזכרת בחיוך עצוב.
בשבתות נהגה המשפחה המורחבת להיאסף, לאכול בשר בגריל, "על-האש", איאס היה מופקד על ארוחות אלה, אהב לפנק את בני משפחתו ורכש לעצמו מבחר סכינים מיוחד וכלים מתאימים.
יותר מכל היה איאס גאה בילדיו. ואסים בנו הבכור, בן השמונה, נולד בשנת 2003 וחמש שנים מאוחר יותר, בשנת 2008, נולד בנו הצעיר, תיימור.
איאס לא היה אב ובעל כפי שמקובל בעדה הדרוזית, בניגוד לנהוג הוא נכח בלידת בניו בעוד שתי האימהות ממתינות בחוץ, הלידות ריגשו אותו עד דמעות. הוא היה שותף מלא ופעיל בגידול הילדים, נהג לקלח אותם, אהב להלבישם ולבלות עימם ככל שהתיר לו זמנו הפנוי. את שגרת הטיפוח, למד ממנו בנו ואסים ההולך בדרכו, מטפח עצמו ומחליט על לבושו ללא עזרה. שורוק מעידה כי גם היא סמכה עליו בענייני לבוש, הוא ידע את מידתה ונהג לקנות בגדים גם עבורה.
חלומו של איאס היה להרחיב את המשפחה ולבנות עוד קומה בביתם בכפר, הוא שאף להתפתח בתפקידו וגם את שורוק עודד להמשיך ללמוד ולהתקדם. האסון קטע את החלומות.

היום האחרון
 

שמרי על עצמך ועל הילדים
שורוק נזכרת בשבת האחרונה לפני האסון. שבת נעימה ורגועה שדבר בה לא העיד על העתיד להתרחש. היא מתארת פגישה משפחתית לארוחת צהרים אצל דודם שקיב, לאחר מכן ברכו את אחותה, איאנס, להולדת בנה. האווירה במשפחה הייתה עליזה, אחרי הארוחה התלכדו הגברים להרמת כוסית, שיחקו ושרו ובשעה מאוחרת עזבו כולם את ביתו של שקיב והתפזרו לבתיהם.
בדרכם חזרה, התעקש איאס לשמוע שיר עצוב, המספר על פרידה של אהוב מאהובתו. למחרת בבוקר השכים קום. שורוק, כהרגלה הכינה לו מבעוד מועד מדים מגוהצים, איאס יצא לדרך. עשר דקות לאחר מכן התקשר לשורוק וסיפר כי שכח את הכומתה, הוא ביקש שתשאיר לו אותה בחוץ כי לא רצה שתחכה לו ותתקרר, היא שמעה ששב אך לא יצאה. כעת היא כואבת את העובדה שלא יצאה לראותו בפעם האחרונה.
ביום האירוע, לפני הצהריים התקשר איאס והודיע כי יאחר להגיע היות והם צריכים לבצע משימה באזור הכרמל שבו משתוללת שריפה. "שמרי על עצמך ועל הילדים", אמר לה. היה זה המשפט האחרון ממנו.
בשעה 16:00 ניסתה שורוק להתקשר אליו. היא שמעה בחדשות על השריפה, אך הייתה בטוחה כי איאס לא נמצא על האוטובוס שנפגע, ידעה כי נסע לשם ברכבו. "כשהוא לא ענה הייתי בטוחה כי זה בגלל שאין לו סוללה או בגלל שהרשת קרסה..."
שורוק ושאר בני המשפחה ידעו כי אכן יצא מרמלה ברכבו, הם לא ידעו שבעתלית הצטרף לאוטובוס של חבריו. "רק בלילה, עם בואו של קצין העיר לדווח לנו, הבנתי שאיאס לא יחזור" - היא חותמת את דבריה בכאב חנוק.

מהמשרפות באושוויץ לשריפה בכרמל
איאד, אחיו הבכור של איאס, שהה בפולין ביום השריפה, לשם נסע במשלחת מטעם צה"ל למחנה ההשמדה אושוויץ. ביום המקרה הוא ליווה ניצול אושוויץ שסיפר את סיפורו לחיילי המשלחת. איאד היה מרותק לסיפור. במהלך היום הגיעו שמועות על אסון המתרחש בארץ, השריפה בכרמל. מישהו עדכן כי האסון גבה 40 הרוגים, אנשי שב"ס. למרות הדברים המדאיגים איאד לא קישר בין אחיו לבין ההרוגים, הוא ידע כי אחיו נמצא ברמלה.
לאחר הטקס המסכם והמרגש של סיור המשלחת הצבאית, החל איאד לחוש לא טוב. כשיצא מהאולם, אנשים רבים עמדו בחוץ, מתוך בליל הדברים שנישאו באוויר ומתוך כל הרעשים והקולות קלטו אוזניו של איאד משפט נורא אחד בו נאמר: "כל הנספים באסון הינם צוערי שב"ס".
"ברגע ששמעתי את זה הבנתי שמשהו נורא קורה בבית, ניסיתי להתקשר לאיאס אך לא היה מענה", הוא משחזר את הערב הנורא שעבר עליו בפולין, באתר המחנה אושוויץ-בירקנאו. "בחוץ היו מינוס 16 מעלות, אך אני לא הרגשתי קור בכלל. ערימות של שלג נערמו על הקרקע ואני בעטתי בהן מתוך לחץ וחוסר וודאות לגבי אחי. עם היוודע האסון התפללו אנשים בתוך האולם לשלומו של איאס. השעות עברו כמו נצח ובשעה 23:00 כבר ידעתי שהוא לא בין החיים", הוא מתאר בכאב.
ההקבלה בין האירועים מצמררת, באותה שעה בה עמד איאד במקום בו נשרפו אנשים למוות, נשרף איאס, אחיו הצעיר באש הכרמל בישראל.
במוצאי שבת, 5.10.11, נסע איהאב, אחיו של איאס, מורה במקצועו, לבית תלמיד לאחר שהתבקש לשכנעו לחזור ללימודים סדירים. בדרכו חזרה לביתו בכפר מרר, אירעה תאונת דרכים, איהאב נהרג.
איהאב, איש מדעים ומחשבים, היה מורה בבית ספר יסודי ה' בכפר מרר, אדם מסור לעבודתו, צנוע, שקט וחייכן, נוח לבריות, אדם המכבד את סביבתו, נותן כבוד לאדם באשר הוא אדם. סמוך למותו השלים איהאב כתיבת ספר לימוד שעניינו הקלת שיטת לימוד החשבון לתלמידי הכיתות  הנמוכות. בכוונת אביו להשלים צוואתו ולהוציא הספר לאור, לתועלתה של מערכת החינוך.
לאחר מותו התגלו שירים בין חפציו, הדנים בתופעות בחברה המצריכות תיקון. איש ממשפחתו לא ידע כי כתב שירים.
"זו גזירת אלוהים, הוא שנתן והוא שלקח", מקבל אביהם של איאס ואיהאב בלב שבור את רוע הגזירות שנחתו על משפחתו. "רק שאלוהים ייתן לי כוח, שאוכל לגדל את ילדיי ואת נכדיי היתומים", מבקש נג'יב.
איהאב, בן 41 במותו, הותיר אחריו אישה וארבעה בנים.

אמרו עליו
 
דבר המפקד
חיוך תמידי על פניו עם שמחת חיים מדבקת. בכל עת ובכל מקום נמצא בשביל לתרום ולעזור בביצוע המשימות.
אהוב מאוד על כולם, חונך ומורה דרך לסובבים אותו, ממציא ביטויים שהופכים שגורים בפי כולם.
"הנסיך", כך כונה ב"אופק".
איאס היה "יד ימינו" של מפקד המשמרת אופיר וביחד הם הפעילו את בית הסוהר על הצד הטוב ביותר.
בכל אירוע חברתי איאס היה "מסמר" הערב. נמצא במרכז העניינים והאירועים. רוקד, שר ועושה שמח לכולם.
מצוחצח, מגולח, עם ג'ל תמידי בשיער. בכל שעה ובכל מצב נראה תמיד הכי יפה שאפשר.
בעל יכולת נדירה ומופלאה של התחברות וקשר לאנשים והתבוננות אופטימית על כל דבר ועניין בחיים.
משפחתו הייתה מקור גאוותו והוא הרבה לספר עליהם ולהתגאות בהישגיהם.

יהי זכרך ברוך,
דפנה נוי, סג"ד
מפקדת ב/ס אופק

 

מישר פינטו אושרת

1984-2010

אושרת פינטו התברכה ביכולת נתינה יותר מכל, נתינה ברמתה הגבוהה ביותר, נתינה ללא כל תמורה.
בפסח 2010 הופתעה שולה פינטו כאשר מובילים דפקו על דלת ביתה בצפת, תמהה פתחה את הדלת וניסתה להעמיד אותם על טעותם, שכן לא רכשה דבר לחג. להפתעתה גילתה בפתח מקרר חדש, מתנה מבתה האהובה, אושרת.
אושרת קנתה להוריה מקרר ללא ידיעתם, מתנת חג אשר ניתנה באהבה גדולה ברצון להעניק, להחזיר מעט ממה שקיבלה היא בילדותה. “אמא, גם אם אעבוד כל החיים שלי, לעולם לא אצליח להחזיר לכם את מה שנתתם לי, לא החסרתם ממני כלום“, אמרה לאמה. אותה נתינה תהיה שזורה כחוט השני בחייה של אושרת, אם למשפחתה ואם בעבודתה.

אבני דרך
 

כריזמטית מילדות
אושרת בת ה-26 הייתה בתם הבכורה של שולה ויצחק פינטו, אחות לחופית, יוחאי ורחלי.
נולדה בבוקר שבת ה-21 בינואר 1984 בבית החולים “זיו“ בצפת.
המצב הכלכלי בבית המשפחה לא היה קל, אבי המשפחה עבד קשה לפרנסתם ולאורך השנים התקשה למצוא עבודה קבועה ואם המשפחה התקשתה למצוא עבודה קבועה בשל נכות ממנה סבלה.
למרות הקושי הכלכלי, בבית משפחת פינטו שררו תמיד חום ושמחה. כילדה אהבה אושרת לשחק במשחקי בנים, העדיפה גולות, “פוגים“ ומשחקי כדור. בנעוריה הקפידה על משמעת ספורטיבית, התאמנה במכון כושר וחלמה להיות מורה לספורט בבגרותה.
היא למדה בבית הספר “ממלכתי-יסודי ג‘“ וכבר אז זיהו מוריה את הפוטנציאל הטמון בה, אחריות, משמעת וכריזמטיות, לצד שובבות נעורים ורוח-חיים.  
כשבגרה מעט, בגיל הנעורים, התעדנה, החלה לשים דגש על המראה החיצוני והפכה לנערה יפה ומחוזרת. מוקפת תמיד חברים, בנות ובנים ובין כולם היא בולטת, שובת-לב ותוססת. בהמשך למדה בחטיבת הביניים ובתיכון “עמל“ ואת בית הספר סיימה בהצטיינות, עם תעודת בגרות מלאה. שולה האם, מעידה כי היא דחפה את ילדיה ועודדה אותם להצליח בלימודים, “לא רציתי שיחזרו על הטעויות שלנו“, אומרת שולה, “שיבינו כי בלי השכלה אין להם עתיד“. כך גם את אושרת  עודדה האם לשאוף להצלחות.
אושרת התגייסה למג“ב, תפקיד שפתח עבורה צוהר לעבודה בשירותי הביטחון.

הדרך בשב"ס
 

הכי רחוק, הכי גבוה
אושרת השתחררה מהצבא וחזרה לבית הוריה, יחד החלה המשפחה לדון בעתידה.
בעקבות שירותה הצבאי נטה ליבה אחר גיוס לאחד מארגוני כוחות הביטחון, היא שקלה והתלבטה בין המשטרה לשב“ס, לבסוף ניגשה למבדקי הקבלה לשב“ס, אותם עברה בהצלחה.
בשנת 2005 לפני שהחלה את קורס הסוהרים, ביקשה אושרת להתאוורר, לראות עולם, היא טסה לטיול מדהים בתאילנד, רוותה נופים וחוויות ושבה ארצה מוכנה להתחיל את חייה ועתידה בארגון.
את קורס הסוהרים סיימה אושרת בהצטיינות והוצבה לשרת בכלא “נווה תרצה“ כסוהרת ביטחון. בכלא נחשפה למציאות שונה, קשה, אליה לא הורגלה בעבר. אושרת השכילה לטפל בנשים ברגישות, גילתה תעצומות נפש, הקשיבה לכל אסירה ועזרה להן ככל יכולתה. שנשאלה כיצד היא יכולה להתייחס בשיווין נפש גם לאסירות הקשות, אלו שרצחו את ילדיהן, השיבה אושרת: “אני לא שופטת אף אחת, לכל אחת הסיפור שלה“.
לאחר מותה הקימו האסירות בכלא פינה לזכרה. 
במקביל, החלה ללמוד לתואר ראשון בקרימינולוגיה ותורת הפשע במכללת “ספיר“, הספיקה לסיים את הלימודים ועמדה במבחני התואר האחרונים, אך את התעודה לא זכתה לקבל, הוריה קיבלו אותה בשמה.
אושרת הייתה חדורת מוטיבציה ורצון להתקדם בשב“ס, היא פחדה שגודלו של הארגון יעכב את התפתחותה, חזרה ואמרה כי היא לא רוצה “לפתוח ולסגור דלתות כל החיים“. אמה שולה עודדה אותה, ביקשה כי תתאזר בסבלנות ותראה כי השקעתה תישא פרי. 
אושרת יזמה פגישה עם המפקדת הממונה עליה וביקשה קידום, היא נענתה כי אכן הוכיחה עצמה בתפקידה ולא ירחק היום בו תקודם. שנה וחצי לאחר תחילת שירותה נשלחה לקורס מש“קים ייעודי ונבחרה לתפקיד סוהרת ימ“ז - יחידה מחוזית, בהמשך עברה קורס משק“י מודיעין.
“מאופיינת במוטיבציה גבוהה לכבוש פסגות“, כתבה עליה לאחר האסון סג“ד רונית מצליח, מפקדת כלא “נווה תרצה“. 
השלב המובטח הבא אמור היה להיות יציאה לקורס הקצינים, אך משהגיע המועד נוכחה לדעת כי היא אינה ברשימת היוצאים לקורס. אושרת, בעקשנות ובנחישות המאפיינים אותה, לא וויתרה, שלחה מכתבים ופנתה לכל הגורמים הקשורים לעניין, עד שאושרה יציאתה לקורס.
מקרה נוסף המעיד על דמותה ואופייה התרחש בזמן ביקורו של מפקד השב“ס דאז, רב גונדר בני קניאק, שנשאלה מהן השאיפות שלה, הצביעה על כסאו ואמרה ספק בצחוק ספק בביטחון, כי היא מכוונת הכי גבוה שאפשר, הביט בה המפקד בהערכה ובהשתאות והזמינה לשבת בכיסאו. “אגיע לשם בכוחות עצמי“, ענתה.
 זו הייתה תקופה לא קלה עבורה, הלימודים לתואר לצד הקורס הקשה והתובעני התישו אותה, אך היא לא ויתרה גם על עזרה לקהילה ויום לפני האסון עוד יזמה פעילות התנדבותית של הצוערים בבית ספר “יובלים“ ברמלה.
“חצי שנה קשה לפני“, אמרה לאמה, “אסיים את הקורס ואת התואר ואתפנה לעצמי“. 

זיכרונות וגעגועים
 
הילדה הטובה של הבית
מאז האסון קשה במשפחת פינטו, קשה להסביר במילים את מותה, “הראש מבין אך הלב לא תופס”, הם מתארים בגעגוע.
אושרת הייתה האוזן הקשבת במשפחה, תמיד קשובה לבעיות האחים ומצוקותיהם.
המצב הכלכלי הקשה בבית המשפחה הפך את אושרת למבוגרת ואחראית והיא כבת הבכורה הייתה מרגיעה את הוריה ברגעים הקשים, מעודדת ועוזרת ככל יכולתה.
ב-16 לנובמבר, שבועיים לפני האסון, חל יום הולדתה של האם שולה פינטו. אושרת כתבה לה מכתב מרגש ונוגע ללב, המסמל בעיני בני המשפחה את יכולת האהבה והנתינה שכל-כך אפיינו את אותה.
“לתת בלי לרצות לקחת“, הם מעידים על דמותה. ליום ההולדת רכשה אושרת לאימה סלסלת איפור, סלסלה שעד היום טרם נפתחה.
 
כובשת ומהפנטת 
עם גיוסה לשב“ס עברה אושרת להתגורר במרכז הארץ, אך את ערבי השבת התמידה לבלות עם המשפחה בצפת.
הקפידה לפגוש את כולם, את חופית אחותה ושני אחייניה האהובים - לירוי ואלרן - את האחים, את הסבתות ואת דודתה שולה, המשפחה הייתה ערך עליון עבורה.
משחר ילדותה נהגו במשפחה לערוך קידוש, ההורים מעולם לא כפו את אורח חייהם על ילדיהם, אך הילדים הפנימו את החינוך בבית, נהגו בדרך כיבוד אם ואב ושמרו אף הם את השבת.
ארוחות השבת זכורות כמלאות שמחה ועונג. “מאז שהתבגרנו לא יצאנו בערבי שישי, אלו הוקדשו לקידוש“, מספרת חופית האחות, לבלות יצאנו באמצע השבוע ובמוצאי שבת.
חופית מתארת כי נהגו לבלות בראש פינה ב“וילה-רוזה“, אושרת אהבה לרקוד והייתה רקדנית סלסה מצוינת,  כל מי שראה אותה לא יכול היה להתיק את עיניו מריקודה. האחיות אהבו לבלות יחד וחופית מוסיפה כי התלוותה לאחותה בבילוייה כיוון שזו השרתה עליה ביטחון וכיום חבריה הטובים ביותר הם חבריה של אושרת. “אושרת ניתבה לי את הדרך“, היא מתארת בעצב.  
במשך שלוש שנים ניהלה אושרת מערכת יחסים ראשונה ורצינית, עם הראל ירקוני. השניים נפרדו כשנתיים לפני האסון. הראל, ששמר על קשר עם משפחת פינטו, כתב מילים חמות ואוהבות על אושרת.

היום האחרון
 
שרופים
בשבת לפני האסון ביקרה אושרת בבית ההורים בצפת. באותו סוף שבוע לא הלכה כהרגלה לבקר בני משפחה, לא את דודתה ולא את הסבתות.
רק על האחיינים הקטנים לא ויתרה והלכה לראותם. אושרת לא חשה בטוב והתלוננה על כאבי בטן עזים. בדרך כלל רגילה הייתה לישון עם האם במיטתה, הפעם ישנה במיטת אחיה ואת רב השבת בילתה מכונסת בעצמה. כשיצאה השבת נפרדה מהמשפחה וחזרה לביתה בקריית עקרון, מצוידת בכל המאכלים שאמה טרחה והכינה למענה.
ביום רביעי, יום לפני האסון עלתה האם לקברו של רבי שמעון בר-יוחאי והתפללה לשלום בתה. לא היו לה תחושות בטן מוקדמות וליבה לא ניבה לה אסון, אך כך עשתה. 
בבוקר חמישי, בוקרו של האסון, התקשרה אושרת וסיפרה כי הם יוצאים למשימה ולא פרטה. מאוחר יותר יתברר כי אושרת היא שהכינה את רשימת הצוערים שעלתה על האוטובוס.
“סיפרו לנו שאושרת זיהתה את האש וניבאה את גודל האסון, כשהחלה התופת, צעקה לחבריה שירדו מהאוטובוס וגם חיכתה עד שייצאו כולם“, מספרים הוריה.
שש שעות חיכו בני המשפחה בבית החולים רמב“ם בחיפה, קיוו כי אושרת, בתם הספורטאית, הלוחמת, הצליחה לחמוק מן התופת. לשווא הייתה תקוותם, אושרת נמצאה על הכביש, ליד האוטובוס השרוף, היא נפגעה משאיפת עשן. כוחות ההצלה ניסו לבצע בה החייאה, אך מאמציהם לא צלחו. בני המשפחה מתנחמים כי בתם האהובה נשארה שלמה במותה. 
“אצלנו בלב נפער בור עמוק. גם אנחנו שרופים, בדיוק כמו שאושרת הרגישה, גם אנחנו נשרפנו בשריפה“, כואבים בני המשפחה.

אמרו עליה
 
דבר המפקד
אושרת,
צחוק, שמחה, רוגע ושלווה היו מנת חלקך.
קושי וחולשה מעולם לא הפגנת וידעת תמיד להגיד שהכל בשבילך “בקטנה“.
מטרות רבות הצבת בחייך ואותן השגת ללא רבב תוך מתן עזרה לאחר.
שקדנית, חרוצה ושאפתנית להצליח בכל ולהיות במקום הראשון.
כח הרצון שלך היה לדוגמה ומופת בשביל כולנו.
אושרת היקרה, עכשיו את כל כך חסרה,
בטרם זמנך נקטפת והותרת אותנו כאן המומים, עצובים וכואבים.
ובעיקר מתגעגעים מאוד.

נזכור אותך לעד.
יהי זכרך ברוך,
סגל בית הסוהר נווה תרצה

מישר פנקר חגי

1979-2010

מישר פרץ רונן

1976-2010

מישר צגאי סיום

1978-2010

תחנות רבות בחייו של סיום מייצגות את הישראליות והציונות.
הוא למד בפנימייה החקלאית “מקווה ישראל“, מקום אשר כבוד גדול שמור לו בהיסטוריה הציונית והחקלאית במדינה בראשית שנותיה, הוא שירת בצנחנים והיה מהראשונים להסתער בקרב ולרוץ בנחישות אל המטרה.
בשירות המילואים הוא לקח חלק באחד המבצעים הדרמטיים בשנים האחרונות, “עופרת יצוקה“, את עוזו וכוחו לשמירה על הבית הוא חש בכל רבדי נפשו, את זמנו חלק בין נתיבות ובאר שבע, ערים שהפכו יעד להתקפות הטילים שנורו מעזה. כאשר נשלח סיום עם שאר חבריו לקורס הצוערים לחלץ אסירים מאש התופת לא היסס, בנפשו האצילה והפטריוטית נרתם גם למשימה זו בכל אונו.
דרך ארוכה עשה סיום מאז היה נער רועה-צאן בכפר קטן באתיופיה ההררית ועד הגיעו למדינת ישראל העצמאית, בה הכה שורש. את שורשיו שלו לא שכח, אך כאן, הרגיש ישראלי בכל רמ“ח אבריו וכפי שמספרת עליו רעייתו, סיום שאהב את המדינה ואהב אנשים, חתם את דינו מוקף בחבריו הטובים, כשהוא משרת את המדינה אותה אהב.

אבני דרך
 

מהכפר באתיופיה לעיר בישראל
בשנת 1991, בשיאו של אחד ממבצעי העלייה הגדולים בתולדות המדינה, “מבצע שלמה“, היו גם לֶמלֶם צגאי, אמו של סיום ועמה שלושת ילדיה שותפים פעילים והגיעו לארץ האבות. אביו של סיום, אסממהו צגאי, נפטר עוד באתיופיה בהיות סיום בן 4. פירוש השם אותו העניקו לו הוריו, הוא “סיום המאורעות שאירעו לאבא בעקבות רצח אביו“.
סיום נולד בכפר קטן הנקרא אָדִי-אָגַם ליד עיר מֶיִיצֶ’אוּ שבמחוז טִיגְרַיִי, ב-11 באוגוסט 1978.
המשפחה עסקה בחקלאות ומלאכת האריגה המסורתית וגם ייצור כלי בית מחרסינה. את מרבית שנות ילדותו עשה סיום בחיק הטבע כרועה צאן. הוא גדל בחברה חקלאית, בקהילה של יהודים מאמינים שהתפללו ליום בו יעלו לארץ ישראל. את אהבתו לטבע וחלומו על בית בכפר, קיווה באחד הימים להגשים פה, במדינת ישראל.
מאז היה ילד, מספרת אמו, היה כובש, כריזמטי וחזק. ניתן רק להביט על דמותו של הגבר החסון שבגר להיות ולחוש את הביטחון שהעניק לסובביו.
כשהחליטו לעלות ארצה, הלכו בני המשפחה ברגל במשך יומיים, מהכפר בו התגוררו עד ששכרו מיניבוס בעיירה הקרובה לעיר המחוזית דֵסֵה הקרובה לאַדיס-אַבֵבַה.
באתיופיה שרר אז תוהו ובוהו על רקע המלחמה וחילופי השלטון. באחד המקרים תפסו החיילים את בני המשפחה ושדדו אותם. סיום היה זה שתפקד ושמר על קור רוח, כך מספר עליו צלצ’ו, בן דודו. סיום היה אז בן 10 בלבד.
עת הגיעה המשפחה לארץ נשלחו, כמו רבים מבני העדה, למרכז הקליטה “מעגלים“ הסמוך לנתיבות, בו שהו כשנתיים. בהמשך עברו לנתיבות ושם קבעה המשפחה את מקום מגוריה. לבדה הייתה צריכה אמו לגדל את ילדיה ולהסתגל לחיים חדשים ושונים מכל מה שהכירה באתיופיה הרחוקה.
את שנות ילדותו עשה סיום ב“כפר מיימון“ בפנימייה דתית, שם למד יחד עם אחיו, ז'נבה. בהגיע זמנו להמשיך ללימודי תיכון ביקש מאמו כי תשלח אותו לפנימייה המשלבת לימודי טבע וחקלאות. הוא נשלח לפנימיית “מקווה ישראל’ הוותיקה. סיום בלט במיומנויות עבודת האדמה ובשיעורי הטבע וניגש לבחינת בגרות של חמש יחידות בחקלאות ועמד בה בהצלחה.
לאמו האהובה שהתמודדה בקשיי קליטה ופערי תרבות ושפה קשים, נהג לומר באהבה: “אמא, כשאני אגדל אני אסדר לך בית עם גינה יפה“.
סיום ואחותו הקטנה אורה ראו באחיהם הגדול ז'נבה כדמות סמכותית ובהיעדר אב בבית היה מעורב ודומיננטי בחינוכם. למרות שהוא עצמו שאף להמשיך את הדרך החקלאית עליה גדל, אותם עודד להתמיד בלימודיהם.
סיום סייע לאמו לאורך השנים להוביל את המשפחה, שימש לה משענת כלכלית ורגשית.
מילדות, העריץ סיום את נושאי המדים. באתיופיה, גרו זמן מה בקרבת בסיס צבאי והוא הביט על החיילים במדים כעל גיבורים.
בשנת 1998, עת הגיע מועד גיוסו, התנדב לשרות קרבי בצנחנים והיה ללוחם בגדוד 890. חרף היותו יתום מאב, הסכימה אמו לאשר את גיוסו ליחידה הקרבית, תחילה הביעה את מורת רוחה, אך משראתה את רצונו העז של סיום לשרת כלוחם, נעתרה לבקשתו. שלוש שנים של חרדה גדולה עברו על האם, “שנים של סיוט“, היא מודה. סיום נהג להרגיעה, האמין כי גורלו של כל אדם חתום. “אמא, אל תדאגי, אם צריך לקרות לי משהו זה לא חייב להיות בצבא...“, אמר, מילים המקבלות משמעות כאובה כל כך לאחר מותו על הכרמל.
חבריו לשירות מעידים כי כל אימת שמי מהם נפצע בעת הפעילות המבצעית, היה סיום נושא אותו על כתפיו הרחבות ללא צורך באלונקה. “הוא היה ענק, בגוף ובנשמה“, הם נזכרים.

הדרך בשב"ס
 
גדול מכל הבחינות
במשך מספר שנים עבד סיום באבטחת אישים במסגרת ממלכתית. מעט לפני נישואיו, בחר להתחיל דרך חדשה והתגייס לשב“ס, ראה בשירות הזדמנות ליצור לעצמו מסגרת חיים בעלת עניין לצד יציבות כלכלית.
בשנת 2006, הגיש את מועמדותו לקבלה לשב“ס והחל במבדקים. הוא עמד במבחנים בהצלחה, קיבל תשובה חיובית, התגייס והוצב בכלא "אוהלי קידר". זמן קצר אחר כך יצא לקורס סוהרים.
כבר מראשית דרכו כסוהר, התגלה כבעל יכולות אישיות גבוהות, שאפתן, בולט  - הן בפן האישי והן בפן המקצועי, כל תפקיד שקיבל ביצע על הצד הטוב ביותר. התקדמותו במסלול השירות היה מהיר, הוא יצא לקורס משקי“ם ובמקביל נרשם ללימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה. בסיימו את לימודי התואר, נמצא ראוי לצאת לקורס קצינים.
ב"אוהלי קידר" התגבשה חבורה מלוכדת ומיוחדת, החבורה נשלחה יחדיו לקורס ויחד מצאו את מותם באוטובוס במעלה הכרמל. “הם היו חברים טובים שנלחמו אחד עבור רעהו במטרה לצאת יחד לקורס, לא להשאיר אף אחד מאחור, חשוב היה להם לעבור את הקורס יחד“, מספרת בעצב אַמַרֶש. אכן, מ"אוהלי קידר" נשלחה לקורס קבוצת הצוערים הגדולה ביותר.
הקורס היה תובעני, מפרך, לאורך הדרך המאתגרת עמד סיום מדי פעם בפני נקודות שבר. אך כל פעם שנשבר מעט ושקל לעזוב, מצא את הכוחות להמשיך ולא להיכנע, להגיע לקו הסיום.

זיכרונות וגעגועים
 
להתחיל יחד את המסע
בשנת 1990, עלתה אַמַרֶש ארצה מאתיופיה יחד עם משפחתה. כמו סיום גם היא גדלה בכפר קטן ושמו וופדאר, לא רחוק מהעיר גונדר. מאחורי מבצע העלייה הסודי עמדה מדינת ישראל שסייעה לעדת היהודים האתיופים להגיע דרך סודן באופן נועז ומסוכן. בסיום המבצע הגיעה אַמַרֶש לישראל והיא בת 10, כאן פתחה חיים חדשים, יחד עם בני משפחתה. את ביתם קבעו באשקלון. עברו את חבלי הקליטה כמו כל בני הקהילה האתיופית, עד הסתגלותם לחייהם החדשים בישראל.
אַמַרֶש עבדה כפקידת קבלה במחלקת המיון בבית החולים “סורוקה“ ובמקביל למדה במכללת “ספיר“. באחד הימים בעלה של בת דוד של סיום חשב לשדך לה את חברו סיום. “כל שאמרו לי עליו שהוא בחור טוב שרוצה להתחתן ולהקים משפחה“, מתארת אַמַרֶש. השניים שוחחו בטלפון ואַמַרֶש חשה כי השיחה זרמה בטבעיות.
פגישתם הראשונה התקיימה בבית קפה באר שבע. אַמַרֶש מתארת כיצד קרב אליה “בחור ענק ומרשים“ והיא, שרגילה הייתה לפטפט בחופשיות ולהוביל את השיחה, מצאה עצמה קשובה יותר מהרגיל. מעט היא זוכרת ממה שסיפר, אולם שפת גופו ואופן דיבורו, חרוטים בזיכרונה. אַמַרֶש הקשיבה, בחנה את פניו, האזינה לקולו, בחנה אותו והתעטפה בתחושות טובות לגבי עתידם המשותף. “הרגשתי שזה זה“, היא מעידה, “פנימיותו קרנה החוצה“, כך היא מסבירה את הרגשות שניצתו בה כבר בפגישתם הראשונה.
התרבות הזהה והשפה המשותפת קירבו בין השניים. הם הבינו שחלומם הוא משותף: בית, משפחה, ילדים, עבודה מסודרת. השניים התאהבו, ביססו את הקשר, למדו להכיר זה את זו ולאחר חצי שנת היכרות הרגישו שהם בשלים לחופה וקידושין.
ביום הולדתה ה-25 תכנן לה סיום מסיבת הפתעה. הוא אסף אותה מעבודתה בבית החולים, כאשר הגיעה לביתה גילתה את חבריה הטובים מצפים לה. עוד גדלה הפתעתה כאשר כרע סיום על ברכיו וביקש את ידה אל מול חבריהם שעמדו ומחאו כפיים, אַמַרֶש השיבה בחיוב.
על פי מנהגי העדה האתיופית, טרם באים בני זוג בברית הנישואין, על המשפחות משני הצדדים לבצע “ספירת דורות“. משמעות בדיקה יסודית זו היא לבדוק שבעה דורות לאחור, אם אין קשרי דם בין המשפחות. לאחר שהבדיקה מתבצעת ונמצא כי אין קשרי דם, מותרים הנישואין ונקבע תאריך לחתונה.
בדיקת הדורות המסורתית נערכה ונמצא כי הזוג כשר לנישואין. בשנת 2006 נערכה חתונתם של סיום ואהובתו אַמַרֶש, ב“אחוזת אסתר“, בחיק בני משפחה, קרובים וידידים רבים, ברוח המסורת האתיופית. הייתה זו חתונה שמחה וצוהלת ואף על פי כן, אַמַרֶש, המנסה לתור אחר סימנים שיעידו על העומד לקרות, מספרת בעיניים כבושות שליל חתונתם היה סגרירי ורוחות נשבו בו. האם העידו סימני השמיים על העומד להתרחש כמה שנים מאוחר יותר? הרהרה אַמַרֶש בינה ובין עצמה. לאחר חתונתם עבר הזוג הטרי להתגורר בבאר שבע והחל את מסעו המשותף, מסע של זוגיות והקמת משפחה.

אהוביו
שלושה ילדים נולדו לסיום ואַמַרֶש ומרגע הולדתם. סיום לא מש מהם, היה אב למופת והרעיף עליהם אהבה ללא גבול, מספרת אַמַרֶש. סיום ואַמַרֶש טיפחו בית מסורתי וחם, גידלו את ילדיהם על ברכי האמונה היהודית.
את שמות הילדים בחרו בקפידה תוך שימת דגש למשמעויות ועומק. בנם הבכור נקרא עדיאל-נלסון, סבתו למלם מעידה כמה הוא דומה לסיום בילדותו, כובש ודינאמי. נלסון קיבל את שמו בהשראת המנהיג האפריקאי נלסון מנדלה, נשיאה הדגול של דרום אפריקה, שהטיף לשלום ושוויון. את תכונותיו הנערצות של המנהיג קיווה סיום שבנו יירש. גם שני ילדיו הנוספים זכו לשמות אשר צופנים בחובם משמעויות: תהילה בת השלוש, אשר שמה מעיד על לימוד תורה ואוריין בת השנתיים, שם שסיום קיווה כי יעיד על עתידה.

היום האחרון
 

סימנים
אַמַרֶש עדיין מחפשת סימנים, נזכרת בפרטים, בוחנת רמזים שמקבלים משמעות לאחר האסון.
בשבת האחרונה לפני האירוע הטרגי, בילתה המשפחה המורחבת יחדיו בנתיבות, בחגיגת יום הולדת לבת דודתו של סיום. אַמַרֶש מספרת שסיום נראה מאושר ושמח והִרבָה לספר בדיחות ולצחוק. עם זאת, היא מעידה כי הוא נראה מרוגש מהרגיל.
ביום שלישי, יום ה“אפטר“, הגיע סיום לביתו. אַמַרֶש אוותה לפנק אותו בתבשילים ועמלה על תבשיל עוף אתיופי מסורתי כפי שאהב. סיום ישב לידה, היא חשה שיש לו דברים רבים לומר, אך נראה היה שאינו מצליח לדבר. “הייתה לי הרגשה משונה שאני יכולה לפרש רק בדיעבד“, היא אומרת חרש, “אני זוכרת רק את המבטים שלנו“.
סיום תכנן ללמוד, להשקיע בהכנת עבודה לקורס, אך נראה לא מרוכז, אולי היה עייף. הוא שיחק מעט עם הילדים עד שנרדמו ואַמַרֶש נפרדה ממנו ויצאה למשמרת לילה לעבודתה בבית החולים. “זה היה ערב מוזר“, היא אומרת, “בכל פעם שיצאתי מהבית חזרתי שוב ושוב, בכל פעם שכחתי משהו וחזרתי לקחת אותו. בסוף יצאתי וזהו“.
ביום חמישי עמדה אַמַרֶש לסיים משמרת עבודה. “הייתה בי שלוות נפש באותו יום“ היא נזכרת, “כאילו לא רציתי ללכת הביתה, לא מיהרתי לשום מקום, הייתה לי סבלנות ולקחתי את הזמן“.
בעת נסעה ברכבה, התקשר אליה סיום, השעה הייתה 15:30, הוא סיפר שיציאתו המוקדמת נדחתה והם הוקפצו לחילוץ האסירים מכלא דמון בגלל השריפה הגדולה בכרמל. אַמַרֶש לא ידעה דבר על המתרחש רחוק ממנה. “אני לא יודע כמה זמן זה ייקח“, אמר לה. שבע דקות אחר כך כבר אחזו להבות האש באוטובוס ולכדו את כל מי שניסה להימלט מהן.
אַמַרֶש לא הייתה מודעת לגודלה של הסכנה והמשיכה לביתה. היא תכננה לארוז מזוודה, המשפחה עמדה להעביר את השבת בבית אמה באשקלון. רגעים לפני עוזבה את הבית, עם מזוודה גדולה, אותה ארזה בחיפזון, התקשרה חברתה ושאלה בהססנות האם היא מעודכנת במתרחש. “אני לא רוצה להדאיג אותך אבל כדאי שתראי חדשות“, אמרה לה.
אַמַרֶש הדליקה את מקלט הטלוויזיה. הידיעות שהופיעו היו מבלבלות ולא מדויקות, נטען כי “אוטובוס של אסירים עלה באש“ ואַמַרֶש חשבה כי אין קשר בין האש העזה לבין סיום, בעלה. היא ניסתה ליצור עמו קשר מספר פעמים, משלא נענתה הבינה שמשהו רע מתרחש והחליטה לקחת את הילדים לבית חמתה בנתיבות, להתאחד אתה ברגעים הקשים ולחזק זו את זו עד שהתמונה תתבהר.
לאחר שחלפו ארבע שעות ומסיום לא הגיע אות חיים, הבינו בני המשפחה שהסימנים מבשרים רעות. השעות התארכו והתקווה קטנה. למלם, אמו של סיום, ביקשה מכל קרובי משפחתה שיתפללו בשבילו. בשעת ערב מאוחרת נקש על דלתם קצין העיר ובישר בקול עגום על כך שסיום היה על אוטובוס האסון.

אבא הלך להציל אנשים
המשפחה הייתה הערך החשוב ביותר בחייו של סיום - אמו, אשתו, ילדיו, אחיו. גם הצבא ושירות המדינה היו בעלי חשיבות עליונה בעיניו. מאז נספה, מסתובב נלסון, בנו, חסר מנוחה. כמו אביו סיום, גם הוא התייתם באותו גיל, בן 4. בדרכו הבוגרת הוא מבין שאביו מת ומספר בשפתו: “אבא הלך להציל אנשים אחרים ובדרך האוטובוס שלו עלה באש“.
מאז האסון מדליקה אַמַרֶש נרות לזכרו. לטקס הדלקת הנרות מצטרפים ילדיה כך הם מרגישים חיבור לאביהם. תהילה בתו הקטנה, עומדת ליד אַמַרֶש, מביטה על הנרות ואומרת בשפתה הילדותית: “אבא חמוד שלנו, תהיה חזק, תשמור עלינו, אנחנו אוהבים אותך!“.


אמרו עליו
 
דבר המפקד
סיום לוחם ברמ“ח אבריו, איש צנחנים אשר נועד לגדולות בשרות בתי הסוהר.
סיים תואר ראשון ולא זכה לקבל את תעודת ההסמכה.
סיום השאיר אחריו אישה, שתי בנות ובן. בנו נלסון דומה לו להפליא וגורל משותף חוו, סיום ובנו שניהם התייתמו בגיל 4.
אבדה גדולה למשפחתו לחבריו ולשרות בתי הסוהר.

יהי זכרו ברוך,
גבאי אלי, סג“ד
ס.מפקד בימ“ר אוהלי קידר
 

 

סג"ד קוזלוב דימיטרי

1965-2010

ממרפסת ביתם הגדולה של משפחת קוזלוב נשקף נופו המהפנט והכובש של המדבר. ביתם הוא האחרון בשורת הבתים, “הסוף של באר-שבע“. אחריו משתרעים נופי הנגב העוצמתיים, מעבר חד וקיצוני מנופיה הקרירים של אוקראינה. דימיטרי וילנה, האישה שאתו, התמכרו לנוף ולאווירה. במרפסת הבית צומחים עציצים ושרכים רבים, אי קטן וירוק צומח בתוך הבית המשקיף לצחיחות המדבר. בנוסף לצמחים דרים באותה המרפסת גם - בולדוג ושמו שֶלי, חזירון ים ושמו באסה, תוכי בשם צ‘ונה ועכבר קטן ללא שם.
דימיטרי, ילנה ובנם אשלי, חיו בחלקת אלוהים הקטנה שלהם, בה הכול היה מושלם ושלם, עד שהגיע האסון, סדק וניפץ את אושרם.

אבני דרך
 
אהבה גדולה
דימיטרי, בן 45 במותו, נולד וגדל בלבוב שבאוקראינה. בן בכור להוריו, אח לניקולאי. כילד היה שובב ומלא מרץ, אהב לצחוק בכל הזדמנות. חוש ההומור לא עזב אותו גם כשבגר והיה לרופא. תמיד מוקף בחברים. ביניהם, היה מרכז העניינים, אך היה בו גם צד שקט וביישני. כך או כך, רוב הזמן חייך.
הוא סיים לימודי רפואת שיניים באוניברסיטה המקומית בעיר לבוב והיה אמור להישלח להתמחות בכפר קטן. דימיטרי לא רצה להתרחק מהעיר הגדולה, בה רקדה ילנה, הבחורה אחריה חיזר. הם הכירו לפני עשרים שנים באמצעות חברים. הוא סטודנט רציני ורזה והיא רקדנית יפהפייה ובולטת בלהקה, בוגרת לימודי חינוך-גופני. הוא הביט בה בעיניים מעריצות, היא חשבה שהוא לא מתאים לה.
דימיטרי התעקש ולא ויתר, נהג להגיע בסיום כל אימון, גם בשעות הלילה המאוחרות ובידו זר פרחים, לבסוף נעתרה לחיזוריו.
השניים נישאו בטקס נישואין מרגש, היא בשמלת כלה מהודרת והוא בחליפה אלגנטית. אורחים וחברים רבים הגיעו לחגוג עם הזוג המאושר והיפה, בריקודים, שתייה ובעיקר - בשמחה גדולה. הם החלו את חייהם כזוג נשוי, הוא עבד כרופא פה ולסת והיא כמורה להתעמלות אומנותית.

בית ראשון במולדת
בשנת 1997, החליטו דימיטרי וילנה לעלות לישראל. הסיבות לעלייה, נעוצות היו בין השאר ברצון להתקדם מבחינה כלכלית. עבודה לא חסרה באוקראינה, אך התגמול עליה היה מועט ולא אפשר חיי רווחה ונוחות. במקביל החל דימיטרי להתעניין בחיים בארץ ישראל וניצוץ ציוני ניצת בליבו. הוא הבין כי בארץ טמונות אפשריות להזדמנויות חדשות ועתיד לו ולמשפחתו והזוג החליט על עלייה. כשנתיים לפני המועד, החל להכשיר את עצמו ולמד עברית. לא עזרו התנגדויות ההורים, בייחוד מצד אמה של ילנה, המתגוררת בגרמניה, שניסתה לשכנע את הזוג להגר לארצה, אך ללא הועיל, ההחלטה לעלות לארץ ישראל כבר נחתמה בליבם.
“בית ראשון במולדת“ היה שמו של פרויקט “הסוכנות היהודית“, שבמסגרתו עלו דימיטרי וילנה. ביתם הראשון היה בקיבוץ חצרים, מעבר שדרש ללא ספק הסתגלות. מהסביבה הקרירה, של נופי ילדותם, למרחבי הנגב האינסופיים - אל השמש הארץ-ישראלית היוקדת ואל השרב המדברי.
דימיטרי לא התלונן, להיפך, נחוש היה להשתלב, להתאקלם ועל קשיי הקליטה כמעט ולא הרחיב מילים. מרגע שרצה לעלות, היה ממוקד מטרה. “ישראל היא ארץ חמה ומדהימה, את הילדים שלי אני רוצה לגדל בה, הכי חשוב לי שיהיו מאושרים“, אמר לכל מי שהכירו.
דרך ארוכה עבר דימיטרי בארץ עד שקיבל הכרה במקצועו כרופא שיניים. בלבוב היה רופא בעל שם, בקיבוץ היה עובד מטבח, בהמשך גם שומר באולם אירועים. במקביל לכורח לפרנס את המשפחה בעבודות שונות, למד בירושלים לקראת הבחינות ההסמכה של רופאי השיניים בישראל. ההתמדה והחריצות השתלמו ודימיטרי קיבל רישיון לעסוק ברפואת שיניים. הוא מצא עבודה כשכיר במרפאות פרטיות בנתיבות ובבאר שבע. ילנה החלה לעבוד כמאמנת התעמלות אומנותית ב“מכבי“ באר שבע והזוג הרגיש כי הוא מתאקלם. אושרם התעצם עם לידת אשלי. בנם נולד ב-4 בדצמבר 1998, בחג החנוכה ועל כן קיבל את שמו, אֶש-לי, שם המתחבר לחג. נראה היה כי נקלטו לגמרי בשנת 2000 עת רכשו את דירתם בבאר-שבע.  

הדרך בשב"ס
 
בשנת 2008 החליט דימיטרי להתגייס לשב“ס, את ההחלטה קיבל בעקבות המלצה של חבר שעבד כסוהר. הבין שעבודה בארגון גדול ומקצועי תאפשר לו יציבות כלכלית ובטחון מקצועי וכן אפשרויות לקידום עתידי. הוא הוצב כרופא שיניים בבית סוהר “קציעות“ והשתלב בשב“ס באופן מעורר הערכה, מקצועית וחברתית.
דימיטרי שירת על תקן של קצין, עובדה שחייבה אותו לצאת לקורס הקצינים. זו לא הייתה החלטה קלה עבורו, מבוגר היה משאר הצוערים ושליטתו בשפה עברית לא הייתה מלאה, אך ככל שנקפו הימים, החל להתרגל ללימודים ואף החל ליהנות מהאווירה. הוא השתלב נפלא בין הצוערים בקורס וקשר קשרי חברות עם דימיטרי גרשטיין, אף הוא יליד לבוב.
“דימיטרי היה פדנט“, מספרת ילנה כמעט בחיוך, כשהיא נזכרת הכיצד בא ואמר לה שמיהר לתפוס את המיטה העליונה במיטות הקומתיים בחדר השינה המשותף בקורס.
במהלך הקורס נדרש דימיטרי להגיש את עבודותיו כתובות בשפה העברית, כיוון שלא שלט בשפה על בוריה, נהג לבקש מאחת הבנות כי תתקן את שגיאותיו. באחת הפעמים, הגיש דימיטרי עבודה שלא תוקנה ולמרות היותה מלאה בשגיאות שפה, קיבל את הציון הגבוה ביותר. דימיטרי אהב את המדים, הוא היה גאה בהם. היה זה מעין פיצוי על כך שלא שירת בצבא ולא היה חייל. היה גאה בעבודתו ובארגון אליו השתייך.
בביקור שערכו הוריו בית הכלא לאחר האסון, ניגשו אליהם מספר אסירים בהם טיפל ואמרו: “חשוב שתדעו שדוקטור דימיטרי התייחס אלינו כמו כאל בני אדם“ והתכוונו כמובן ליחסו אליהם כרופא שיניים ולטיפול המסור שהעניק להם, מבלי לשפוט אותם, כאדם לאדם.

זיכרונות וגעגועים
 

מחכה לאבא...
“בשבתות נסענו, אני ואבא, לטייל במדבר, אבא אהב את המדבר“, מספר אשלי. יחד הם רכבו על אופניי שטח. בדרכם היו מגיעים לחווה דרומית שלידה נטוע עץ. היה זה העץ “שלהם“, בצמרתו קיננו עופות דורסים, בעיקר עיטים וחוואים. אשלי ודימיטרי הביטו על העופות המלכותיים בהדרת הערצה לטבע. לעיתים אף פגשו בשטחים הפתוחים צבאים. בעונת החורף עת יצאו לטיולי השטח שלהם, היו מביטים במשך שעות על הנחלים הסוערים שיצרו השיטפונות והסחף.
“אבא שלי היה חזק, הוא לימד אותי לשחות, תמיד אמר לי כי השחייה בריאה לגוף ומפתחת כושר וסיבולת“, מספר אשלי. גם דימיטרי, שלאורך השנים עסק בספורט, היה שחיין מצטיין וזכה בתחרות מחוז הדרום של השב“ס.
אשלי גדל רק עם אביו ואמו, בלי הסבתות “בבושקות“ שיעזרו בגידולו, סבתו האחת מתגוררת בגרמניה והשנייה באוקראינה, מולדת הוריו. את משפחתו זכה לראות בביקוריו שם או בביקוריהם בארץ. מידי פעם נסע לחו“ל עם הוריו, ראה מקומות יפים. לעיתים נסע רק עם אמו, אליה התלווה במסגרת התחרויות אליהן נסעה עם המתעמלות. ביוני השנה תכננה המשפחה לטוס יחדיו לארצות הברית.
“אני חושב שאבא שלי היה רופא טוב מאוד. כל האסירים אהבו אותו וגם הסוהרים. הוא כל הזמן אמר שהוא עובד מכל הלב וכל הזמן סיפר איזה כיף לו. הוא היה צוחק עם כולם ומספר כל מיני סיפורים מצחיקים שקרו לו... הוא כל הזמן עזר לי בדברים ורצה שאני אהיה תלמיד טוב ושיהיו לי ציונים טובים... אבא יהיה חסר לי מאוד“, מספר אשלי, נער יפה וזהוב שיער.
ממוצע הציונים שלו הוא 94 ובשנה הבאה יעלה לכיתה ז‘. את בר המצווה כבר יחגוג אשלי בלי אביו. בימים הראשונים לאסון, בכל פעם שדלת הבית נפתחה הסתכל אשלי לראות מי בא. “אני מחכה“ הוא אומר, “אני לא מוותר, אני מחכה לאבא...“.

משפחה מושלמת - אושר מושלם
דימיטרי וילנה חיו חיים צנועים ושקטים, השכנים כינו אותם “הזוג היפה“. את דימיטרי מתארים כולם כבעל טוב ואב למופת.
המשפחה הרבתה לטייל בארץ ובעולם. את הארץ עברו לאורכה ולרוחבה, מצימרים בצפון, דרך אתרים במרכז ועד נקודות החן של הדרום. אשלי, בנם חובב הצילום, הרבה להנציח את הוריו ברגעים מאושרים בחיק הטבע. התמונות נשארו לספר את הסיפורים, רגעים מונצחים של ימים יפים ומאושרים.

אבא של דימיטרי סיפר לאחר מותו:
“אנחנו גרים באוקראינה. בתקופה של מבצע “עופרת יצוקה“ דאגנו מאוד. ידענו שהוא עובד עם אסירים ביטחוניים וחששנו שיקרה לו משהו. שאלתי אותו פעם ועוד פעם איך הוא מרגיש ומה הוא עשה? הוא כתב לי מכתב, שרף אותו קצת בקצוות כאילו הוא “מהשטח“. במכתב כתב: “לאבא, חדשות מהשטח...“.
לאחר שנהרג דימיטרי, ביקשו הוריו לעלות ארצה. הם רצו להיות ליד ילנה, לעזור לה לגדל את אשלי ולהיות קרובים לנכדם. דימיטרי רצה כל-כך שהם יחיו בארץ. אולי במותו יתגשם חלומו.

היום האחרון
 
לאשלי יש עיניים בהירות יפות ועצובות. הוא היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-12 בדיוק בשבת בה הודיעו למשפחה על זיהוי גופת אביו. ביום האסון, היה אשלי בחוג שחייה ביישוב מיתר שבנגב, בצאתו מהבריכה ראה בטלוויזיה את החדשות מהשריפה בכרמל, תחילה חשב שמדובר באוטובוס סוהרים, מאוחר יותר הבין כי על האוטובוס היו הצוערים, הבנה מצמררת לילד קטן.
הוא עשה לבד את דרכו חזרה לבאר שבע, מכונס בעצמו, לראשו מחלחלת ההבנה על האסון המתרחש ובא. משהגיע לביתו סיפר לאמו על החדשות הקשות והיא החלה בניסיונות לברר מה עלה בגורל אהובם.
ביום חמישי בצהרים, יום האסון, שוחח דימיטרי בטלפון עם ילנה, הודיע לה שהוא נוסע לבית הסוהר “דמון“ ויצלצל יותר מאוחר. “אני רואה פה הרבה עשן ואש...“ הוסיף, הייתה זו שיחתם האחרונה. משהגיעה בשורת האיוב סירבה ילנה להאמין, התכנסה בכאבה ומיאנה לדבר.
דוקטור דימיטרי קוזלוב נטמן בבית העלמין הצבאי בבאר שבע. לאורך כל הלוויה עמד אשלי והחזיק את כובע הקצינים שלו. ילנה אמו חיבקה אותו ואמרה: “אשלי, עכשיו אתה הגבר בבית“.

אמרו עליו
 
דבר המפקד
ד“ר דימה היה רופא השיניים במתחם ב‘ ולאחר מכן במתחם ג‘ של ביס“ר קציעות.
“דימה” קראנו לו, כי בתואר ד“ר היה משתמש רק לצורך העבודה מול האסירים.
דימה השאיר חלל עצום אחריו בלכתו בטרם עת בטרגדיה שפקדה את שב“ס בכלל ואת מרפאת קציעות בפרט.
דימה היה אדם שקט ומופנם, אך יחד עם זאת היה מלא שמחה וצוחק בכל הזדמנות שהיה.
ביום הספורט המחוזי, שהתקיים ב-2010, דימה, בהתנהגותו השקטה והאופיינית, מלמל משהו על גביע שיכול להביא. כולנו לא הבנו ממש על מה הוא מדבר. הפער העצום שהשאיר במקצה השחייה מהמתחרה אחריו גרם לנו להבין שהוא שחיין מצטיין, כך היה דימה - צנוע וענו גם בתחומים שבהם הוא מצטיין!
עד היום אסירים מזכירים לנו את העובדה שדימה טיפל בהם באנושיות מדהימה כאילו היו פציינטים שלו בקליניקה הפרטית שלו.
ההלם שהכה בנו ב-2.12.2010 ממשיך להדהד בנו עד היום, כי דימה היה חלק מן המשפחה ומשפחה לא שוכחים.

יהי זכרך ברוך,
משפחת ביס“ר קציעות 

מישר רחמימוב ולאדיסלב

1980-2010

 

סיפורי ההנצחה

פרסומי הנצחה

פרסומי הנצחה

11 בנובמבר 2020

טקסי אזכרה ביחידות שב"ס

טקסי אזכרה ביחידות שב"ס

11 בנובמבר 2020

דבר מ.מ הנציב

דבר מ.מ הנציב

11 בנובמבר 2020

טקסי התייחדות אישיים באנדרטה לזכר הנופלים

טקסי התייחדות אישיים באנדרטה לזכר הנופלים

9 בנובמבר 2020

רגעים למזכרת

חזור לראש הדף