יקיר, כשמו כן היה - יקיר על כולם, אהוב. תכונתו הבולטת ביותר הייתה רצונו העז לתת ולהעניק, ללא גבולות, ללא חשבון.
פעמים רבות בחייו ויתר מעצמו כדי להעניק לאחרים, לאלו שאהב - הוריו, אחיו, אחייניו, חבריו.
נדמה כי בחייו הקצרים, בלטו תכונותיו העיקריות: מסירות, דאגה לאחר ואחריות. הוא, שהיה הצעיר בביתו נקרא, על ידי כולם “האבא של הבית“ ולא לשווא.
יקיר היה הדבק המאחד של המשפחה, הבן שלקח לידיו את ניהול הבית לאחר מות אביו, דאג לא להשאיר את אמו לבדה לאחר שאחיו הגדולים נישאו והקימו משפחות ותמך ללא סייג בכל בני משפחתו הענפה.
יקיר יצא למשימת חייו האחרונה, שוב, על מנת לתת מעצמו לאחרים, להקריב. משליחות זו לא שב.
אבני דרך
ילד של אמא
הוריו של יקיר, עליזה ורפאל סויסה, נישאו בשנות השבעים, זמן קצר לאחר עלייתם ממרוקו. את ביתם קבעו בדימונה, שם נולדו ארבעת ילדיהם: מוריס, אתי, יואל ויקיר, בן הזקונים. יקיר נולד ב-20 בנובמבר 1984 וכפי שמספרת אמו, “הוא היה תינוק אשר בקושי הרגשנו אותו בבית“. ילד צייתן, ממושמע, שקט ומחונך, תכונות אלו דבקו בו משחר ילדותו ועד שנותיו הבוגרות.
יקיר למד בבית ספר ממלכתי-דתי, על ראשו תמיד הייתה מונחת כיפה. מילדותו ועד יומו האחרון. בבית הוריו ינק את שורשי האמונה וזו רק התחזקה והתעצמה לאורך השנים.
“הילד של אמא“, כינו אותו בחיבה מורותיו בבית הספר “אלפסי“ בו התחנך בילדותו והיו מוסיפות שבחים באוזני האם: “הלוואי שכל התלמידים שלנו היו כמו יקיר“. הוא היה תלמיד חרוץ, שקדן, נמנע מוויכוחים ומריבות ותמיד מנסה לפייס ולעזור.
בגילו הצעיר כבר בלטו ביקיר תכונות של נתינה, מסירות ורגישות. אמו עליזה מספרת על מקרים בהם היה יושב בכיתה בארוחת עשר ורואה כי אחד הילדים בכיתתו הגיע ללא כריך מביתו, היה יקיר נותן לו את הכריך שלו ומסתפק בפרי. “בנוכחות יקיר לא נשאר שום ילד בלי אוכל, אבל לפעמים יקיר היה זה שחוזר הביתה רעב“, היא מספרת בבואה לתאר את בנה באותן שנים.
עם סיום לימודיו בחטיבת הביניים עבר ללמוד בתיכון הדתי “אפלמן“ ולמד במגמה עיונית. היה לו חשוב להיות חלק מהכיתה המובילה בבית הספר, כאשר נקלט בה, היה מאושר להיכלל בין התלמידים הטובים של השכבה. מעט דברים הסיחו את תשומת לבו של יקיר מהעיקר, את עתותיו השקיע במה שחשוב - הלימודים. אכן, ההתמדה השתלמה - תעודת הבגרות של יקיר מעוטרת בציונים גבוהים.
לאחר סיום לימודיו ועד מועד גיוסו, עבד יקיר במשך מספר חודשים בחנות נעלי ספורט בעיר. בעל החנות אצלו עבד, הגיע לנחם את המשפחה בעת השבעה וסיפר סיפור משעשע אודות יקיר אשר באהבתו הגדולה לאחייניו, העדיף להוציא את מרבית משכורתו על רכישת נעליים עבור האחיינים. תשומת לבו לאחייניו לא ידעה גבול, הוא אהב לקחתם להסתפר ולפנק אותם בממתקים ומשחקים. “יקיר רצה לפנק את אביו, לגרום לו נחת ושביעות רצון“, מספרת עליזה, “בחודש האחרון לעבודתו בחנות קנה לאביו נעליים בארבע מאות שקלים“, כך קרה שכאשר היה מגיע מועד תשלום המשכורת, היה יקיר העובד היחיד שצריך לשלם לבעלים.
יקיר התגייס בשנת 2002, בלבו השתוקק להתגייס ליחידה קרבית והוריו תמכו בו ועודדו אותו לתרום למדינה ולצבא. הוא שירת בחיל התותחנים ואת מרבית זמנו בצבא עשה בגזרה הצפונית בהר דב. את טקס סיום הטירונות של יקיר לא תשכח אמו עליזה, בעיקר את הגאווה שחשה בלבה בראותה את בנה הצעיר עולה שלב, והופך מנער לגבר. גם כחייל הוסיפו הוריו לרוות ממנו נחת. הוא אהב את השירות ואת חבריו ליחידה, ולאחר שחרורו המשיך לשרת במחזורי מילואים אחת לכמה חודשים.
הדרך בשב"ס
כשיקיר במשמרת האגף בידיים טובות
לאחר השירות, בחר יקיר את המשך דרכו בחיים, ויתר על יציאה לטיול הגדול של “אחרי הצבא“ וויתר על עבודות מזדמנות. רצה מסלול שיקנה לו ביטחון בעתיד, מסגרת עבודה יציבה, מקום שיתווה לו אופק קידומי וסיפוק.
בגיוס לשורות השב“ס מצא יקיר את שחיפש, לאחר סדרת מבדקים נקלט בהצלחה ונשלח לקורס סוהרים. יקיר החל את דרכו בשב“ס בכלא “נפחא“. הוא מצא עניין בעבודתו כסוהר, יצק לתפקיד את הרגישות ואת העזרה לזולת שכה אפיינו אותו.
יקיר לא רצה לשרת בתפקיד סוהר כל חייו, אולם הייתה בו את הסבלנות לצבור ניסיון, לספוג ביטחון עצמי ולהבין את מערכות היחסים הרגישות המתקיימות בתוך הכלא, בין האסירים לסוהרים. אכן, איכויותיו של יקיר כאדם וכאיש שרות שב“ס בלטו והוא הועבר לכלא “רמון“, עם הזמן קודם לתפקיד סמל משמרת. חבריו לעבודה בכלא מספרים על עובד מסור, שאפשר לסמוך עליו. “כשיקיר במשמרת האגף בידיים טובות“, נהגו לומר.
יקיר, כאדם מאמין אשר התפילה הייתה עבורו מקור עצמה ומשמעות, שאף להעביר את אמונתו בכוחה של התפילה גם בתוך חומות הכלא, הן בקרב חבריו הסוהרים והן בקרב האסירים. כל אימת שעלו בכלא דילמות בענייני דת ידעו אל מי לבוא. יקיר דאג לחבריו לכיפה, ליישב מניין כהלכתו ולהסדיר את התפילות בזמנן. “צריך להקשיב לאסירים, למצוקות שלהם“ - נהג יקיר לומר - “לפני שאנחנו סוהרים אנחנו בני אדם“.
משאלת לבו הייתה להיות קצין. למרות שהיה מרוצה מעבודתו שאף לחתור קדימה וקיווה לצאת לקורס קצינים. “כשקיבלתי אותו לעבודה אמרתי לו שהוא יתקדם ועוד יגיע לקורס קצינים“, כך מעיד מפקדו הראשון.
לאחר חמש שנות שירות נמצא יקיר ראוי לקבל זימון למבדקים לקורס קצינים, לא היה גאה ממנו. בני משפחתו, אמו ואחיו חשו התרוממות רוח בראותם את צעיר הבנים בבית, גאוות המשפחה, יוצא לקורס מאתגר ותובעני וכבר דמיינו אותו עונד את הדרגות על כתפיו. “כשאסיים את קורס הקצינים יעלו לי את המשכורת, ואת אמא תחיי חיים טובים, כלום לא יחסר לך“, כך אמר לאמו שעה שעמד לצאת לדרכו החדשה אשר בה ראה אופק לעתיד.
זיכרונות וגעגועים
גב לכולם
בשנת 2008 אירע אסון במשפחת סויסה. רפאל, אביו של יקיר יצא בשעת בוקר למרכז המסחרי בדימונה ובעת ששתה קפה עם חבריו, נשמע לפתע קול נפץ עז שהרעיד את הסביבה. היה זה מחבל מתאבד. אביו של יקיר היה סמוך לזירת האירוע. כל אותו ערב עלו בזיכרונו התמונות הקשות שקלטו עיניו מאותו הבוקר ולא נתנו לו מנוח, בשעת לילה מאוחרת נדם לבו של האב.
עם מותו של אביו חזר יקיר לגור בבית אמו, לא רצה שתישאר לבדה. האם ובנה התרגלו להיות קרובים. “יקיר“ - “כן אמא?“ - “אתה רעב?“ הייתה צועקת לו מהקומה הראשונה של הבית. יקיר מחדרו בקומה השנייה, היה עונה לה - “לא אמא, אני מכין עבודות לקורס, תאחלי לי בהצלחה“.
יקיר היה המשענת בביתו, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רגשית, דאג לאמו ושמר עליה מכל משמר. בבוקרו של כל יום, נהג להתקשר אליה ולהודיעה כי הגיע למקום עבודתו, שלא תדאג. שלוש פעמים ביום היו משוחחים ביניהם, משתפים, מספרים, בענייני העבודה וענייני הבית והמשפחה.
אחיו הבכור של יקיר, מוריס, המבוגר ממנו באחת עשרה שנים, מעיד כי בשנים האחרונות עת נקלע לקשיים כלכליים, נרתם יקיר לחלצו, “בלי לשאול שאלות היה יקיר מיד מציע עזרה בלב שלם ובהחלטיות. כשנזקקתי לסיוע כספי הוא ניגש לבנק ותוך יום ביצע עבורי העברה בנקאית כדי לעזור לי לצאת מהמשבר. בתקופה קשה אפילו את הדירה שהוא קנה הוא הציע למכור למעני“ ואז מוסיף בעצב כבוש: “יקיר לא ידע להגיד ‘לא’“. האח מוריס מוסיף ומספר כיצד לקח יקיר את בתו הבכורה לטיול בת-מצווה בצרפת, ביוזמתו ועל חשבונו.
לאחר מותו, נודע שיקיר נהג לתרום לאנשים נזקקים בעיר, אך שמר על מתן בסתר. יקיר מעולם לא חשף את אותם האנשים להם סייע הן בכסף והן באמצעים אחרים. אדם צנוע ולא חומרני שידע להסתפק במועט.
יקיר תרם מחסכונותיו וממשכורתו למעשי צדקה ותרומה. יום אחד במכולת השכונתית, מספר מוריס האח, נכנס אברך וביקש מבעל המכולת ש“ירשום עבורו“ בהקפה למרות החוב הגדול שצבר. לאחר שיצא האברך מהחנות ניגש יקיר לבעל המכולת ובירר מה גובה חובו של האברך. משענה הבעלים כי הסכום הוא 2,800 ₪. לא היסס יקיר ושילם את חובו של האברך. מאוחר יותר, ניסה רבו של יקיר לברר אם הוא האחראי לתשלום החוב, הצניע יקיר את מעשיו והסיט את תשומת הלב ממנו כדי שאיש לא ידע על תרומתו.
לעיתים, נהג להשאיל את רכבו לרב והלך ברגל מהישיבה לביתו. כאשר הבין שבישיבה זקוקים למקרר ראוי, הלך וקנה. כששאלו אותו בבית האם הוא לא מגזים, תמיד נתן תשובות מניחות את הדעת, “כזה היה, טוב לב ונדיב שאוהב לעזור לכולם“, מתארת אותו אמו בלב שבור.
יקיר נרשם ללימודי קרימינולוגיה במכללת “ספיר“ ועשה חיל בלימודיו, אך את תעודת הזכאות לתואר לא זכה לראות. את מימון לימודיו עשה בדרך מיוחדת, בהתנדבות בעמותת “לתת“. מעת לעת, כאשר נקרא לכך, היה מגיע למחסן בבאר שבע ושם, בצוותא עם קבוצת המתנדבים, סייע באריזת חבילות מזון לנזקקים.
השנה האחרונה בחייו של יקיר היטיבה עמו והוא נראה מאושר, הוא קנה בית בדימונה ורכב חדש ואמור היה לסיים לימודיו. בשנה זו הוא פרח בשל סיבה נוספת, יקיר מצא אהבה. הוא הכיר את עדן חברתו, שהייתה סטודנטית לאדריכלות, השניים תכננו להינשא בתום קורס הקצינים וקבלת התואר. יום הלווייתו של יקיר, היה יום השנה לחברותם ועדן ליוותה אותו בדרכו האחרונה.
היום האחרון
על מה אש יורדת מן השמיים?
ב-20 בנובמבר 2010, שבועיים לפי שקיפח את חייו, חגג יקיר את יום הולדתו ה-26 בחיק משפחתו. סביבו היו כל האנשים אשר אהב: אמו, אחיו, חברתו, אחייניו. גיסתו הכינה לו עוגה וכולם בירכו, היו אלו רגעים אחרונים של אושר.
שבוע לאחר מכן, ביום שישי, כשהגיע יקיר לחופשת השבת בבית אמו, הציע לה שיעלו יחדיו לקבר האב - “את רוצה שנלך לבקר את אבא?“, שאל וביקש ממנה להביא עמה נרות. יקיר ועליזה אמו נסעו לבית העלמין, עברו ליד קבר האב וליד קברם של סבו וסבתו. יקיר עמד ליד הקברים, אמר תהלים שטף וניקה אותם. אחר כך, באופן לא שגרתי, עבר יקיר עם אמו ליד קבריהם של קרובי משפחה, שכנים ואנשים אותם הכיר, כמו התעקש להגיד תהילים לזכר כולם. “הוא ממש נפרד מכולם“, נזכרת אמו באותו היום.
ביום ראשון שב לבית הספר “ניר“ ברמלה, כהרגלו דאג להתקשר לאמו להודיעה שהגיע ואל לה לדאוג.
יום רביעי לפני האסון, היה היום האחרון בו דיברו יקיר ואמו. הוא שיתף אותה בחוויותיו מהקורס והתעניין בקורה בבית. היא הבטיחה לו להכין לו מטעמים לשבת ותכננה לקנות את הדגים שאהב.
אותו היום התקשר יקיר גם לרבו מהכולל בדימונה, רצה לשאלו שאלות בענייני דת הנוגעות לפרשת השבוע. “הרב“, שאל אותו, “על מה יורדת אש מן השמיים?“, בשאלתו ביקש לדעת מהן הסיבות שמביאות את הקדוש ברוך הוא להטיל אש על הארץ והרב השיב לו: “על חילוקי דעות ועל חילול שבת“, ענה והבטיח ליקיר להרחיב את תשובותיו בפעם הבאה בה ייפגשו.
מוריס אחיו מספר כי ביום חמישי, יום האירוע הנורא בכרמל, דיבר עם אחיו פעמים רבות. הוא מעיד כי מיום יציאתו של יקיר לקורס, התקרבו האחים זה לזה. יקיר הפך לבן-בית בביתו של מוריס בקריית מלאכי הקרובה לרמלה. אשתו של מוריס נהגה ביקיר כבאח והוא נהנה להגיע אליהם בחופשים ובערבי ה“אפטר“.
“התקרבנו בחצי השנה האחרונה והרגשתי ליקיר יותר מאח, הרגשתי כאילו הוא הבן שלי“, מספר מוריס בכאב ומגולל את אירועי אותו יום.
יקיר סיפר למוריס שהם מוזנקים לפינוי כלא “דמון“ בגלל שריפה עזה המשתוללת בכרמל וזה התקשר לעדכן את האם.
“אז מה, עכשיו יקיר גם עובד בכיבוי אש?“, התלוצצה האם ששמעה את החדשות, אחר יצאה לקניות.
הדבר לא נשמע מדאיג או מטריד. בהגיעה למרכול, בסביבות השעה 16:00, שמעה שתי נשים משוחחות ביניהן על השריפה בכרמל ועל אוטובוס הקצינים של השב“ס שעלה בלהבות.
באותו הרגע שקלטו אוזניה את המילים החטופות, נשמטו מידיה הירקות שאחזה, זעקה נשמעה מפיה והיא יצאה מהמקום אחוזת בהלה. כל הדרך היא מלמלה לעצמה: “יקיר שלי מת! יקיר מת!“.
“איבדתי שליטה“, כך היא מתארת את היום הנורא בחייה, יום אסונה הגדול בו נתבשרה על מות בנה הקטן. בהתקרבה לרחוב בו גרה ראתה התגודדות של אנשים נאספת ליד ביתה. חיש אצה פנימה להביט בתמונות שעלו מהמרקע, המראות ריסקו את האם והיא קרסה. באותם רגעים, ניסו אחיו של יקיר, יואל ומוריס, להבין מה עלה בגורלו של יקיר, האם עלה על האוטובוס. הם תהו כיצד יוכלו להגיע לבית האם כדי להודיע לה בעצמם על האסון. במשך זמן מה ניסו להרחיקה מבשורות האיוב, אך היא בלבה כבר ידעה הכול. באותן שעות, היא מספרת, לא ראתה טעם לחיים, רצתה לאבד את נשמתה. רק צוות רופאים שהגיע לביתה הצליח להרגיע במעט את נשמתה הסוערת והכאובה.
אותו זמן עשה מוריס האח דרכו במהירות לעבר הכרמל. “כל הדרך לא עיכלתי, הרי לפני כמה זמן דיברתי איתו בעצמי“. בין שני האחים התנהלו מספר שיחות בטווחי זמן צפופים בהן תיאר יקיר למוריס את שהוא רואה. “אתה לא מבין איזו אש יש פה...“, אמר יקיר, אחר התקשר שוב וסיפר בקול נסער: “מוריס, יש פה להבות ענקיות... אתה לא תאמין...“. ואז, שוב נשמע צלצול הטלפון של מוריס והוא ענה. היה זה טלפון מיקיר אך מהעבר השני של הקו נשמעו רק זעקות וצרחות. מוריס היה בטוח שיקיר הגיע לכלא “דמון“ והפינוי החל, הוא דימה לחשוב שפינוי האסירים נעשה אלים ומורכב ומשם עולות הצעקות.
“אולי זאת הייתה הצעקה האחרונה של אחי?“, הוא שואל את עצמו כיום ומתייסר.
בדרכו לכרמל, עוקף את המחסומים ושועט כרוח סערה בלי אבחנה, הגיע לנקודת האירוע. שם, כאשר ראה את התקשורת והצלמים, את קציני השב“ס וקציני המשטרה ואת פניהם חיוורות המביעות דאגה ובהלה, הבין שהאסון גדול. דקות אחדות אחר כך הבין שבאסון הזה ניספה גם אחיו הצעיר.
כששואלים את עליזה, אמו של יקיר מה היו החלומות של יקיר היא עונה בעצב: “שיהיה טוב לכולם, זה מה שהוא רצה, זה מה שעשה אותו מאושר“.
אמרו עליו
דבר המפקד
יקיר יקר שלנו,
אנו המשפחה, חברים ומשפחת שרות בתי הסוהר מסרבים להאמין, מתקשים לקלוט!
אסון כבד פקד את מדינת ישראל, את שרות בתי הסוהר ובעיקר את משפחתך.
בעקבות השריפה ביערות הכרמל נשלחת למשימת קודש של הצלת חיים יחד עם חבריך ומפקדיך לקורס הקצינים.
כהרגלך, היית בראש הכח ובחזית ההתרחשויות, אך ממשימה זו לדאבוננו לא שבת.
היית דמות לחיקוי ולמופת בעיניי חבריך ליחידה, חייכן, נמרץ, אהוב, דמות נערצת ומוערכת ע“י מפקדייך וחברייך כאחד.
רק לאחרונה סיימת את לימודי התואר, עברת בהצלחה את המבדקים לקורס הקצינים ועתידך היה לפניך כאשר השמיים היו הגבול עבורך.
דוד המלך בתהילים מבכה על האסונות שהיו לעם ישראל בעבר ואומר: “בחוריו אכלה אש“. לצערנו הרב, ההיסטוריה חוזרת.
יהי רצון שתקוים נבואת ישעיהו הנביא “בילע המוות לנצח ומחה השם אלוקים דמעה מעל כל פנים“ (ישעיהו פרק כ“ה).
אני גאה על הזכות שניתנה לי להיות מפקדך!
יהי זכרך ברוך,
בורדה אילן, גנ“מ
מפקד ביס“ר רמון